אני יושב מול דן, שחגג לא מזמן יום הולדת 80, משתתף קבוע בקבוצת הא-דויטה דנטה שנפגשת בימי שלישי. דן מתלהב ומדבר, אבל אני לא שומע את המילים שלו. כי בעוד שהוא מדבר מתעוררת בי המחשבה, ועימה ההכרה, שקיים מרחב בו שנינו מתקיימים ללא הפרדה.
התודעה שלי בבת אחת מתרחבת, מעמיקה ומתמלאת בחדווה שכמו מתגלה לפתע. ואז, אני מבחין איך הדבר המופלא הזה שנקרא "דן" מתהווה, כולו צבע וחיים, אך גם שקוף ולא נתפס, רווי במסתורין. ומתנגנת בו הנעימה החביבה של דן – קמטיו העמוקים שעל המצח, קול הטנור, ורידי היד השעונה על ברך.
לבקש את האחד
מה אנחנו מחפשים שם, בקבוצת ימי השלישי שבה מרבית החברים יצאו מזמן לפנסיה. מדוע בחרו האנשים האלה להקדיש את השנים, את השעות והדקות (חלקם תרמו אפילו את חלקת האדמה ואת הבית), לתרגולים וסדנאות, לחקירות והרהורים, למורים ולספרים? אחר מה הם ממשיכים לתור, בנחישות הולכת וגוברת גם כשכאבי הגוף הופכים שגרה, וכשהמוות כבר אינו סירה קטנה באופק שלעולם לא תגיע אל החוף. מה אנחנו מבקשים?
יש אומרים שכמספר המחפשים כן מספר המניעים, אך ניתן גם להצביע על אמת, אהבה או שלווה ככמיהה בסיסית. אנחנו נפגשים וחוקרים את שני צידי הקיום האנושי, את האחדות והנפרדות שמתווים ומעצבים את מהלך חיינו. מן הצד האחדותי מוטבעת אינטואיציה עמוקה, נסתרת לעיתים אבל תמיד ברקע, הלוחשת כי מיסוד ומראשית אנחנו חלק ממשהו שהוא גדול מהיחיד, ושאותו אנו חולקים גם עם הרחוק באנשים והקטן ביצורים. ולעיתים כשהלב נפתח מול ילדינו, בני הזוג, חיה או צמח, חודרת ידיעה ברורה ומאירה שהאחדות היא אמיתית.
על צד הנפרדות אנו חשים לא פעם כפעוט שרחק מאימו, בודדים ונפחדים, ולמרות שהיפרדות היא חלק מתהליך של הבשלה והתבגרות טבעית, נותרת כמו כמיהה עזה לאיחוד מחודש ולתיקון. בו בזמן, אנו משקיעים המון בתחזוקת 'אני' נפרד המבקש תמיד עוד הגנה ועוד אישור, עוד תענוג ועוד תמיכה ביחסים, בחפצים, בהישגים, בחומרים. והוא עומד אל מול עולם מלא ב'אחרים' עם אותה הזדקקות, עם אותו כאב שבא מהמרחק בינינו, ועם אותה ההרגשה שנדמית כל כך מוצדקת – שהצרכים של האחר באים על חשבוננו.
כך, גם כשתשוקה אחת מיני רבות מוגשמת, עד מהרה נשמע שוב את הקריאה לצאת לדרך, את קול האינטואיציה האומר שהאושר בהישג ידנו, רק שנדמה שהוא כה חמקמק. עד שיום אחד נפגוש בספר, בחבר או במורה שיזכירו לנו את הצד האחדותי שלנו. ושבעצם, הצד הזה ממש קרוב.
אחדות כחוויה מיסטית
תפיסת המציאות כאחדות וחוויית ההתמזגות עימה היא יסודה של ההתנסות המיסטית ושאיפתה האולטימטיבית, ובתור שכזו ניתן למצוא התייחסויות אליה בכל המסורות הרוחניות. על פי רוב נקודת המוצא היא שבמציאות המוחלטת אין כלל הפרדה, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל".
גם הבודהה התייחס אל האחדות כשאמר: "זה החווה אחדות החיים רואה את עצמיותו בכל הישויות". יחד עם זאת, בדרשה על שורש כל הדברים אמר הבודהה שמי שלא הבין – "תופס אחדות כאחדות. ומאחר שתפס אחדות כאחדות, הוא תופס את עצמו כאחדות, תופס את עצמו בתוך אחדות, תופס את עצמו נפרד מאחדות, תופס אחדות כ-'שלי', ומתענג על אחדות". לדידו של הבודהה מושגים כמו "הכול" או "אחדות" משמרים את הנפרדות ועל הנזירים להיזהר, שכן – "האחדות עצמה ורעיון האחדות הם כבר שניים".
ובכל זאת, תיאורים של חוויית האחדות נפוצים מאוד, לעיתים הם ציוריים ומסעירים את הלב והדמיון, כמו שירתו של המשורר והמיסטיקן הסופי ג'לאל א-דין רומי:
"אני חלקיקי אבק באור השמש
אני החמה העגולה…
אני ערפילי הבוקר
ונשמת הערב…
אני כל סדרי החיים
רקמת היקום הסובבת".
לעיתים חוויות של אחדות מתוארות בשירתם של מי שלא זוהו עם זרם רוחני מסוים, כמו וולט ויטמן: "אני מגלה שאני שילוב של סלע גבישי, פחם, אזוב ארך-סיבים, פירות, זרעים, שורשים ראויים למאכל, ומכוסה כולי בהולכים על ארבע ועופות".
גם המורה הרוחני שרי ניסרגדטה מהאראג' התייחס לא פעם לאחדות הבסיסית השורה בכל, החובקת את ההשתנות, הזמניות והנפרדות שבעולמנו: "האהבה אומרת 'אני הכול', החוכמה אומרת 'אני כלום', ובין שני אלה זורמים חיי". למרות שמהאראג' לא שלל אותם, הוא הסתייג מתיאורים מיסטיים ססגוניים ומסעירים. עבורו, המיסטי הוא רציונלי – כלומר מבוסס על חקירה בהירה וישירה של העובדות, ומתבטא בחיי היומיום – "ההרגשה 'אני העולם, העולם הוא אני' הופכת לטבעית, ומרגע שהיא מבוססת אין עוד אפשרות להיות אנוכי".
איך מגיעים לחוויה של אחדות?
כל מסורת רוחנית מציעה תרגולים שמטרתם להגמיש את מוצקות המגננות של האגו, או להשקיט את הנפרדות, ובכך לפנות מקום לחוויית האחדות. בין אם מדובר בתפילה או במדיטציה, במנטרה או בחקירה עצמית, כולן עשויות לפתוח אותנו אל המרחב הזה, הנוכח תמיד.
שרי ניסרגדטה מהאראג' גרס כי "האמת פשוטה ופתוחה לכל", וגם המורה הרוחני רמנה מהרישי לימד מתוך נקודת מוצא שתחושת האחדות אינה נסתרת, נשגבת או רחוקה מהחוויה היומיומית. נהפוך הוא, זוהי החוויה האינטימית והקרובה ביותר, זוהי מהותנו הבסיסית. מי שמסוגל להבין זאת באופן ספונטני אינו זקוק לתרגול מיוחד, כי כמה מאמץ צריך להשקיע בשביל להגיע למקום שאנו כבר מצויים בו? מצד שני, רמנה מהרישי הבין שמרבית האנשים כה מורגלים בהרגשת הנפרדות ובתחזוקתה, עד שיש להציע להם תרגול מסוים הנקרא חקירה עצמית.
זוהי חקירה פשוטה מאוד, ובה כשמופיעים למשל רעב, כעס, בדידות, שמחה או מחשבה כלשהי, יש לתהות על מי שחווה אותם: "מי חווה את הכעס הזה?". התשובה הברורה היא "אני". כעת יש לשאול "מי אני?" ולהותיר את השאלה פתוחה ומסוקרנת, ללא מענה, כך שתוביל אותנו אל המהות היסודית שאליה אנו מתכוונים במילה "אני".
לעומתו, הנזירה והמורה הבודהיסטית פמה צ'ודרון, מציעה דרך עבודה שונה שבה קשיי ואתגרי החיים הופכים מקור לתחושת אחדות. זאת על ידי תרגול שמקורו בבודהיזם הטיבטי: טונג לן – שליחה וקבלה – תרגול שנועד להרחיב את מעגלי החמלה ולחבר אותנו עם הלב, שהוא מהותנו הבסיסית והמשותפת. בתרגול הזה, כשאנו נתקלים בסבל כמו למשל תחושת חוסר שייכות, בדידות, כאב פיזי וכדומה, במקום להציב כנגדו את חומות ההגנה, אנו נפתחים אליו בעזרת הנשימה.
ההנחיה הבסיסית היא לנשום עמוק פנימה את התחושות הלא נעימות, דרך כל נקבוביות הגוף, ובאותה מידה של התמסרות לנשוף החוצה רעננות, הקלה ומשאלה שנהיה חופשיים מסבל. בשלב הבא אנו מרחיבים את מעגל החמלה ונושמים למען אדם שאנחנו מכירים שחווה סבל דומה, ובהמשך אנו נושמים למען כל אחד בעולם שחווה את הכאב הזה. את התרגול אפשר להרחיב ללא מגבלה, אפילו כלפי אנשים שאנו מחשיבים כאויבינו. עם הזמן נגלה שאנו חווים יותר אמפתיה ומסוגלים להיות שם בשביל אחרים גם במצבים שנראים מאתגרים מאוד.
ויש לי דוגמא מצוינת… עם כל הכבוד לרמנה מהרישי ולפמה צ'ודרון, הייתי רוצה לראות אותם עומדים בתור לקופות של "רמי לוי", בערב יום רביעי בשבוע שעבר. מאחורי כל קופה השתרך תור של עגלות עמוסות לעייפה ומאחוריהן אנשים עוטי מסיכות לחוצים זה אל זה, נדחקים ונדחפים, מקטרים ונוהמים. עמדתי ביניהם קצר רוח ולחוץ, אך אחרי כמה דקות של תסכול עצרתי לרגע את השטף והזכרתי לעצמי שאפשר להתחבר אל תחושת האחדות.
כך, בהדרגה, התמונה השתנתה: הגבר שנדחף לפניי הפך ממתחרה מרגיז לאדם שנראה טרוד ועייף אחרי יום עבודה. האישה שישבה מאחורי הקופה הריקה וסירבה לפתוח אותה בטענה שהמשמרת שלה נגמרה, באמת סיימה כמה שעות מאתגרות ומגיע לה לנוח. פתאום אני גם מבחין שאנשים עושים כמיטב יכולתם להסתדר ולהיות סבלניים בתנאים לא פשוטים. ושכולם רק רוצים להביא ליקיריהם שבבית תזונה, הנאה ונחמה – כל מה שיש בעגלה.
הנשימות הכבדות שלי מאחורי המסכה, הגב הדואב, ועימם הפחד שכל זה לא ייגמר, מאבדים מאחיזתם ובמקומם מתעורר עניין: מבט שאני מחליף עם ילד, שיחת הסלולר של שכני לתור, צפצופי הקופות. העגלה של האישה מאחוריי נתקלת בשלי ואנו זורקים הלצה. וכשמישהי שואלת לפתע אם אפשר להיכנס לפניי, היא פשוט נורא ממהרת, אני מסכים בלי היסוס ושמח לראות את תחושת ההקלה על פניה. לבסוף, כשהגיע תורי להעמיס את המוצרים על מסוע הקופה, תמהתי על הזמן שחלף במהירות כזו.
אז מה יוצא לנו מזה?
אנו רגילים לחשוב באופן מוכוון אגו, או בקיצור – "מה יוצא לי מזה?". ובכן, מסתבר שיש סיבות טובות לבקש את תפיסת האחדות. זוהי חוויה שיש בה תחושת שייכות וחיבור עם אנשים, של אמון ורגישות. גם החושים והאינטואיציה מתחדדים אל היופי והצבעוניות של הטבע, ואל הקשר העמוק שבין כל הדברים. אבל יותר מהכל יש בתפיסת האחדות פתיחה של הלב – ומי אינו רוצה לאהוב? זה בדיוק מה שמנסים להסביר לנו המורים הגדולים. הם גם אומרים שלא צריך לכוון מאוד גבוה, כי חוויית האחדות נגישה לכל אחד ואחת ויכולה להיות פשוטה ויומיומית.
יחד עם זאת, הבשורות הפחות טובות לאגו הן שבתפיסת האחדות המניעים משתנים. עכשיו הם זורמים בכיוון של מה שטוב גם לאחרים, אף אם במבט ראשון זה ״בא על חשבוני״. אולי נבחר למשל לוותר על מקומנו בתור לקופות ונחזור הבייתה יותר מאוחר. אבל נרוויח את העמקת הקשב, את החיוך וההקלה של האחר ואת אמונו בטוב האנושי. כך גם נרוויח את אמוננו בטוב האנושי. ואולי, עם התרחבות המעגלים, הטוב הזה גם יחזור אלינו.
***
הוספת תגובה