הדרשה לבאהייה

Bāhiya sutta

Ud 1.10

כך שמעתי. פעם אחת שהה המבורך בקרבת סַוַאטְהִי, ביער גֶ’טַה בפארק של אַנַאטְהַפִּינְדִיקַה. באותו זמן חי בַּאהייַה, הלבוש בקליפת עץ,^[1] ליד חוף הים בסוּפַּארַאקַה. הוא היה מכובד, מוערץ ומוערך ולכן הוענקו לו הדברים הנחוצים: גלימה, מנחות מזון, מחסה ותרופות למחלות.^[2]

אז, בזמן שבאהייה הלבוש בקליפת עץ שהה בהתבודדות, עלתה בו המחשבה הבאה: האם אני אחד מאלו שהפכו לארהנטים בעולם או שאני לפחות אחד מאלה שעלו על דרך הארהנטים (אַרַאהַאטַה)?

אז, ישות שמיימית אחת (דֶוַטַא),^[3] שבאחד מגלגוליה הקודמים הייתה קרובת משפחה של באהייה הלבוש בקליפת עץ, כאשר הבינה בתודעתה את מה שחשב, ניגשה אליו ואמרה לו מתוך חמלה ורצון לסייע לו: “אתה, באהייה, ללא ספק אינך ארהנט ואף לא עלית על דרך הארהנטים. וכן התרגול (פַּטִיפַּדַא) שלך אינו מוביל אותך להפוך לארהנט או לעלות על דרך הארהנטים”.

“אם כן, הוֹ יצור שמיימי”, שאל באהייה, “מיהם הארהנטים ומיהם אלה שעלו על דרך הארהנטים בעולם?”

“באהייה, במחוזות הצפוניים ישנה עיר הנקראת סואטהי. שם חי לו כעת המבורך, הארהנט, זה שהתעורר לגמרי (סַמָא־סַמְבּוּדְהה). הוא ללא ספק ארהנט והוא אף מלמד את הדהמה שבאמצעותה ניתן להפוך לארהנט”.

אז, באהייה הלבוש בקליפת עץ, שהזדעזע עמוקות מהמילים של אותה ישות שמיימית, עזב מיד את סופאראקה. בדרך לסואטהי הוא שהה רק לילה אחד בכל מקום, וכשהגיע לסואטהי ניגש מיד למקום שבו שהה המבורך בחורשת ג’טה בפארק של אנאטהפינדיקה. באותו הזמן מספר גדול של נזירים תרגלו בהליכה באוויר הפתוח.^[4] אז ניגש באהייה הלבוש בקליפת עץ לאותם נזירים ואמר להם: “נכבדים, היכן נמצא המבורך, הארהנט, זה אשר התעורר לגמרי? ברצוני לראות אותו”.

הנזירים ענו: “הוֹ באהייה, המבורך מתהלך בין הבתים ואוסף נדבות”.

אז באהייה הלבוש בקליפת עץ עזב במהירות רבה את חורשת ג’טה, וכאשר נכנס לסואטהי, ראה את המבורך מתהלך בין הבתים ואוסף נדבות, והוא בעל מראה חינני, משרה ביטחון, חושיו רגועים ותודעתו שלווה. הוא ניחן בשליטה עצמית וברוגע, מאופק, שקול, מרוסן בחושיו, נַאגַה.^[5] בראותו את המבורך הוא ניגש אליו, השתחווה לרגליו ואמר לו: “למד נא אותי את הדהמה, המבורך, למד נא אותי את התורה, הסוּגָטַה, על מנת שתהיה עבורי מקור לברכה ולאושר לזמן רב”.

לאחר דברים אלה, ענה המבורך לבאהייה הלבוש בקליפת עץ: “אין זה הזמן המתאים, באהייה, כעת אנו מתהלכים בין הבתים ואוספים נדבות”.

באהייה הלבוש בקליפת עץ פנה בשנית אל המבורך: “אך קשה לצפות, הוֹ אדון, אילו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד נא אותי את הדהמה, המבורך, למד נא אותי את התורה, הסוגטה, על מנת שתהיה עבורי מקור לברכה ולאושר לזמן רב”.

בפעם השנייה ענה המבורך לבאהייה הלבוש בקליפת עץ: “אין זה הזמן המתאים, באהייה, כעת אנו מתהלכים בין הבתים ואוספים נדבות”.

באהייה הלבוש בקליפת עץ פנה בשלישית אל המבורך: “אך קשה לצפות, הוֹ אדון, אילו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד נא אותי את הדהמה, המבורך, למד נא אותי את התורה, הסוגטה, על מנת שתהיה עבורי מקור לברכה ולאושר לזמן רב”.

“אם כן, באהייה, עליך לתרגל כך: שבמה שנראֶה יהיה רק את מה שנראֶה, שבמה שנשמע יהיה רק את מה שנשמע, שבמה שמורגש (מוּטַה)[^6] יהיה רק את מה שמורגש, שבמה שנתפס (וִינְיַאטַה)^[7] יהיה רק את מה שנתפס. כך עליך לתרגל, באהייה. כאשר, באהייה, במה שנראה יהיה רק את מה שנראה, כאשר במה שנשמע יהיה רק את מה שנשמע, כאשר במה שמורגש יהיה רק את מה שמורגש וכאשר במה שנתפס יהיה רק את מה שנתפס, אז, באהייה, לא תהיה אתה^[8] ‘עם זה’. וכאשר, באהייה, לא תהיה ‘עם זה’, אז, באהייה, לא תהיה ‘בתוך זה’. כאשר, באהייה, לא תהיה ‘בתוך זה’, אז, באהייה, לא תהיה כאן, לא שם, ואף לא בין כאן לשם. וזהו סופו של הסבל”.

הודות ללימוד קצר זה של המבורך, התודעה של באהייה הלבוש בקליפת עץ השתחררה מייד מהזיהומים (אַסַוַה) באמצעות אי־היאחזות. אז, לאחר שלימד את באהייה הלבוש בקליפת עץ לימוד קצר זה, המבורך הלך לדרכו. זמן קצר לאחר לכתו של האדון, פרה עם עגל צעיר רמסה את באהייה הלבוש בקליפת עץ והרגה אותו.

לאחר שהאדון סיים את סבב איסוף הנדבות בסואטהי, הוא החל לחזור עם מספר רב של נזירים. עם צאתו מן העיר הוא ראה את באהייה הלבוש בקליפת עץ מוטל מת. בראותו זאת אמר לנזירים: “הוֹ נזירים, קחו את גופתו של באהייה הלבוש בקליפת עץ, הניחו אותה על אלונקה, שאו אותה, שרפו אותה והקימו עבורו סְטוּפַּה.^[9] הוֹ נזירים, מת חברכם לחיי הפרישות והתרגול הרוחני (סַבְּרַהְמַה־צ’ארִי)”. “כן, אדון”, ענו הנזירים למבורך.

הם הניחו את גופתו של באהייה הלבוש בקליפת עץ על אלונקה, נשאו אותה, שרפו אותה והקימו עבורה סטופה. לאחר מכן הם ניגשו אל האדון, בירכו אותו בהדרת כבוד והתיישבו לצידו. וביושבם שם אמרו למבורך: “אדון, גופתו של באהייה הלבוש בקליפת עץ נשרפה והוקמה עבורו סטופה. מהי הלידה העתידית שלו? מה יקרה לו בעתיד?”

“נזירים, באהייה הלבוש בקליפת עץ היה איש חכם. הוא תרגל בהתאם לדהמה ולא הטריד אותי בשיחות עקרות על אודותיה. הוֹ נזירים, באהייה הלבוש בקליפת עץ השיג את הניבּאנה המוחלטת”.

ואז, משהבין המבורך את חשיבות הדברים, השמיע את הפיוטים הבאים:

“היכן שלא מים ולא אדמה,

לא אש ולא אוויר משיגים אחיזה,

שם הכוכבים אינם נוצצים, והשמש אינה זורחת,

שם הירח אינו זוהר, וגם החשיכה אינה שולטת.

כאשר החכם (מוּנִי), הברהמין,

מגיע לידיעה זאת בעצמו,

בחוכמתו שלו,

אז הוא חופשי מצורה ומהיעדר צורה,

מעונג ומסבל”.

פיוטים אלה נאמרו על ידי המבורך, כך שמעתי.

^[1] כחלק מהפרקטיקה שטיפחו, נהגו סגפנים מהכתות השונות בתקופת הבודהה להשתמש בקליפות העץ כלבוש.

^[2] אלו הם ארבעת הדברים שנזיר רשאי לקבל מקהילת בעלי הבית. ככל הנראה הדבר נכון גם לגבי פרושים מכתות אחרות. עם זאת, אופן ותדירות השימוש בהם מוגבלים, שכן צריכה מופרזת של אוכל, לבוש וכיוצא באלה עשויה לגרום לנזיר להיקשר אליהם. המידות המותרות של כל אחד מארבעת האמצעים ההכרחיים מפורטות באריכות בסל כללי הנזירים (וִינַאיַה פִּיטַקָה).

^[3] דֶוַטַא: ישות החיה במישורי קיום נעלים משל בני האדם, אך כפופה גם היא לחוק הקארמה ולמעגל הלידות הסמסארי. לכן, לא מן הנמנע שבעבר נולדה ישות זו כאדם, כמו במקרה זה.

^[4] הנזירים ככל הנראה תרגלו מדיטציה בהליכה.

^[5] למילה נאגה יש מספר פירושים בשפת הפאלי. לעיתים משמעותה פיל, נחש או יצור בעל כוחות על־טבעיים, ובמקרים אחרים היא מבטאת כוח ועוצמה בהתייחס לארהנטים ולבודהה, כמו במקרה הנוכחי.

^[6] “המורגש” מתייחס לרשמים משלושה חושים: חוש הטעם, חוש הריח וחוש המישוש.

^[7] “הנתפס” מתייחס לחוש השישי בפסיכולוגיה הבודהיסטית (מָנַס), הקולט את הרשמים המנטאליים.

^[8] הבודהה מנסה ללמד את החוויה נטולת העצמי (אָנַטָא) דרך הניתוק של אחיזת הסובייקט בחוויות הללו. אם נשנה את המילה “אתה” ל”אני” או ל”עצמי” המשמעות תהיה ברורה יותר (כלומר, אין “אני” עם זה, אין “אני” בתוך זה וכן הלאה).

^[9] טְהוּפַּה (בסנסקריט – סטופה): מונומנט לציון קבורת שרידיו של קדוש או בודהה.