הטירה הפנימית נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

הטירה הפנימית

תרזה מאווילה

מסעה של אישה נזירה בטירת הנשמה הפנימית
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

"…עלה בראשי רעיון טוב אשר ישמש כבסיס לדברים שאני עומדת לכתוב. חשבתי להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים… כיצד לדעתכן ייראה משכן זה, המקום שבו יתענג מלך נבון כל כך, טהור כל כך, מלך רב עוצמה ורב חסד…?"

"הטירה הפנימית" נכתב בספרד במאה ה-16 תוך פניה ישירה אל נזירות מסדר "הכרמליתיות היחפניות" בכדי לעזור להן לשפר את תפילתן ולהגיע אל מרכז הנשמה. הוא מתאר מסלול מדויק דרך שבעת ההיכלים מהם מורכבת הנשמה, על החסדים, האפשרויות והסכנות הטמונות בכל היכל. הספר נכתב מאישה אל נשים אחרות, דבר נדיר לכשעצמו בכנסיה של אותה תקופה, באינטימיות נוגעת ללב.
תרזה מאווילה מתבלטת בין האנשים החשובים מתקופתה כמייסדת של מנזרים רבים וכבעלת תפקיד מפתח בתרבות של המאה השש עשרה. היא הייתה דמות מפתח בכנסייה הקתולית וזאת בשל המימד המיסטי שהיא הוסיפה לדוקטרינה הדתית.

הטירה הפנימית (במקור Las Moradas) נחשב בעיני רבים ליצירת המופת של תרזה מאווילה. הוא נכתב לאחר שהאינקוויזיציה החרימה את כתב היד של ספרה הקודם 'ספר חיי', ובעקבות הפצרותיו של האב גרסיאן שתכתוב ספר חדש שבו היא תדבר על החוויות הפנימיות שלה מבלי לציין שמות של אנשים. תרזה התנגדה בחריפות, הן משום שסבלה מזה זמן רב מכאבי ראש שהחלישו אותה, והן משום שהרגישה חסרת השראה ספרותית בכדי לענות על מה שהתבקש ממנה. לבסוף תרזה הסכימה והחל מה-2 ביוני 1577, בחמישה עשר ימים בלבד היא השלימה את כתיבת שלושת ההיכלים הראשונים. לאחר הפסקה של מספר חודשים בשל התחייבויות אחרות – שבהם היא מצליחה להשלים את ההיכל הרביעי ולהתחיל את החמישי – היא משלימה את שישה עשר הפרקים האחרונים בפרץ של יצירתיות בחורף של אותה השנה. גם אם באופן התחלתי נראה שהייתה לה מטרה מוצהרת לפתור "מספר ספקות בנושא התפילה", למעשה מיד מתגלה המטרה האמיתית של תרזה, שהיא לתאר את התחנות האחרונות של החיים הנוצריים ואת המשמעות העמוקה של הקדוּשה: "וגם לגבי האופן שבו אלוהים פועל אז בנשמה, כלומר על אותן תופעות העל טבעיות מדובר אך מעט. כעת, משנדבר ונמחיש זאת בדרכים שונות, תהיה זו לבטח נחמה גדולה כיוון שנבין טוב יותר את המבנה השמיימי הזה שנמצא בתוכנו, המוכר כה מעט לבני התמותה, למרות שרבים מהם נכנסים אליו".
כל המסלול הנזירי שעוסק בדרך אל השלמות ממוצה כבר בפרקים הראשונים (שלושת ההיכלים הראשונים), בעוד שהגרעין המרכזי של היצירה נפרש בשאר עשרים ושניים הפרקים, בהם תרזה מעמיקה בעמודים בלתי נשכחים את העושר של החוויות המיסטיות שהבשילו בה, בעיקר בחמש השנים האחרונות של חייה.

ההיכלים
הטירה נבנתה על ידי תרזה באופן התואם את תהליך ההתפתחות של הנשמה. פעמים רבות אלו הם המרכיבים הארכיטקטוניים (תעלת המגן, השער, החדרים…) שמעוררים את השלבים התואמים אותם בחיים הפנימיים (המלחמה בחטא המוסרי, הכניסה ההדרגתית אל תוך תוכנו…). אינסוף ההיכלים שמקיפים מכל צד את זה המרכזי, שבו שוכן אלוהים, בנויים כמו סולם מוסיקלי עולה, בשבעה שלבים שמייצגים את שבעת הדרכים העיקריות לאהוב את אלוהים ובאותו הזמן גם תחנות בהתפתחות הרוחנית. ברצוננו לציין כיצד תמונה מסוג זה מגלה בתוכה הקבלות מפתיעות לכתבים של המסורת המיסטית האיסלמית, כמו למשל הטַנְוויר של איבן אטא אללה, או הנַוַואדיר שמחברו אינו ידוע, מה שמעיד על הקבלות משמעותיות שחוצות גבולות של תורות ותרבויות. הקבלות אלה מראות מרכיבים חזקים של לכידות, שגדלה ככל שהחוויה הפנימית מעמיקה ויוצרת עושר של פרטים: "עבור כל אדם, אלוהים יצר שבע טירות שבתוכן הוא מתגורר ומחוץ להן השטן מתהלך ומיילל כמו כלב. השטן נכנס אליהן בכל פעם שהאדם משאיר פירצה באחת הטירות שלו […] הטירה הראשונה נבנתה מצדפה לבנה ובוהקת, והיא מייצגת את הריקבון של נשמת הבשר. בתוכה ישנה טירה העשויה מאבן ברקת המייצגת את הטוהר והכוונה הַכֵּנָה…"

ההיכל הראשון
הכניסה לטירה דרך 'שער התפילה' מסמנת את תחילתו של מסע ארוך: בשלב התחלתי זה הנשמה מתמודדת עם מאבק בין החטא (ההישארות מחוץ לחומה) והחסד (העולם הפנימי שהרגע נגלה דרך החוויה). מאבק זה לובש צורה של הכרה עצמית (ענווה), שאין להפריד לעולם מההכרה של אלוהים. למען האמת רק הסוג השני של ההכרה הוא זה אשר מסוגל להציל את הנשמה מהפיתוי להתפלש ברחמים עצמיים, בזמן שהיא שוכחת את הכבוד והאצילות הנובעים מהמקור הנעלה שלה.
התפילה בהיכל הראשון מאופיינת, במהלך התרגול שלה, בחוסר עקביות ואפילו אי נוחות: יש לקבל גורמים אלה ולהעניק אותם לאלוהים, בזמן שאנו משתמשים בכל צורות התפילה האפשריות על מנת להדגיש לעצמנו את ה"ענווה של אלוהים". בכדי להגיע למצב שיאפשר לנו להיכנס להיכלים הבאים, עלינו להשתחרר מכל הדאגות הרבות בחיי היומיום שלנו, אותן הדאגות ששואבות מאיתנו אנרגיה והופכות אותנו לקורבן להיסח הדעת ולחטא.

ההיכל השני
בשלב זה הנשמה מתחילה לשמוע את קולו של אלוהים, אך חוסר היכולת להיענות מיד לקריאה זו מעוררת בתוכנו מאבק כנגד כל צורה של חוסר אמונה וחוסר רצון לעשות, בלוחמנו בעיקשות בפיתויים הארציים אשר כולאים אותנו. ההחלטה להמשיך היא הנוגדן היחיד ללאות שלעיתים קרובות חווים בתפילה בשלב ראשון זה: "למען האמת, אם לא ננטוש את התפילה, אדוננו יתעל את הכל לטובתנו, גם אם לא יהיה בנמצא מישהו שיוכל לייעץ לנו". התפילה צריכה לגרום לנו להבין עד כמה רעוע הוא מצבו של האדם, ובאותו הזמן לגרום לנשמה להישאר מכוונת אל העושר של המתנות האלוהיות.

ההיכל השלישי
הנשמה אשר הגיעה לנקודה זו התחזקה בכוונתה להישאר בטירה, הודות למאבק ולעיקשות שלה בשלב הקודם. למרות שהיא כבר עשירה במעשים, קיימת הסכנה שהיא תסתפק במה שהיא כבר עשתה מבלי להיווכח שכל מאמץ שנעשה אינו יכול להיות אלא ניסיון צנוע לגמול על העושר האינסופי והטוּב שקיבלה מאלוהים. הסכנה אם כן היא ביהירות, שמתקשרת פעמים רבות לתחושת עליונות ביחס לאחרים. פעם נוספת התפילה יכולה להוות נוגדן ליהירות (או לתחושת הנחיתות, שמהווה את הצד האחר של היהירות, הצד האחר של המטבע). תרזה מזמינה את הנשמה לבטוח בהדרכה חיצונית דרך הצייתנות, בכדי לעבוד על הגאווה העצמית ולנטוש כל משקע שנותר של רצון מדומה ואהבה עצמית.

ההיכל הרביעי
כאן מוכרע מעבר גורלי: לאחר שעבדה רבות בכדי להתקרב לאלוהים, הנשמה מגלה את המעיין הפנימי של נוכחותו המתמדת ומתחילה להימשך ולהנות מכך, גם אם בצורה לא רציפה. העבודה שנעשתה קודם לכן מאפשרת להגיע להתכנסות פנימית, וזוהי ממש אותה 'תפילת ההתכנסות' שמהווה את השלב הגבוה ביותר שאליו ניתן להגיע בכוחותינו בלבד, שלב שיש להמשיך ולהתמיד בו במהלך החיים אם אנו שואפים להיכנס להיכלים הבאים. בהתכנסות אנו מגיעים למצב של התאהבות בישוע, עד לנקודה שבה לא נוכל יותר לשכוח אותו לעולם ושהוא יהיה תמיד מלפני עינינו. גם ביחס לעיסוקים החיצוניים, על האדם לדעת להיכנס לתוך עצמו דרך הזכרון – שהופך יותר ויותר רציף – זכרון של אותו בן הלוויה שעימו הוא יכול לבוא במגע בכל רגע. אך כבר בהיכל זה, כפי שציינו, אלוהים הופך לחלק פעיל בקשר עם האדם, כשהוא מאפשר לו לחדור לתוך צורה גבוהה יותר של תפילה, זו 'של השקט', שבה הנשמה מאפשרת לעצמה להיאסף בחיבוק של שלווה, מתיקות ורוגע שלא יתוארו.

ההיכל החמישי
דרך הסמליות של המטמורפוזה שעובר גולם המשי בהופכו לפרפר מרהיב, תרזה מציגה בפנינו את לידתה המחודשת של הנשמה. אנו עוברים כאן לתפילת האיחוד, צורה גבוהה יותר של תפילה שבה הנשמה מבססת קשר עמוק עם אלוהים, קשר שיכול לבוא לידי ביטוי גם בחסדים מיסטיים בלתי רגילים. מנקודה זו ואילך תרזה תדבר באריכות על חסדים אלו, ברוח שמבוטאת גם על ידי הוראת מצוות הכנסייה הקתולית: "אלוהים קורא לכולם לאותה אחדות אינטימית עימו, גם אם רק לבודדים מוענקים חסדים מיוחדים וסימנים בלתי רגילים של החיים המיסטיים הללו, במטרה להציג באופן גלוי את המתנה המוצעת בחינם לכולם" . האיחוד של הנשמה עם אלוהים מלווה בבחירה לציית למצווה הכפולה של האהבה, לאלוהים ולרעך. האהבה האמיתית לעולם אינה חסרת תועלת ותמיד מלווה ברצון ללכת מעבר, להתגבר על הקשיים, בזמן שהיא פועלת באופן מעשי ברוח של מוכנות מוחלטת.

ההיכל השישי
הגענו לשלב 'האירוסין המיסטיים', שבו הנשמה נקשרת לאלוהים בקשר של אהבה שלא ניתן למוסס, על מנת שבשלב הבא היא תובל לחדור אל המסתורין של השילוש הקדוש בהיכל הבא. אנו נמצאים ברגע שיא במסע הפנימי, שבו הנשמה נקראת לבחור בנאמנות מוחלטת לאלוהים. תהליך זה עשוי להוליד התנסויות קשות – שיוצרות את 'הלילות הרוחניים' שעליהם דיבר גם יוחנן הקדוש של הצלב – שיכולות לבוא לידי ביטוי ברמות שונות: ברמה הפיסית (חוסר יציבות ומחלה), ברמה הרגשית-חברתית (אי הבנות, הוצאת דיבה, כשלונות), ברמה השכלית (דאגות, ספקות) וברמה הרוחנית (לאות בתפילות, תחושת תשישות בתרגול המידות הטובות). אנו נמצאים בנקודת ההתכה של האהבה, שבה אנחנו מטוהרים מכל שריד של היקשרות או טומאה. ההתנסות היא קשה עד מאוד היות והגמול הוא נעלה: "זה נכון שמה שיקר יעלה ביוקר!" לצד המכאובים שתוארו ישנם גם רגעי שמחה שכמותם לא חווינו מעולם, כולם נוסעים מאותו רצון עמוק לקבל אהבה זו, שבו זמנית רחוקה וקרובה עד מאוד. בחזרנו לסמליות של הנישואים, דימוי שתרזה מאמצת בחלק אחרון זה של יצירתה, הנשמה מתחילה לשמוע את 'מילותיו של החתן' כהזמנה ישירה ואישית, בעוד שהיא חווה לגמרי את כוחן המגנטי של המילים אשר מסוגל לגרום לה לנצח כל שארית של משיכה ארצית, כך שתוכל לרומם עצמה אליו.

ההיכל השביעי
קודם לכניסה אל 'חדרו של המלך', הנשמה-כלה רואה מחדש את הנשמות שעדיין משועבדות לחטא ומזכירה לעצמה שהחגיגה של ליל הכלולות השמיימי הוא גם עבורן, בתקווה שיוכלו להנות ממנו ולו באופן חלקי. בנקודה זו היא מוכנסת בסוד השילוש הקדוש, ומבינה 'בודאות מוחלטת' ששלושת האנשים העליונים הם "חומר אחד, כוח אחד, ידע אחד, אלוהים אחד". הודות להתנסות נעלה זו, אמת של אמונה הופכת ממילוי פשוט אחר המצוות ל'בשורה של אהבה' שממחישה את האפשרות למסלול אינטימי יותר באלוהים. כעת סוף סוף הנשמה מוכנה להיות חלק מאלוהים ולהפוך להיות מאוחדת עימו, וזוהי 'החתונה הרוחנית', שתכליתה להוליד 'מעשים ומעשים'. המהות של אותם המעשים מסתכמת ב'לשאת חן בעיני אלוהים, למלא אחר רצונו ולעזור לו להציל את הנשמות'. האחיות מרתה ומרים מסיפור הבשורה מתפייסות ואין עוד מחלוקת בין המעשה והרוח: מסע פנימי ורוח שליחות נפגשות במיזוג עליון.

תרזה מאווילה הייתה נזירה, מיסטיקאית, קדושה ודוקטור של הכנסייה הקתולית. הייתה דמות מרכזית בקונטרה-רפורמציה ככותבת וכסמל, וייסדה את מסדר הכרמליתיות היחפות. היא נולדה בשנת 1515 באווילה שבקסטיליה העתיקה. העיירה הקטנה היוותה מרכז חשוב של תרבות ומסחר ומקום מפורסם בשל הסובלנות הדתית שלו. סבה של תרזה היה יהודי שהמיר את דתו, ועם המעבר לאווילה בכדי להימלט מהאינקוויזיציה, התעשר מסחר בבדים. תרזה גדלה במשפחה מרובת ילדים, ילדותה הייתה שלווה והיא הייתה ילדה מוחצנת, מלאת חיים וגנדרנית במקצת. אביה הקנה לה בסיס יציב של תרבות דתית, בעוד שאמה, שקראה והעריצה סיפורי אבירים, חלקה עימה את רגעי הקריאה, אשר דחפו את תרזה אל עבר חיי סכנה ונועזות.

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 281
שנת הוצאה: 2015
מהדורה אחרונה: 2015
גודל: 21x13.5 ס"מ
משקל: 400 גרם
מחברת: תרזה מאווילה
דאנאקוד: 1127-17
סדרה: נתיבים מיסטיים

אנשים אהבו גם

פרק מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה

פרק 1

הפרק עוסק ביופיין ובאצילותן של נשמותינו. משתמש בדימוי כדי להסביר זאת טוב יותר ומדבר על היתרון הגדול שבידיעה ובהבנה מעמיקה של הנושא. הפרק מתאר את החסדים שאלוהים מעניק לנו, ואת האופן שבו השער לטירה זו הוא התפילה.

 

1.      היום, בזמן שהתחננתי אל אדוננו שידבר במקומי מכיוון שלא הצלחתי לומר דבר ולא היה לי מושג כיצד להתחיל למלא את המשימה המוטלת עלי, עלה בראשי רעיון טוב שאותו אסביר ואשר ישמש הנחת יסוד לדברים שאני עומדת לכתוב: להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים.
שהרי אם נהרהר בדבר, אחיותַי, נשמתו של הצדיק אינה אלא גן העדן, מקור הנאתו של אלוהים, כפי שנאמר. שכן כיצד לדעתכן ייראה משכן זה, המקום שבו יתענג מלך נבון כל כך, טהור כל כך, מלך רב עוצמה ורב חסד? איני מוצאת דבר שעשוי להשתוות ליופייה ולגדולתה של הנשמה. שכן שכלנו, חד ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין אותה, כשם שאין הוא מסוגל להבין את אלוהים, אף שלדבריו ברא אותנו בצלמו ובדמותו.
אם כך הוא הדבר, והוא אכן כך, אל לנו להוגיע את מוחנו בניסיון להבין את היופי של הטירה הזאת. כי אף על פי שאנחנו יציריו, קיים הבדל בין הנשמה לבין אלוהים כפי שקיים הבדל בין הנברא לבין הבורא. די לנו בכך שהוד מעלתו אומר לנו שהוא ברא את הנשמה בצלמו כדי ללמדנו על קדושתה הרבה ועל יופייה.

2.      כלימה ומבוכה עבורנו להיווכח שבאשמתנו איננו מכירים את עצמנו ואיננו יודעים אפילו מי אנחנו. כלום אין זה סימן לבורות, בנותַי, אם כאשר אדם נשאל לזהותו, אין הוא יודע לענות, וגם לא להגיד מיהו אביו, מיהי אמו ומהי ארץ הולדתו? זוהי אמנם הוכחה לבורות גדולה, אך טיפשותנו תגדל שבעתיים אם לא נתאמץ לגלות מה אנחנו, ונסתפק בידיעה שיש לנו גוף, ורק משום ששמענו על כך, ומפני שהדת טוענת כך, נדע בצורה מעורפלת שיש לנו נשמה. אילו סגולות היא טומנת בחובה? מה ערכה? מי שוכן בתוכה? כל אלה הן שאלות שאנו שואלות את עצמנו לעתים רחוקות בלבד, ולכן אנו עושים אך מעט לשימור יופייה; תשומת לבנו מופנית אך ורק למעטפת או לחומות החיצוניות של הטירה, כלומר לגופנו.

3.      שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב לבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה.
עליכן לשים לב להשוואה הזאת. אולי באמצעות דימוי זה אלוהים מציע לנו דרך להיטיב ולהבין הן את החסדים שהוא רואה לנכון להעניק לנשמות, והן את ההבדלים הקיימים ביניהם. למיטב ידיעתי החסדים רבים ומגוונים הם, ואיש אינו מסוגל לדעת הכול על אודותיהם, קל וחומר אישה עלובה כמוני. כאשר אדוננו יעניק לכן בטובו יכולת זו, ודאי ינחם אתכן לדעת שדבר זה אפשרי, ומי שלא יזכה לחסדים אלו יוכל לשבח את אלוהים על שבטובו הוא מעניק אותם לאחרים. אין כל רע במחשבה על נפלאות השמים ועל שמחתם של הקדושים; מחשבות אלו מעודדות אותנו ודוחקות בנו ליהנות בעצמנו מאושרם של בני המזל, כשם שאין כל רע בידיעה שבמשך זמן זה של גלות יש באפשרותנו, תולעים מצחינות שכמותנו, להחליף דברים עם אלוהים הכל-יכול. דבר זה יגרום לנו לאהוב אף יותר את נדיבות לבו ואת רחמיו האין-סופיים. אני בטוחה שמי שנפגע לנוכח ההבנה שאלוהים יעניק לנו מחסדו אפילו בגלות זו, חסרה לו ענווה ואהבה לזולת, שכן מדוע לא נחוש שמחה בראותנו שאלוהים מעניק חסדים אלו לאחינו, בה בשעה שאין זה מונע מאיתנו בשום אופן מלקבלם בעצמנו? מדוע לא נשמח בראותנו את הוד מעלתו מפליא את חסדיו במי שזה לא יהיה? פעמים רבות הוא עושה זאת אך ורק כדי לחשוף את חסדיו בפנינו, כפי שאמר בנוגע לעיוור שריפא, כאשר השליחים שאלו אותו אם העיוורון שלו נבע מחטאיו שלו או מחטאיהם של הוריו. אלוהים אינו מעניק חסדים נפלאים אלו לנשמות מסוימות כיוון שהן קדושות יותר מנשמות אחרות שאינן מקבלות אותם, אלא רק למען יכירו את גדולתו, כמו למשל במקרה של שאול התרסי ושל מרים המגדלית[1], ולמען שנוכל להלל את שמו דרך ברואיו.

4.      יש האומרים שדברים אלו נראים בלתי אפשריים, ומוטב שלא נפגע ברגשותיהם של חלשי האמונה בדברנו על כך. מוטב שאותם קטני אמונה לא יאמינו, ובלבד שלא נחדל להאיר את עיניהם של אלה שאלוהים מעניק להם את החסדים הללו, וכך הם ייעורו, ובראותם את כוחו ואת תפארתו, ישתדלו לאהוב אף יותר את מי שמרעיף עליהם חסד גדול כל כך. אני יודעת שסכנה זו אינה מרחפת מעל ראשיכן מכיוון שאתן יודעות ומאמינות שאלוהים מוכיח את אהבתו בדרכים רבות אחרות. אני בטוחה שמי שאינה מאמינה, אלוהים לא יעמיד אותה בניסיון, שכן רצונו הוא שלא יוצבו סייגים למעשיו. על כן, אחיות, אני מאחלת שדבר זה לא יקרה לעולם לאלה מכן שאלוהים לא יוביל בדרך זו.

5.      כעת הבה נחזור אל הטירה המרהיבה והנפלאה שלנו, ונגלה כיצד נכנסים בשעריה. למראית עין אמרתי שטות, שכן אם טירה זו היא הנשמה, כי אז ברור שאין צורך להיכנס אליה, מפני שהיא האדם עצמו. בדיוק כשם שתהיה זו שטות לומר למישהו להיכנס לחדר שהוא כבר נמצא בו, אולם עליכן לדעת שיש דרכים שונות לשָהותנו בטירה, ואין דרך אחת דומה לרעותה. ישנן למעשה נשמות רבות שנשארות בטבעת החיצונית של הטירה, מקום הימצאם של השומרים, והן אינן רוצות להיכנס פנימה ואינן רוצות לדעת מה טומן בחובו מבנה מפואר זה, מי גר בו ואילו חדרים הוא מכיל. בוודאי כבר קראתן בספרים מסוימים העוסקים בתפילה שמייעצים לנשמה להיכנס לתוך עצמה – זאת הכוונה.

6.      לפני זמן לא רב אמר לי אדם מלומד ביותר שנשמות שאינן עוסקות בתפילה משולות לגוף משותק ובעל מום, וחרף העובדה שלגוף זה ידיים ורגליים, אין הוא מסוגל להזיז אותן. כך גם ישנן נשמות שהן חולות כל כך ומורגלות לעסוק אך ורק בעניינים ארציים, עד שנראה שחשוכות מרפא הן, ואין הן מסוגלות להיכנס לתוך עצמן. הן כבר התרגלו לשהות בחברתם של זוחלים וחיות טרף החיים מחוץ לטירה, עד שהפכו להיות כמעט כמוהם, ולמרות טבען הנעלה ולמרות יכולתן להחליף דברים אפילו עם אלוהים עצמו, אין להן תקנה. ואם נשמות אלו לא יתאמצו להבין את מצבן האומלל ולמצוא לו מזור, הן עתידות להפוך לנציב מלח על שום שלא הסיטו את מבטן אל עצמן, כפי שקרה לאשת לוט כאשר הביטה לאחור.

7.      למיטב הבנתי, שער הכניסה לטירה הוא התפילה וההרהור. אינני מבחינה בין התפילה שבלב לבין התפילה בקול, משום שאם תפילה אמיתית היא, יש לומר אותה תוך הרהור. למעשה איני מחשיבה זאת כתפילה אם האדם אינו מביא בחשבון אל מי הוא פונה, מה הוא מבקש, או מי הוא המבקש, גם אם שפתותיו נעות בלי הרף. לעתים, אדם עשוי להתפלל בדבקות גם בלי להרהר בשאלות אלו, אך רק משום שהוא עסק בהן כבר קודם לכן. מי שנוהג לדבר אל אלוהים רם המעלה כפי שהיה מדבר אל עבדו[2], בלי שהוא שם לבו אם דיבורו ראוי, ואומר כל מה שעולה בדעתו או את מה שהוא זוכר בעל פה מתוך הרגל ושינון – מבחינתי אין זו תפילה. שאלוהים ישמרנו מכך, שאף נוצרי לא יתפלל בצורה כזו! ואשר לכן, אחיותי, אני מקווה שהוד מעלתו ימנע מדבר כזה לקרות לכן, כיוון שמנהג הוא לנו לעסוק בעניינים רוחניים, וזוהי דרך נאותה להישמר מפני התנהגות בהמית כגון זו.

8.      אם כן, לא נעסוק כעת באותן נשמות משותקות שיידונו לחוסר מזל רב ולסכנות גדולות, אלא אם כן יבוא אדוננו בעצמו ויצווה עליהן לקום, כפי שעשה לאדם שהיה משותק זה שלושים שנה ליד הבריכה של בית-ציידא. לעומת זאת, נדבר על הנשמות האחרות שנכנסות לבסוף אל הטירה. ואף שהן עדיין ארציות מאוד, הן בעלות רצון טוב, ולפעמים – אף על פי שזה קורה לעתים רחוקות – הן מפקידות את עצמן בידי אלוהים, ועוצרות להרהר על מצבן ולו לרגע קט בלבד. הן מתפללות מספר פעמים בחודש, אך הן עושות זאת כשמחשבתן מלאה באלפי עניינים אחרים המעסיקים אותן וגורמים להן טרדה רבה, כיוון שהמקום שבו נמצא אוצרן, הוא המקום שבו נמצא גם לבן. אולם, מדי פעם בפעם קורה שהן מניחות לדאגותיהן, וזהו דבר גדול עבורן, משום שהן נוכחות לדעת שבדרך אחרת הן לא תגענה אל שער הכניסה. בסופו של דבר הן נכנסות אל החדרים הראשונים שבקומת הקרקע, אך יחד איתן נכנסות גם חיות ארסיות רבות, ולא רק שחיות אלה מונעות מהן לראות את יופייה של הטירה, הן אף לא נותנות להן מנוח. הישג גדול הוא לנשמות אם הצליחו להיכנס.

9.      לכן, בנותי, כל זה ייראה שלא מן העניין, משום שברוב טובו של אלוהים, אינכן כאלה. אך עליכן להיות סבלניות, מפני שלא אוכל להסביר לכן בשום דרך אחרת עניינים רוחניים הנוגעים לתפילה. ואני מתחננת לאלוהים, אנא ממך אדוני, שאצליח לומר משהו, משום שקשה מאוד להבין כל שברצוני להסביר לכן בלא התנסות מעשית. וכאשר תתנסו בכך, תבינו שאי אפשר שלא לגעת בנקודות מסוימות, שבחסדו של אלוהים לא יחולו עלינו לעולם.


[1] מרים המגדלית ושאול התרסי הם דוגמאות מייצגות למי שעברו חוויה מיסטית עמוקה, ובעקבותיה חזרו בתשובה.

[2] בימיה של תרזה דה חסוס העבדות עדיין הייתה קיימת בספרד, והעבדים היו שחורים ומורים (מוסלמים).

צרו קשר