הדיוואן נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

הדיוואן

ג׳לאל א-דין רומי

מאוסף שירי שמשי טבריז
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

כבר יותר משבע מאות שנה שג'לאל א־דּין רוּמי אהוב במיוחד על קוראי שירה בעולם כולו. רומי היה מורה ואיש דת מוסלמי מכובד כאשר פגש את שמשֹ, דרוויש נודד שהפך את עולמו. מלא בהשראה ובו בזמן מוטרד עמוקות מהפגישה עימו, רומי נדחף כמעט בעל כורחו, ליצור את שירי האהבה הללו לחבר האלוהי.

בשירים מוקדמים אלה חושף רומי שכל האקסטזה והשמחה, וכל הכאב והיגון שעורר בו אהובו, אינם אלא גרעיני חיטה שיש לטחון, ללוש ולאפות ללחם, שיוגש לכל מי שרעב. שיריו מהווים גשר בין הבנה אוניברסלית של הרוחניות ובין המימדים האישיים והאינטימיים של האהבה, ומעודדים אותנו להיכנס לעומק הווייתנו, יותר ויותר.

זֹאת אַהֲבָה: לָעוּף אֶל הַשָּׁמַיִם,
לִקְרֹעַ בְּכָל רֶגַע מֵאָה מָסַכִּים,
לְהִפָּרֵד מֵהַנְּשִׁימָה וּמֵהַנְּשָׁמָה,
רַגְלַיִם לְהַצִּיב בְּלִי נוֹעַ עַל אֲדָמָה.
וּלְוַתֵּר עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,
לִרְאוֹת אֶת הַפַּן הַלֹּא־מֻכָּר שֶׁל הַדְּבָרִים.

על המחבר

ג׳לאל א-דין רומי

ג'לאל א-דין רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג פרסי סופי. הוא הוריש להיסטוריה יצירות ספרותיות חשובות ביותר: ספר שירה בן מאות עמודים שמהווה את אחד מרגעי השיא באלף שנות השירה הפרסית; שישה כרכים של פואמה הכתובה בצמדי שורות חרוזות, המוגדרת לעיתים כ'קוראן בחרוזים'; אסופה של שיעורים ודרשות שנכתבו מכלי ראשון בידי תלמידיו, ובה מוצגים רעיונות התורה שלו; אינספור מכתבים שבהם מתגלה יכולתו בהקמת רשת של בתי ספר, שצמחה בהשראת יצירתו.

ביקורות מהעיתונות

"ככל שהעמקתי לתוך שיריו המקודשים של רומי, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, בתוך מרחבים רחוקים, נסתרים מעין, התחושה שמשהו סוחף אותי אל תוכו הלכה וגדלה. המושגים של ריקוד, מוזיקה, שירה והתמסרות הפכו לאחד. יש רק אחד. והוא בלבי… הדיוואן הוא ספר שמשאיר את הקורא המום אל מול עוצמות הגלים הגבוהים שרומי מרשה לעצמו להינשא על גבם, לא מותיר דבר לעצמו, רק לב מפרפר, חדיר לחלוטין, פתוח לרווחה".
דורית בר, nrg הגות

מידע נוסף

תרגום: הדס גלעד
עריכה: טל ניצן
ציור כריכה: ציבי גבע
מס׳ עמודים: 122
שנת הוצאה: 2012
מהדורה אחרונה: 2012
גודל: 18.5x11.5
משקל: 160 גרם
מחברת: ללה
דאנאקוד: 1127-07
סדרה: שירה

אנשים אהבו גם

שירים מתוך הספר הדיוואן

תרגום מפרסית: אלכסנדר פייגין

 

חֲבָל, מְאֻחָר. בּוֹדֵד עַל הַמַּיִם.
הַיָּם מִסְּבִיבִי, נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים.
לַיְלָה, סִירָה, עֲנָנִים.
מְנַסֶּה לֹא לִשְׁקֹעַ. אֵין טַעַם. טָבַעְתִּי מִזְּמַן,
וּמִתַּחַת לְגַל אֲנִי חַי בְּחַסְדֵּי אֱלֹהִים.

 

***

 

בְּתוֹךְ הַנֶּפֶש כֹּחַ רַב טָמוּן, חַפֵּשׂ!
בְּהַר הַגּוּף אוֹצָר בָּלוּם, חַפֵּשׂ!
הוֹ סוּפִי־הֵלֶךְ, אִם לְחִפּוּשִׂים יָצָאתָ
הַחוּצָה אַל תַּבִּיט. הַכֹּל בִּפְנִים, חַפֵּשׂ!

 

***

 

אִם לְחַפֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ הֶחְלַטְתָּ, מֵעַצְמְךָ תֵּצֵא.
עֲזֹב הַנַּחַל, אֶל הַמַּיִם הָרַבִּים שֶׁבְּאַמוּ דַּרְיָה תֵּצֵא.
כְּמוֹ שׁוֹר סָבַבְתָּ עַד עַכְשָׁו בְּעֹל רֵחַיִם,
עַתָּה אֱחֹז בְּרֹאשׁ הַצִּיר עָלָיו הַיְּקוּם בְּסִיבוּבִים יוֹצֵא.

 

***

 

גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה שֶׁבְּדָבָר אֵינָהּ תְּלוּיָה,
גְּדוֹלָה הָעֲבוֹדָה בְּלִי מַטָּרָה גְּלוּיָה.
אִם תְּוַתֵּר עַל קֶסֶם הַתִּחְכּוּם,
אָז תְּגַלֶּה פִּלְאֵי פַּשְׁטוּת שֶׁבַּיְּקוּם.

 

***

 

בְּדֶרֶךְ הַחִפּוּשׂ חָכָם וּמְטֹרָף הֵם הַיְנוּ הַךְ.
חֲבֵר וְזָר בִּשְׁבִיל הָאַהֲבָה הֵם הַיְנוּ הַךְ.
וְלַשִּׁכּוֹר מִיֵּין נִשְׁמַת הַנְּשָׁמוֹת,
מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וּמִקְדַּשׁ אֱלִילִים הֵם הַיְנוּ הַךְ.

 

***

 

הַבְּדִידוּת הַזֹּאת שָׁוָה יוֹתֵר מֵאֶלֶף חַיִּים,
וְהַדְּרוֹר הַזֶּה שָׁוֶה יוֹתֵר מֵאֶלֶף אֲרָצוֹת.
פְּגִישָׁה רִגְעִית אַחַת – אַתָּה מוּל אֱלֹהִים,
וּמָה לְעֻמָּתָהּ שָׁווֹת כָּל הַפְּנִינִים?

 

***

 

205   מָה מָתוֹק יוֹתֵר

אֱמֹר לִי מָה מָתוֹק יוֹתֵר: הַסֻכָּר, אוֹ הַבּוֹרֵא
שֶׁבִּדְבָרוֹ צוֹמֵחַ קְנֵה־סֻכָּר מָתוֹק מִדְּבַשׁ?
וּמָה יָפֶה יוֹתֵר: אוֹרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ, אוֹ הַבּוֹרֵא
שֶׁבִּדְבָרוֹ יָרֵחַ מִתְמַלֵּא, חָסֵר וְשׁוּב מָלֵא?
עֲזֹב קְטַנּוֹת, קְנֵה הַסֻּכָּר וְהַיָּרֵחַ – וְלֵךְ אֶל הַבּוֹרֵא.
מַצְמִיחַ הוּא חִישׁ, כָּךְ תְּגַלֶּה, יְבוּל אַחֵר לְגַמְרֵי.
הַשֵּׂכֶל! מָה נִפְלָאָה הֲבָנָתְךָ,
מָה עֲמֻקּוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁבְּתוֹכְךָ!
אַךְ הִצָּמֵד לְזֶה שֶׁמְּשַׁתֵּק אוֹתְךָ,
לְזֶה שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ, מַטְרִיף אֶת דַּעְתְּךָ.
לְזֶה שֶׁבְּכֹחוֹ מִטִּפָּה אַחַת קְטַנָּה
נוֹצָר הַגּוּף וּמִתְמַלֵּא בְּרוּחַ וּנְשָׁמָה.
הָאַהֲבָה! הָאַהֲבָה רוֹעֶמֶת וְגוֹעֶשֶׁת!
הוֹ הַיּוֹנָה הוֹמָה וּמְדַמֶּמֶת!
הָאֵשׁ תַּכְתִּיר אֶת הָאַהֲבָה עַל לְבָבְךָ.
מוּל אַהֲבַת הָאֵשׁ אֲנִי נָבוֹךְ, הַשֵּׂכֶל מִשְׁתַּבֵּשׁ.
עִתִּים אֲנִי בּוֹעֵר בַּלֶּהָבוֹת, עִתִּים בַּגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת.
בְּיָם הָאַהֲבָה מְלֵא הַהוֹד, פְּנֵי כָּל הָאֲהָבִים בּוֹ מִשְׁתַּקְּפוֹת,
מֵי אַהֲבָה שֶׁכָּל טִפָּה מֵהֶם יְקָרָה,
מֵאֶלֶף פְּנִינִים זוֹהֲרוֹת.
הוֹ שָׁמְשׂ אלְחָק טַבְּרִיזִי!
הַכְּאֵב זוֹרֵם לַלֵּב בְּאֶלֶף דְּרָכִים.
עִתִּים הוּא סַכִּין, חוֹתֵךְ עוֹרְקִים,
עִתִּים – מָגֵן, אוֹתוֹ אֲנִי לְלֹא הוֹעִיל מֵרִים.