ריקוד האהבה לאלוהים נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

ריקוד האהבה לאלוהים

ג׳לאל א-דין רומי

דרשות ומשלים מאת המשורר הסוּפי המפורסם בעולם
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

העולם הזה הוא כמו הד – כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: 'אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת', אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור".

'ריקוד האהבה לאלוהים' הוא אסופה של קטעים נבחרים מתוך כתביו של ג'לאל א-דין רוּמי (1273-1207), מגדולי המשוררים והמיסטיקנים בתרבות הסוּפית. הקטעים לקוחים מתוך הספרים: 'פִיהי מא פִיהי', 'מַתְ'נַווִי' ו'דיוואן שַמְס תַבְּרִיזִי'.

רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג שהקנה לתלמידיו את עקרונות האהבה לכל הבריאה, הסובלנות והאחווה בין כל בני האדם. הוא היה זה שייסד את מסדר המֶווְלֶווִיֶּה, המפורסם בעיקר בזכות טקס הסַמַאע, שבו הדרווישים המחוֹללים, המכונים לעיתים 'פרפרי האל', מייצגים בתנועתם ההרמונית את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב סביב צירו. הספר עוקב אחר מבנהו של טקס הסמאע ובכך הוא מאפשר לקורא כמו לקחת חלק בטקס זה ולהשתתף בריקוד החלקיקים של היקום.

רומי, השוזר כל העת סיפור בתוך סיפור, מאפשר לנו הצצה אל תוך הפן המיסטי של האסלאם. הסיפורים והמטאפורות הרבים בהם הוא עושה שימוש הם דרך לימוד שכיחה אצל הסוּפים, ובעוד שנדמה שהם סוטים לפעמים מהקו הראשוני שהתווה, בסופם אנו מוצאים את מוסר ההשכל המחבר יחדיו את כל החלקים. הספר מלווה בהקדמה עם רקע היסטורי ותרבותי בעריכת ד"ר אלדד פרדו וכן הקדמה אישית מאת מר עומאר ראיס, מבכירי המסדר הסופי-השאד'לי בעכו. להלן קטע ממנה: "רומי הטיף באמצעות שיריו הנוטפים חום, אהבה, תשוקה ואיחוד מיסטי הגובל בארוטיקה רוחנית מיסטית משכרת, שגילוי הריבוי עם השונּות אינה אלא ביטוי לשלמות האל, ליופיו ולעוצמתו… תרגום כתביו של רומי לשפה העברית הוא עדות נוספת לאוניברסליות של תורתו, הנחשפת בקצב הולך ומתגבר בקרב דוברי וקוראי העברית המחפשים את דרך האמת ואת מסלול האהבה, שכמו בכל החברות המודרניות בעולם המערבי זקוקים גם הם להעשרה רוחנית. אני מאושר לראות כי תורתו של רומי נחשפת בפני קורא העברית, דבר שללא ספק יתרום להעלאת המודעות לתורה אנושית מיסטית אשר דוגלת באהבה ובאיחוד היקום כולו ליחידה אחת מושלמת, אהבה כזו שחלקי הפסיפס שלה משלימים בהרמוניה האחד את השני".

הספר יצא לאור לזכרו של רועי ברלין, חבר יקר ואיש ספר.

ג'לאל א-דין רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג פרסי סופי. הוא הוריש להיסטוריה יצירות ספרותיות חשובות ביותר: ספר שירה בן מאות עמודים שמהווה את אחד מרגעי השיא באלף שנות השירה הפרסית; שישה כרכים של פואמה הכתובה בצמדי שורות חרוזות, המוגדרת לעיתים כ'קוראן בחרוזים'; אסופה של שיעורים ודרשות שנכתבו מכלי ראשון בידי תלמידיו, ובה מוצגים רעיונות התורה שלו; אינספור מכתבים שבהם מתגלה יכולתו בהקמת רשת של בתי ספר, שצמחה בהשראת יצירתו.

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 174
שנת הוצאה: 2012
מהדורה אחרונה: 2018
גודל: 21x13.5 ס"מ
משקל: 250 גרם
מחבר: ג'לאל א-דין רומי
דאנאקוד: 1127-06
סדרה: נתיבים מיסטיים

אנשים אהבו גם

פרק מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים

 

הכַּוונה

מתוך פיהי מא פיהי, 6

רומי אמר: "מילים אלו נועדו עבור מי שזקוקים למילים בכדי להבין. אולם, מי שמבינים בלא מילים, איזה צורך יש להם בדיבורים? עבורם השמים והארץ הם מילים שנבראו מהמילה האלוהית: 'הֱיֵה! והָיה'.[1] מי שמבין את שנאמר לו בלחישה, איזה צורך יש לו בצרחות ובצעקות?

מספרים על משורר אחד דובר ערבית אשר הגיע לבקר את המלך. המלך היה טורקי ולכן לא הבין אפילו פרסית. המשורר חיבר לכבוד המלך כמה שירים נהדרים בערבית והביאם בפניו. בעוד המלך ישוב על כסו, ואנשי החצר, המפקדים והשרים ניצבים לפניו, המשורר קם על רגליו והחל לדקלם את השיר שכתב. לשמע כל שורה שהייתה ראויה לשבחים, המלך הנהן בראשו, בעוד שלשמע כל שורה שעוררה תדהמה המלך הסתכל במשורר בפליאה. באופן דומה, לשמע כל שורה שהביעה כבוד, המלך הקשיב בתשומת לב. אנשי החצר עמדו המומים לנוכח המחזה: 'הרי המלך שלנו אינו יודע אף מילה בערבית', הם מלמלו בינם לבין עצמם. 'כיצד ייתכן שהוא הנהן בראשו בצורה כה תואמת? האם הוא בעצם יודע ערבית והוא הסתיר זאת מאתנו במשך כל השנים הללו? ואם אי פעם אמרנו בגנותו דברים בערבית, אנחנו בצרות!'

לאותו מלך היה משרת אחד שהיה אהוב עליו במיוחד. אנשי החצר התאספו יחדיו ונתנו לאותו משרת סוס, פרד וסכום של כסף, והם הבטיחו לו מתנות רבות נוספות בהמשך. 'רק תברר אם המלך יודע ערבית או לא', הם השביעו אותו. 'ואם הוא אינו יודע ערבית, כיצד ייתכן שהוא הנהן בדיוק במקומות הנכונים? האם היה זה נס או שרוח אלוהים שרתה עליו?'

יום אחד המשרת מצא את הזדמנות מתאימה לשאול את המלך. המלך יצא למסע ציד, והמשרת הרגיש שהוא נמצא במצב רוח מרומם, היות שהציד נחל הצלחה. אז הוא ניגש ושאל את המלך ישר ולעניין, והמלך פרץ בצחוק. 'בשם אלוהים, אני נשבע שאיני יודע ערבית', הוא אמר. 'ובאשר להנהונים ולמחיאות הכפיים, הרי זה משום שכוונתו של המשורר הייתה לי ברורה לגמרי'.

ברור שאותו השיר היה פרי של כוונה מסוימת שמצויה בשורשו של השיר. אם הכוונה לא הייתה, לא היה ניתן להבין כלל את השיר.

כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונות שונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת.

קחו לדוגמה את הרוח. כאשר היא נושבת לתוך הבית היא מרימה מעט את קצות השטיח, היא מעיפה במערבולת לאוויר ענפים יבשים וחתיכות עשב, יוצרת גלים על פני המים שבבריכה וגורמת להם להיראות כמו שריון קשקשים, ומרקידה את העצים, הענפים והעלים. נדמה לנו שכל התופעות הללו הן שונות ונפרדות זו מזו, ועדיין מבחינת הכוונה, השורש והמציאות, מדובר באותו הדבר בדיוק – בתנועה שיוצרת הרוח".

אחד אמר: "אני מרגיש אשמה על שהזנחתי את הכוונה".

רומי ענה: "מחשבה זו נולדת אצל מי ששואל את עצמו לעיתים קרובות: 'מה אני עושה, ומדוע אני עושה זאת?' וזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. 'האהבה קיימת כל עוד ישנה תוכחה'. ואכן, אנו מוכיחים את חברינו, אך לעולם לא נוכיח אדם זר. ישנן רמות שונות של תוכחה. אם התוכחה מעוררת את האדם והוא רואה את האמת שבה, זהו סימן לכך שאלוהים אוהב אותו ודואג לו. אולם אם התוכחה חולפת ליד האדם ואינה גורמת לו לכאב כלל וכלל, אין זה סימן לאהבה.

כאשר חובטים בשטיח על מנת להיפטר מהאבק, אנשים ברי דעת אינם רואים בכך תוכחה. חוסך שבטו הרי שונא את בנו, והתוכחה היא סימן לאהבתו.

על כן, כל זמן שאתה מוצא בתוכך כאב וחרטה, דע לך שזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. כאשר אתה מוצא פגם כלשהו באחיך או באחותך, דע שהפגם שאתה רואה בהם נמצא גם בך. החכם הוא כמו מראה: הוא משקף לך את דמותך האמיתית, שכן, 'המאמין הוא מראה עבור המאמין'.[2] היפטר מהפגמים שבך, כיוון שמה שמפריע לך באחרים, מפריע לך גם בעצמך.

פיל אחד הובל לגדת הנהר על מנת שיוכל לשתות. כאשר ראה את השתקפותו במים נרתע לאחור. הוא חשב שהוא נבהל מפיל אחר, ולא הבין שהוא בעצם נבהל מעצמו. כל התכונות הרעות – העריצות, השנאה, תאוות הבצע, האכזריות והגאווה – כל עוד הן בך, אינן גורמות לכאב. אולם כאשר אתה רואה אותן באחר, הן מפריעות לך וגורמות לך לכאב.

איננו חווים כל גועל למראה הפצעים או היבלות של עצמנו. אנו תוחבים את ידנו המזוהמת אל תוך מזוננו ומלקקים את האצבעות מבלי לחוות ולו שמץ של גועל. אולם אם נראה פצע קטן או יבלת על ידו של אחר, מיד נאבד לגמרי את התיאבון. הפגמים שלנו הם בדיוק כמו הפצעים והיבלות. כאשר הם אצלנו הם אינם מפריעים לנו, אולם כאשר אנו מבחינים בהם, ולו רק במידה הקטנה ביותר אצל האחר, מיד אנו חווים תחושת אי נעימות וגועל. בדיוק כפי שאתה נרתע מאחרים, עליך לסלוח להם על שהם נרתעים ממך.

הכאב שאתה חווה נובע מהפגמים הללו, והרי הם רואים את אותם הפגמים בדיוק. על כן נאמר: 'המאמין הוא מראה עבור המאמינים', ולא: 'הלא-מאמין הוא מראה עבור הלא-מאמינים'. אין זה משום שהלא-מאמין אינו יכול להוות מראה לאחר, אלא מפני שהוא מתעלם מקיומה של המראָה של עצמו.

מלך אחד ישב לו מדוכדך על גדת הנהר. השרים שלו היו מודאגים וטרודים ממצב רוחו. כל מה שניסו לא הועיל ופניו נותרו נפולות. למלך היה ליצן חצר אחד שהיה חביב עליו עד מאוד. השרים הבטיחו לליצן החצר סכום גדול של כסף אם זה יצליח להעלות חיוך על פניו של המלך. הליצן קרב אל המלך, אך למרות מאמציו הרבים המלך אפילו לא הביט לעברו והמשיך לבהות בנהר. שאל הליצן את המלך: 'מה אתה רואה במים?' והמלך ענה: "אני רואה אידיוט". אמר לו הליצן: 'מלך העולם, עבדך אף הוא אינו עיוור'.

על כן, אם אתה רואה באדם אחר תכונות שליליות שמפריעות לך, זכור שגם הוא אינו עיוור. הוא רואה בדיוק את מה שאתה רואה.

בנוכחותו של אלוהים אין מקום לשני 'אני'. אתה אומר 'אני' וגם אלוהים אומר 'אני'. או שאתה תמות בפניו, או שאלוהים יאלץ למות בפניך, על מנת שהדואליות תיפסק. אולם אלוהים אינו יכול למות, לא בתוכך ולא מחוץ לך. היות שהוא אלוהים חיים והוא נצחי. הוא כה רחום וחנון שלו היה זה אפשרי הוא היה מת למענך, על מנת שהדואליות תיפסק. היות שאין זה אפשרי, הרי שעליך למות על מנת שאלוהים יוכל לבוא לידי ביטוי בתוכך ולבטל את הדואליות.

קשור יחדיו שתי ציפורים, ולמרות היותן ציפורים והעובדה שכעת יש להן ארבע כנפיים ולא שתיים, הן לא תעופנה, זאת משום שהדואליות משתקת. אולם אם תקשור ציפור מתה לציפור אחרת, היא תוכל לעוף, וזאת משום שהדואליות איננה עוד. השמש היא כה רחומה עד שהייתה מוכנה למות למען העטלף, אולם היות שאין באפשרותה למות, היא אומרת: 'עטלף יקר, אהבתי מיועדת לכל הדברים כולם. גם לך אני רוצה להעניק מטוּבִי. מות, אם כן, מות! כיוון שמותך אפשרי הוא, על מנת שתוכל להנות מאור תפארתי ולהשתחרר מאופי העטלף שלך וכך ולזכות בקרבת 'העַנְקַא מקאף'.[3]

לאחד ממשרתיו של אלוהים[4] היה הכוח הפנימי להקריב את עצמו למען חברו. הוא התפלל למענו ללא הרף, אולם אלוהים לא נענה להפצרותיו. יום אחד הוא שמע קול שאמר: 'איני רוצה שתעזור לו'. משרתו של אלוהים המשיך בהתמדה בתחנוניו: 'הו אלוהים, אתה נטעת בי תשוקה זו להתפלל למענו, והיא אינה נותנת לי מנוח'. לבסוף הוא שמע קול שאמר: 'אם אתה רוצה שבקשתך תתגשם, עליך להקריב את חייך ולהפוך ללא-כלום. אל תתמהמה עוד, עזוב את העולם הזה'. והוא ענה: 'אדוני, אני מסכים!' וכך היה. הוא ויתר על חייו למען חברו, ושאיפתו התגשמה.

אם משרתו של אלוהים היה בעל אהבה שכזאת, והוא היה מוכן להקריב את חייו, וזאת כאשר יום אחד של חייו שווה לחיי העולם כולו למן הראשית ועד לאחרית, האם למקור של אותו החסד לא תהיה גם אהבה שכזאת? יהיה זה מגוחך לחשוב אחרת. אולם מכיוון שאלוהים אינו יכול למות, לפחות אתה יכול".

אחד נכנס והתיישב בגמלוניות במקום של כבוד, שאינו הולם את מעמדו, מעל לאחד הקדושים.

רומי אמר: "איזה הבדל ישנו אם אדם יושב מעל למנורה או מתחתיה? אם המנורה דורשת להיות במקום גבוה, אין היא רוצה זאת עבור עצמה. היא נועדה למען האחרים, על מנת שיוכלו ליהנות מהאור שהיא מקרינה. היכן שהמנורה לא תהיה היא עדיין נותרת מנורה, שכן אורה הוא אור השמש הנצחית. אם הקדושים תרים אחר מעמדות ותארים ארציים, הם עושים זאת על מנת שהאנשים אשר אינם מסוגלים לראות יכירו בעליונותם. באופן זה הקדושים מנסים ללכוד אותם באמצעות הקורים של העולם הזה, על מנת שהם יגיעו להבנה של עליונותם האמיתית ויילכדו ברשת החסד האלוהי.

באותו האופן הנביא מוחמד – עליו השלום – לא כבש את מכה וסביבותיה למען צרכיו האישיים, אלא על מנת להעניק לעולם כולו את חיי הנצח ואת אור החסד. 'היד הזאת רגילה לתת ולא לקחת'. הקדושים מוליכים שולל את האנשים על מנת להעניק להם מתנות, ולא על מנת לקחת מהם דבר מה.

כאשר מישהו מניח מלכודת ולוכד ציפורים קטנות כדי לאכול או למכור אותן, דבר זה נקרא ערמומיות. אולם אם מלך מניח מלכודת על מנת ללכוד נץ בר, שאינו מכיר את טבעו האמיתי, אם הוא מאלף אותו בעצמו והופך אותו לאצילי ומעודן, אין זו ערמומיות, גם אם למראית עין כך נדמה. מדובר בהתבטאות נעלה של דאגה ואדיבות, בדומה להחייאת המתים, להפיכת אבן פשוטה לאבן אודם, ועוד הרבה יותר מכך. אילו הנץ היה מודע לכוונתו של המלך כאשר תפס אותו, לא היה לו כלל צורך בפיתיון. הנץ היה מחפש בכל לבו ונפשו אחר המלכודת, והיה עף היישר לידיו של המלך.

האנשים שומעים רק את המשמעות החיצונית של מילותיהם של הקדושים. הם אומרים: 'שמענו את זה כבר פעמים רבות. נפשנו מלאה במילים מבולבלות מעין אלה'. ועוד אומרים הכופרים: 'לבבותינו ערלים!'[5] אין זה כך, ואלוהים קילל אותם בשל כפירתם. הכופרים אומרים: 'לבבותינו שבעים ממילים אלו'. אלוהים יתעלה עונה להם: 'לבבותיכם רחוקים מלהיות שבעים ממילים אלו, הם שבעים, אך מפיתויים ומאשליות, הם מלאים בדבקויות ובספקות, וגרוע מכול, הם מלאים בהשמצות'. אלוהים מקלל אותם בשל כפירתם.

לו רק היה לבם משתחרר מדברי הבל שכאלה, אז הם היו פתוחים לקבל את המילים הללו. אבל הם אינם פתוחים לקבלן. אלוהים יתעלה חתם את אוזניהם, את עיניהם ואת לבם. כל זמן שעיניהם אינן רואות את הדברים כפי שהם, הם רואים את יוסף בדמות זאב. אם אוזניהם שומעות את הדברים בצורה מעוותת והם מחשיבים את החוכמה לגיבוב של מילים מבולבלות וחסרות משמעות, לבם גם הוא יתפוס את הדברים בצורה מעוותת, ויהפוך בית לפיתויים ולדמיונות. סבך של גאווה ושל צללים חשוכים וקרים השתלט עליהם. לבם התקשה וכוסה בקרח ובכפור. 'אלוהים אטם את לבם ואת אוזניהם, ואת עיניהם כיסה הוא'.[6]

כיצד ייתכן שלבבותיהם יתמלאו ממילות האמת הללו? אותם אנשים מעולם לא הבינו ולו הברה אחת מהן. הם מעולם לא טעמו ולו טיפה אחת מהן בכל חייהם – לא הם, לא אלו שאותם הם מעריצים, ולא בני ביתם. ישנו קנקן אחד, אותו אלוהים יתעלה ממלא במים עבור חלק מהאנשים על מנת שיוכלו לשתות ממנו ולהרוות את צמאונם. אולם לאחרים אלוהים מראה את הקנקן כשהוא ריק. איזו תודה מישהו יכול להוקיר על קנקן ריק? רק אלו שרואים את הקנקן המלא מוקירים תודה על המתנה שקיבלו.

אלוהים יתעלה ברא את אדם ממים ומטין, 'הוא לש את הטין של אדם במשך ארבעים יום'.[7] הוא העניק צורה לגופו, ואדם נשאר לזמן מסוים על פני האדמה. אִבּליס[8] – המקולל – ירד מטה וחדר אל תוך גופו ועבר בכל הנתיבים שבו, הוא הביט וראה ורידים ועצבים המלאים כל כולם בדם ובליחות. אדם אמר: 'הנה! אני לא אופתע אם זהו אותו האִבּליס שנמצא למרגלות הכס האלוהי ושהיה חייב להתגלם. אם אותו האִבּליס אכן קיים, זה חייב להיות הוא'.

שהשלום יהא עמכם".


[1] סורה 36: י.ס, 82

[2] הטטרים (במקור תַאתַאר) הם במקורם שבטים מונגוליים, אך אין הסכמה, ולא היתה בימי הביניים, האם הם טורקים או מונגולים, כך שאפשר שרומי מתכוון למונגולים. סורים (במקור ֹשַאמִיַאן) – אנשי אלשאם, הלבנט. שלטון האסלאם (במקור וֶלַאיַתֶ-אֶסְלַאם) – המושג וֶלַאיַת (ولایت, בערבית וִלַאיַה ولاية)מורכב ויש לו משמעות מיסטית, בבחינת ידידות, אך גם של אפיטרופסות, שלטון, מחוז או מדינה.

[3] ענקא (אל-עַנְקַאא') היא המקבילה הערבית לסִימוֹרְג (سیمرغ) העוף האגדי של המיתולוגיה הפרסית הקדם-אסלאמית החי בהר קאף, שאף הוא אגדי. בספרות הסופית הסימורג הוא מטפורה לאלוהות וחיי הנצח, והיא מוכרת במיוחד מ"הרצאת הציפורים" (מַנְטִק א-טּיר) של עטאר שם מצליחות 30 ציפורים (סִי-מוֹרְג) להגיע אל מלכן, עוף הפלא סימורג, ולהתאחד עמו.

[4] הכוונה כאן היא לשַמְס תַּבְּרִיזִי.

[5] סורה 2: הפרה, 88

[6] סורה 2: הפרה, 7

[7] חדית' המיוחס לנביא. "חַ'מַּרַ טִינַת אַדַם", כלומר התסיס את העיסה ממנה נעשה אדם הראשון.

[8] אִבּליס הוא אחד משמותיו של השטן באסלאם