האדם השלם

כשהייתי בתיכון חבר טוב שלי נהג לומר בצחוק שאם היו לוקחים את היכולות של שנינו ומחברים לאדם אחד, היה יוצא אדם מושלם. מי יודע… אבל אני חושב שהאמירה שלו טמנה בחובה משהו שנכון לגבי כל מערכות היחסים וגם ברמה של האנושות כולה כמכלול: אנחנו לא מושלמים, אף אחד מאיתנו לא מושלם (ואם יש כזה שיקום ויגיד!), והסיבה שאנחנו לא מושלמים היא שיש בכולנו חלקים מפותחים יותר וחלקים מפותחים פחות.

אם ננסה לחשוב על אדם מסוים שאנחנו מכירים – במה הוא טוב ובמה הוא פחות טוב – נוכל לראות שמייד עולים לנו דברים מסוימים שהאדם הזה טוב בהם, ואם נחשוב על אדם אחר כנראה שיהיו דברים אחרים שהוא מוכשר בהם. זה תרגיל שעושים הרבה פעמים בחברות כדי לפתח מודעות למכלול ולשפר את עבודת הצוות. אחד הדברים שמגלים כשעושים את התרגיל הזה הוא את המגוון האנושי שקיים סביבנו. ובדומה למה שמלמדים בשיטת הפרמקלצ׳ר: מגוון צמחים בגינה תורם ליציבות ובריאות החברה לאורך זמן. אם נעשה את התרגיל על מדגם רחב של אנשים נוכל לגלות למשל שיש אנשים מסוימים שהם מאוד מסודרים, שיש אנשים (בד״כ פחות מסודרים) שמאוד טובים בתקשורת ובמכירות, שיש אנשים מאוד עקביים ושיש כאלה שטובים בלפרוץ דרכים חדשות בתנאי שטח קשים ומלאי התנגדויות. וכן, יש גם את הצד השני שהוא תוצאה טבעית ומתבקשת של הראשון: יש גם את הדברים שבהם אנחנו פחות טובים, ואת המגרעות שלנו (ושל האחרים). במובן מסוים חוסר השלמות הזה שלנו נובע מכך שיש לנו חלקים שונים ושלא כולם מפותחים באותה מידה, אנחנו כמו טירה שבה חלק מהחדרים מרוהטים ומסודרים, ולחלק אין לנו אפילו מפתח כדי להיכנס. חדרים אחרים מבולגנים לגמרי ושורצים בהם עכברים ועכבישים. חשוב להבין שהחלקים האלה שבתוכנו הם מודולריים, המוח שלנו הוא מודולרי, כפי שאומר לנו חוקר המוח האמריקאי פרופ׳ מייקל גדזניגה:

״אני טוען שהמוח האנושי מאורגן בצורה מודולרית. במודולרי הכוונה שהמוח בנוי מחלקים שמתפקדים בצורה עצמאית יחסית ושפועלים במקביל. המוח אינו דבר אחד שלם ובלתי ניתן לחלוקה, והוא גם לא פועל בדרך יחידה לפתור את כל הבעיות. במקום זאת, קיימים במוח חלקים רבים ושונים שהם בעלי התמחות ספציפית, ושמתמודדים עם כל המידע שאליו הם נחשפים. המידע העצום והעשיר שמגיע למוחנו מחולק לחלקים, ומערכות רבות מתחילות לעבוד עליו במקביל״.

לדימוי הזה בדיוק התייחסה תרזה מאווילה בספרה הטירה הפנימית, כאשר היא מדמה את האדם לטירה גדולה הבנויה חדרים חדרים, כאשר בחלקם שורצות חיות טרף, חלקם פנימיים יותר, ובהיכל הפנימי ביותר נמצא המלך בכבודו ובעצמו.

״שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב ליבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה…
ישנן למעשה נשמות רבות שנשארות בטבעת החיצונית של הטירה, מקום הימצאם של השומרים, והן אינן רוצות להיכנס פנימה ואינן רוצות לדעת מה טומן בחובו מבנה מפואר זה, מי גר בו ואילו חדרים הוא מכיל. בוודאי כבר קראתן בספרים מסוימים העוסקים בתפילה שמייעצים לנשמה להיכנס לתוך עצמה – זאת הכוונה״.

מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה

אם נשתמש בדימוי הטירה של תרזה, הרי שבכולנו יש את כל החדרים, כלומר באופן עקרוני בכולנו קיים מלוא הפוטנציאל האנושי, וההתממשות של הפוטנציאל הזה היא תוצאה של שילוב בין כמה גורמים: הגנטיקה שלנו, הסביבה שבה גדלנו, החינוך שקיבלנו, האמונות שההורים שלנו הנחילו לנו, בתי הספר שבהם למדנו, הבחירות שעשינו, הדברים שהשקענו בהם, המאמצים שעשינו, וכן הלאה. אנחנו תוצר של כל הדברים האלה.

האם הפוטנציאל שלנו מוגבל? התשובה היא כן ולא. הדימוי המתאים ביותר לפוטנציאל שלנו הוא זה של גומייה: ניתן למתוח את המימוש שלו, אבל עד גבול מסוים. אליזבט הייך וסלוורג׳אן יסודיאן מדברים על כך בספרם ראג׳ה יוגה, כאשר הם מתייחסים לקשר בין מימוש הפוטנציאל האנושי לבין הסיבה המקורית לחלוקה לקסטות הנהוגה בהודו. הם נותנים דוגמא של רקדן פולני מפורסם שהיה דור שלישי למשפחה של רקדנים, ולגנטיקה שאיפשרה לגוף שלו להיות בעל מבנה ייחודי שמתאים לריקוד:

הבה נתבונן בניז׳ינסקי, הרקדן הפולני המפורסם: מצד אביו, רקדו אבותיו זה חמישה דורות. אימו הייתה גם היא רקדנית בלט מוכשרת ומיומנת למופת שזכתה לתהילה בזכות עצמה. ניז׳ינסקי מילא אחר כל הדרישות הנחוצות לביטויה של הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר – באמצעות תנועות פיזיות. מערכת עצביו הייתה מסוגלת להעביר את התנסויותיו הרוחניות העמוקות ביותר עד לתוך הנימים הזעירים ביותר של ישותו. וכמו כלי ממושמע, נסחף גופו אחר התגלותו של כוח הבריאה המבוטא בתנועה. לא רק מערכת העצבים והשרירים המחוטבים שלו השיגו רמה זו של התפתחות, כי אם גם עצמותיו התאימו עצמן למימוש האמנות שאותה הוא ירש מאבותיו. ניז׳ינסקי נולד עם מבנה כפות רגליים שונה וייחודי שאפשר לו לבצע את הניתורים המפורסמים שלו. הוא נדמה כמי שכמעט מרחף באוויר. הביוגרפיה שלו, שנכתבה על ידי רעייתו רוֹמוֹלָה פּוּלְסְקִי, מאירה את הנושא:

כדי להגיע לרמה גבוהה של מצוינות בכל תחום שהוא נדרשת השקעה, קודם כל של זמן. הרקדן שבדוגמא התאמן כמה שעות ביום במשך שנים, וזה היה חלק ממה שהביא אותו לרמה גבוהה כל כך. נגן מקצועי נדרש גם הוא לתרגל כמה שעות ביום, והדבר נכון בכל תחום שהוא. אם נעשה חשבון פשוט נראה שאין לנו באמת אפשרות להיות טובים בהכול, בפשטות כי זה ידרוש זמן אינסופי, שאין לנו.

ההבנה שלכל בני האדם יש באופן עקרוני פוטנציאל אינסופי מביאה אותנו להבין גם למה באופן עקרוני האינטליגנציה של קבוצה של אנשים היא יותר גדולה מסכום האינטליגנציה של מי שמרכיבים אותה. ולכן, ככל שבקבוצה יש אנשים מגוונים יותר, כך היא יותר אינטליגנטית.

זאת הסיבה שבקבוצת כדורגל למשל יש 11 שחקנים, ובקבוצת כדורסל יש 5 שחקנים, ואם זו קבוצה טובה היא תהיה מגוונת ותכלול שחקני התקפה טובים וגם שחקני הגנה טובים. הקבוצה לא נמדדת רק בכוכב המוכשר ביותר שלה, אלא ביכולת של השחקנים להשתמש בתכונות של כל אחד מהם ולשתף פעולה. זאת הסיבה שגם בחברות וארגונים עובדים בצוותים. ביחד, ועם גישה נכונה, אנחנו יותר אינטליגנטיים ומוצלחים. זה נשמע פשטני אולי אבל כשנבין זאת לעומק, נבין גם עד כמה האחרים יקרי ערך עבורנו וחיינו ישתנו.

ביחס לחשיבות של העבודה בקבוצה, בספרו של גורדייף סיפורי בעל זבוב לנכדו הוא מדבר על כך שבמקור אחת מאבני היסוד של הבודהיזם הייתה לא ההתבודדות, אלא בדיוק להיפך: להיות יחד בקבוצה, רצוי עם אנשים שונים ממך, וכך שהאחר יהווה עבורך מראה, ודרך החיכוך שנוצר ביניכם יעזור לך להתפתח.

כדי להבין את ההקשר, גורדייף מתייחס לאיבר שהוא מכנה “קונדאבופר”, מעין שילוב בין “קונדליני” – (האנרגיה הזורמת במעלה עמוד השדרה) ו-“buffer” (חוצץ או בולם זעזועים). לדבריו בני האדם סובלים מההשלכות של איבר זה שהושתל בחוט השדרה שלהם בעבר כתוצאה משיבוש קוסמי, ושגם כיום, למרות שהאיבר עצמו הוסר, השרידים שלו גורמים למעין סטייה שמשבשת את האיזון בין שלושת החלקים של האדם, אותו גורדייף מכנה “יצור תלת־מוחי”: הפיזי, הרגשי והשכלי.

…למרבה הצער נובעת אי־ההבנה המעציבה מדברים מסוימים, שאכן אמר בודהה הקדוש באחת משיחותיו.

יום אחד, בהיותו בחוג תלמידיו הקרובים ביותר, דיבר בודהה הקדוש במושגים מדויקים על אמצעי להרוס בתוך טבעם את תוצאות תכונותיו של האיבר קונדאבופר – תוצאות שעברו בתורשה.

בין השאר אמר להם כך:

׳הסבל מרצון׳ הוא אחד מן האמצעים הטובים ביותר להפוך לבלתי מזיקות את נטייתן של תוצאות תכונותיו של האיבר קונדאבופר להתגבש בטבעכם. וה׳סבל מרצון׳ הגדול ביותר שאנו מסוגלים לעורר בתוך הנוכחויות שלנו הוא לאלץ את עצמנו לשאת את אופני הביטוי של הזולת הפוגעים בנו.

ההסבר של בודהה הקדוש הופץ על־ידי תלמידיו הקרובים בקרב היצורים הרגילים עם הוראות אחרות, וכאשר הם עברו את תהליך ה׳ראסקוארנו׳ הקדוש (כלומר כאשר הם מתו), המשיך הסבר זה להימסר מדור לדור.

כפי שכבר סיפרתי לך, ילדי, מזמן אסון אטלנטיס נקבעה במערך הנפשי של היצורים התלת־מרכזיים תכונה מיוחדת הקרויה ׳צורך אורגני־נפשי לסבך את העניינים׳. בהשפעתה של תכונה מיוחדת זו היצורים מן הקבוצה השנייה והשלישית, שבאו לאחר בני־דורו של בודהה הקדוש, החלו גם הם, לרוע מזלם של כל היצורים הארציים התלת־מוחיים בהווה ובעתיד, ׳לסבך את העניינים׳ ביחס לעצה של בודהה הקדוש, עד שלבסוף יצרו ממנה מושג מוגדר היטב, שאף הוא נמסר מדור לדור, ועיקרו: את ׳כושר הסבילות׳ יש לרכוש אך ורק בהתבודדות מוחלטת.

וכך במקום להשתמש זה בזה, ולהיתרם מהשונות שלנו כבני אדם ישנן מסורות מסוימות שקידשו את ההתבודדות ככלי להתפתחות רוחנית. אם נחזור לדבריו המקוריים של הבודהה (לפחות על פי גורדייף), הרי שיש סיבה שכולנו נמצאים כאן ביחד על כדור הארץ – אנשים כל כך שונים זה מזה – והסיבה היא שנלמד לחיות יחד, למרות ובזכות השוני בינינו.

מתוך הספר סיפורי בעל זבוב לנכדו מאת ג”א גורדייף

האחרים כמראה לעצמנו

כאשר ישנה קבוצה של אנשים בעלי מטרה משותפת, הם יכולים להוות מראה אחד לשני ולשקף לחבריה את החלקים שעדיין לא מפותחים בהם, ואז בעזרת עבודה פנימית, משמעת, התמדה ומאמצים הם יכולים לשכלל את החלקים הפחות מפותחים אצלם.

לרוב, אנשים שמאוד שונים מאיתנו מעצבנים אותנו, או לכל הפחות מטרידים אותנו ברמה הבלתי מודעת. אנשים כאלה לעומת זאת הם ההזדמנות שלנו. בכל פעם שמישהו מעצבן אותנו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה בדיוק מפריע לנו בו, האם זו תכונה מסוימת בו שגם לנו יש ושאנחנו מתאמצים להסתיר? האם זה משהו שחינכו אותנו ש״לא מתנהגים ככה״, האם זה בגלל שאנחנו מקנאים בו…? ואולי בכלל הוא מצביע לנו על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו רוצים? יונג קרא לחלקים האלה בנו שאנחנו מתאמצים להסתיר ״הצל״, וכמו בשירו של יהודה פוליקר שמתחיל במילים ״הצל שלי ואני יצאנו לדרך״, הצל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והאחר מראה לנו באופן לא מודע את החלק הזה. אם תקשיבו בתשומת לב למילים של השיר הזה, תוכלו לגלות בו משהו עמוק שהוא הבין. גם מניסיוני, בכל פעם שאנחנו פוגשים במישהו שמעצבן אותנו (אבל ממש מעצבן אותנו), זאת הזדמנות. זאת הזדמנות ללמוד משהו חדש, לחקור את עצמנו ולגלות משהו חדש, משהו שאולי אפילו לא ידענו שקיים בתוכנו משום שהוא כל כך קטן וחבוי שרק ברגע שראינו את אותה תכונה אצל האחר באפשרותנו לראות אותה גם בתוכנו.

יש קטע מקסים בספרו של רוּמי – ריקוד האהבה לאלוהים שמדבר בדיוק על הקושי שלנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו:

פיל אחד הובל לגדת הנהר על מנת שיוכל לשתות. כאשר ראה את השתקפותו במים נרתע לאחור. הוא חשב שהוא נבהל מפיל אחר, ולא הבין שהוא בעצם נבהל מעצמו. כל התכונות הרעות – העריצות, השנאה, תאוות הבצע, האכזריות והגאווה – כל עוד הן בך, אינן גורמות לכאב. אולם כאשר אתה רואה אותן באחר, הן מפריעות לך וגורמות לך לכאב.

איננו חווים כל גועל למראה הפצעים או היבלות של עצמנו. אנו תוחבים את ידנו המזוהמת אל תוך מזוננו ומלקקים את האצבעות מבלי לחוות ולו שמץ של גועל. אולם אם נראה פצע קטן או יבלת על ידו של אחר, מיד נאבד לגמרי את התיאבון. הפגמים שלנו הם בדיוק כמו הפצעים והיבלות. כאשר הם אצלנו הם אינם מפריעים לנו, אולם כאשר אנו מבחינים בהם, ולו רק במידה הקטנה ביותר אצל האחר, מיד אנו חווים תחושת אי נעימות וגועל. בדיוק כפי שאתה נרתע מאחרים, עליך לסלוח להם על שהם נרתעים ממך.

הכאב שאתה חווה נובע מהפגמים הללו, והרי הם רואים את אותם הפגמים בדיוק. על כן נאמר: ׳המאמין הוא מראה עבור המאמינים׳, ולא: ׳הלא-מאמין הוא מראה עבור הלא-מאמינים׳. אין זה משום שהלא־מאמין אינו יכול להוות מראה לאחר, אלא מפני שהוא מתעלם מקיומה של המראָה של עצמו.

במובן מסוים האדם הוא ארגון, יש בו ״עובדים״ שהם האיברים שלנו, התאים שלנו, אך גם המחשבות והרגשות שלנו. על פי הרפואה הסינית למשל, כאשר כל החלקים עובדים בהרמוניה ביניהם אנחנו בריאים. באותו האופן גם בארגונים, ארגון טוב הוא זה שמכיל את כל התפקודים ושהחלקים השונים עובדים בהרמוניה ביניהם (פיתוח, מכירות, כספים…), כאשר כולם משתפים פעולה וחותרים באותו הכיוון.

מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי

בריאיון שנערך עם סטיב ג׳ובס בשנת 1995, ושנחשב אבוד במשך שנים רבות עד שמישהו מצא עותק בארגז מאובק במחסן שלו, בשלב מסוים הוא מדבר על המתח שקיים תמיד בין אנשי הפיתוח לאנשי המכירות, שקשור לאופן שבו תופסים את המציאות ופועלים בצורה כל כך שונה, עד שזה באמת מתכון לפיצוצים.

בהמשך הריאיון סטיב ג׳ובס מספר על השכן שלו שפעם הראה לו איך לוקחים אבנים רגילות ומניחים אותם בכלי ונותנים לכלי הזה להסתובב במשך כמה שעות, כאשר בסופו של התהליך מתקבלות אבנים חלקות. באותו האופן, הוא אומר, אנשים ששונים זה מזה ועובדים בצוות, עוזרים אחד לשני לצאת מלוטשים יותר. מה שמאפשר את פעולת הליטוש זה החיכוך שהם חווים מהעבודה המשותפת. אני מוצא את נקודת המבט של ג’ובס מעניינת מאוד, גם בגלל שהוא הקים וניהל כמה מהחברות המצליחות ביותר בעולם ונראה שהוא מדבר מניסיון אמיתי.

האדם השלם

יצאנו לדרך מהרעיון של האדם השלם. אם כך, מיהו אותו ״אדם שלם״? האדם השלם הוא זה שעבר תהליך של הבשלה ושהפך בסופו ל”שלם”, ושהתפקודים שבו מאוזנים יחסית. שימו לב שמדובר על אדם שלם ולא על אדם מושלם, וההבדל הסמנטי הזה הוא משמעותי.

גם במסורת הסוּפית מתייחסים למושג ״אדם שלם״ ככזה שמחבר בין חלקים – בין השמיים והארץ. אִבן אל-ערבּי מתאר את האדם השלם כעמוד שמחזיק את השמיים על מנת שלא יפלו:

״דע כי האדם השלם הוא העמוד התומך בשמיים. באמצעותו מקיים אותם האל לבל ייפלו לארץ. כאשר יחדל האדם השלם ויעבור אל עולם הביניים, יתמוטטו השמיים… יש כס ויש שטיח. השטיח הוא המצע הפרוש שמעליו הגג נישא. ביניהם ניצב עמוד, ועליו נסמכים שבעת האיתנים. העמוד נסתר מן העין, צמוד לעולמות החבויים. הלא שמעת את דברי מי שהוציא אותם מהעין על הקיום והעמידם בלי עמוד נראה לעין? העמוד איננו אַין, אך לא תראנו כל עין. אין הם יכולים להתקיים ללא אוחז, ואין האוחז אלא המושל אשר בהסתלקו הם חדלים. הוא העמוד המסתתר בתוך עצמו. הלא הוא האדם השלם, העניין הכולל. כשהוא אומר ״האל״, בשם כל הפיות הוא דובר. אליו נושאים הכל את עיניהם, ובו הם שמים את מבטחם״.

אבן אל-ערבי, האדם השלם. מתוך הספר הסוּפים מאת שרה סבירי

ולמען האמת הדימוי של האדם השלם קיים לא רק במסורת הסוּפית, אלא גם במסורת היהודית:

במסורת הסוּפית דמותו של הנביא מוחמד, יחד עם מורים רוחניים אחרים, כולל מורים בני זמננו, מייצגים את ״האדם השלם״ (אל־אִנסַאן אל־כַּאמִל), שביכולתו לעזור גם לאחרים להגיע לשלמות, או לפחות להתקרב אליה. למילה ״כַּאמִל״ יש משמעות של בשלות ובגרות, כמו פרי שהבשיל או יין ששקט על שמריו עד שתסס דיו. אדם כזה הוא מי שהגשים את הפוטנציאל האנושי במלואו. גם הבעל שם טוב דיבר על ״האדם השלם״, ובהמשך במסורת החסידות המורה הרוחני מזוהה פעמים רבות עם ״בחינת משה״ ועם מעלת ״צדיק יסוד עולם״ שמחברת בין שמיים וארץ. היכולת האנושית להכיל ולחבר את כל רמות ההוויה משתקפת היטב בדמויות מופת כאלה, אשר מראות לנו את הדרך לשלמות.

מתוך ההקדמה שכתב יעקוב אבן יוסוף לספר הדיוואן

ואם נחזור לתחילת המאמר הרי שבמובן מסוים האדם השלם קיים והוא סכום כל החלקים של כל בני האדם על כדור הארץ, או יותר במדויק הוא סכום הארכיטיפים האנושיים.

יש הרבה מה לומר על ארכיטיפים, וכנראה שזה כבר נושא למאמר נפרד, אבל ניקח רק דוגמא אחת שהיא הנפוצה ביותר – של המספר 12. את המספר 12 אפשר למצוא כמעט בכל המסורות: במסורת היהודית יש את 12 שבטים שעם ישראל מתחלק ביניהם, באסטרולוגיה יש את 12 המזלות שהאנושות מתחלקת ביניהם בהתאם לתאריך הלידה, במסורת הנוצרית יש את 12 השליחים שהיו תלמידיו הראשונים של ישוע, בסיפורי המלך ארתור יש את 12 אבירי השולחן העגול וכן הלאה. המספר 12 הוא לא מקרי כמובן, הוא מהווה ייצוג עתיק וארכיטיפי של החלקים השונים שמרכיבים את האדם. במרכז יש תמיד את האחד, שיכול להיות אלוהים במסורות הדתיות, או המלך ארתור במקרה של אבירי השולחן העגול. 12 החלקים הם למעשה השתקפויות של האחד, ממש כמו האור שנשבר בעוברו דרך מנסרה ומתפצל  לקשת של צבעים. אם היה באפשרותנו להקרין את הקשת הזו של הצבעים בכיוון ההפוך היא הייתה הופכת לאור אחד, שמכיל בתוכו את כל הצבעים. וזהו בדיוק הרעיון של האדם השלם שמכיל בתוכו את הארכיטיפ האנושי המלא, בשלמותו ועל כל גווניו.