צרותיה של דונה תרזה

"אנו אוהבים את עצמנו יותר מדי ומתאמצים שלא לאבד ולו מעט מזכויותינו, וזוהי, נשמות, טעות חמורה!" הציטוט הזה נכתב ע"י תרזה מאווילה. שמה אולי מוכר מעט בזכות שיריה של יונה וולך, "תרזה" ו-"צרותיה של דונה תרזה" אך תרזה הייתה בראש ובראשונה נזירה, מיסטיקאית, קדושה ודוקטור של הכנסייה הקתולית. היא ייסדה את מסדר הכרמליתיות היחפות, כתבה שירה ומדיטציות עמוקות לחיבור האדם עם נפשו ואלוהיו ובראש יצירתה עומד עד היום הספר "הטירה הפנימית". הספר נכתב בספרד במאה ה-16 תוך פניה ישירה אל נזירות מסדר "הכרמליתיות היחפניות" בכדי לעזור להן לשפר את תפילתן ולהגיע אל מרכז הנשמה. הוא מתאר מסלול מדויק דרך שבעת ההיכלים מהם מורכבת הנשמה, על החסדים, האפשרויות והסכנות הטמונות בכל היכל ועד היום בתבליט המוצב בכנסיית המנזר סטלה מאריס בחיפה, נראית המצודה הפנימית ומעליה יונה המסמלת את רוח הקודש. אולם האם כתביה רלוונטים עבורנו גם בימינו? מה נוכל ללמוד מכתבים של ספרדייה בת המאה ה-16? מסתבר שהרבה מאוד.

"ככל שאתן מתקדמות באהבה לרעינו, כן אתן גדלות גם באהבתכן לאלוהים".

מתוך הטירה הפנימית, ההיכל החמישי, פרק 3, 8

תרזה מאווילה מוכרת לקורא/ת הישראלי/ת בעיקר בזכות שיריה של יונה וולך, "תרזה" ו-"צרותיה של דונה תרזה": …דּוֹנָה תֶּרֶזָה, הֲלֹא תֹּאמְרִי דַּי בִּרְגָשַׁיִךְ, בֵּיתָהּ יְסָדַתְהוּ בִּבְדֹלַח, וְרִכְּכַתְהוּ בִּקְטִיפָה, רְבוּצָה בְּיֹפִי…" והנה, בספר הטירה הפנימית אנו מתוודעים סוף סוף למלוא דמותה, כפי ששרטטה בעצמה – שלא כסמל, מטפורה או מטונימיה. אולם מה אומרים לנו – ישראלים בני המאה ה-21, דוברי עברית – כתביה הדתיים של נזירה קתולית, ספרדייה בת המאה ה-16?

אהה, כי הרבה מאוד. תנאי הניראות של התרגום הראשון לעברית של הטירה הפנימית, יצירת המופת של תרזה מאווילה, עומדים בסימן האלף השלישי, תקופה אשר פותחת לרווחה את שערי הידע הרוחני ומערה אל תוך תוכו כתבי מופת דתיים מכל הדתות והמינים. כך, למשל, קובעת תרזה כי "העיקר הוא לא לחשוב הרבה אלא לאהוב הרבה" מסר ישן חדש שבהחלט עומד במבחן הזמן.

דומה כי זעקתה של תרזה: "הו אדוני, ראה עד כמה אנו סובלות במסע הזה בגלל חוסר ידע!", היא המניע המרכזי שהביא אותה לכתיבת הספר הטירה הפנימית, מעין מדריך מנחה, עתיר ניסיון ותובנות, שאותו כתבה בשביל הנשים החברות במסדר הנזירות שאליו הייתה שייכת. ספר זה הוא בבחינת מסמך נדיר מן המאה ה-16 – עדות כתובה המיועדת אל האינטימי, הכמוס והפרטי, ויוצאת אל הספֶרה הציבורית, אל הפרהסיה – שתוכנו מהדהד גם היום בחלל הציבורי שלנו, השונה לחלוטין מהאווירה ששררה בתקופתה של תרזה. גם כעת יש להעמיד בראש ובראשונה את הצורך באבולוציה ובהתקדמות, כפי שכותבת תרזה בהתייחסה לשם ספרה: "אם טירה זו היא הנשמה, כי אז ברור שאין צורך להיכנס אליה… אולם עליכן לדעת שיש דרכים שונות לשָהותנו בטירה, ואין דרך אחת דומה לרעותה". מהן הדרכים לשָהות בתוך הטירה? – זהו לב עניינו של הספר.

ההתחייבות להליכה בדרך העבודה הרוחנית היא הבטחה לעבודה אין-סופית. מערכות ההטעיה העצמית של הנפש מתוחכמות כל כך, עד כי אנו נוטים לזלזל בהן, אולם תרזה עומדת על משמעותן הגדולה במערך הנפשי שלנו כבני אדם.

ההתחייבות להליכה בדרך העבודה הרוחנית היא הבטחה לעבודה אין-סופית. מערכות ההטעיה העצמית של הנפש מתוחכמות כל כך, עד כי אנו נוטים לזלזל בהן, אולם תרזה עומדת על משמעותן הגדולה במערך הנפשי שלנו כבני אדם. ראשית היא כותבת על הנטייה שלנו לראות בבהירות דווקא את פגמיהם של האחרים, בדיוק ברגע שבו התחייבנו כלפי עצמנו לאינטרוספקציה ובחינה עצמית: "הבה נבחן את החסרונות שלנו בלבד ונתעלם מחסרונות הזולת. אנשים שחיים חיי תפילה ואמונה נוטים להיבהל מכל דבר שעלול להיראות להם חיסרון או פגם; לעתים קרובות אנו עשויות ללמוד הרבה מאוד דברים מהותיים דווקא מאותם האנשים שאנו מבקרות. יכול להיות שהמראה החיצוני שלנו והנימוסים שלנו טובים יותר, וזה יפה מאוד, אך אין זה הדבר החשוב ביותר".

תרזה מדגישה את היחסים החברתיים בין הנזירות בתוך המנזר ואינה מסתפקת במערך היחסים שבין הפרט לאלוהיו. היחסים החברתיים הם הם ה"כניסה לתוככי החיים", אשר תלויה באופן ישיר במידת היכולת שלנו "להיחשף" אליהם. גם עבור רובנו – שחיינו שונים מאורח החיים הנזירי של תרזה – מודוס הגאולה והרוחניות שמוצע לנו באמצעות הספר הוא "בתוך החיים", ואין צורך לצאת מהם אל נזירוּת, אל התבודדות במקומות ללא ציוויליזציה, או לעמוד בניסיון קשה זה או אחר, אם כי גם אלו קיימים כמובן, לפרקי זמן מסוימים.

כך, דרכי העבודה הרוחניות משורגות אל תוך המרקם היומיומי של החיים ואינן מניחות לנו להימלט למערות מבודדות, בדיוק בשל המצוקות החברתיות שאנו עדים להן. הרוחניות עתה מתגלמת באדם הפועל מתוך החיים החברתיים ממש, בלב לבם, ולא נסוג מהם בכל צורה שהיא.

תרזה עוסקת רבות במה שאפשר לכנות בשם "המלחמה באגו" – המאבק הבלתי פוסק בפן האנוכי הנרקיסיסטי והיהיר שבנו. "הוא אינו רוצה שנעשה דבר חוץ מלהכניע את רצוננו לגמרי לרצונו", כותבת תרזה, וחוזרת על רעיון זה פעמים מספר: "האמינו לי, הגישה הבטוחה ביותר היא לרצות רק את מה שרוצה אלוהים, שכן הוא מכיר אותנו טוב ממה שאנו מכירים את עצמנו והוא אוהב אותנו".

אולם מה הם הדברים שאלוהים רוצה שנעשה? במקרה של תרזה ברור כי היא מתייחסת לקודקס ההתנהגות הנזירי, אך בראייה רחבה ישנו אלמנט לא מבוטל שכרוך ביכולת שלנו לקבל את המציאות ואף להודות עליה, למרות הקושי שהיא מציבה בפנינו לא פעם. אנו חשים שאנו יודעים "יותר טוב מאלוהים" כיצד העולם צריך להתנהל, כיצד צריך להתנהג, מה צריך היה להיות. במקרה זה "אמנות הקבלה" מסמנת עומק רוחני ולא אדישות.

"אנו אוהבים את עצמנו יותר מדי ומתאמצים שלא לאבד ולו מעט מזכויותינו, וזוהי, נשמות, טעות חמורה!" כותבת תרזה מאווילה ומאתגרת את הנטייה האנוכית הבסיסית שלנו, הקוראת לנו תמיד "לדאוג לעצמנו", לא פעם במסווה של דאגה ל"זכויותינו".

"אנו אוהבים את עצמנו יותר מדי ומתאמצים שלא לאבד ולו מעט מזכויותינו, וזוהי, נשמות, טעות חמורה!" כותבת תרזה מאווילה ומאתגרת את הנטייה האנוכית הבסיסית שלנו, הקוראת לנו תמיד "לדאוג לעצמנו", לא פעם במסווה של דאגה ל"זכויותינו". תרזה מעמיקה בנקודה מכרעת זו: "הניחו בצד את התועלת האישית שלכן למען התועלת שלהן, ולא משנה עד כמה טבעכן יתנגד לכך". היא עומדת על הקשר העמוק בין הצניעות והענווה, תכונות היסוד של הנפש הרוחנית, לבין היכולת לקבל ולהשלים עם מעשי אלוהים, כפי שהם נגלים לנו בעולם הזה ברגע זה: "במָקום שבו שורה הענווה באמת הֱיו סמוכות ובטוחות שאף על פי שאלוהים לעולם אינו מחלק מתנות, הוא מעניק לנשמות שלווה והבנה, שהופכות אותן למאושרות מרבים אחרים, על אף המתנות שהם מקבלים".

ביצירת התפתחות דרך עבודה פנימית עצמית – ולא באמצעות "אמצעי לחץ" למיניהם, משברים איומים בחיים או התמודדות עם סיטואציה בלתי נסבלת – נוצרת התקדמות עקיבה לאורך זמן. הטירה הפנימית מציג בפנינו בבהירות שלבים רבים בסולם האבולוציוני, שלבים שהיו נסתרים מעינינו – שבעת ההיכלות.

עם הקריאה בספר, אנו הולכים ומתקדמים אל האמת – אל האמת הפנימית שלנו ואל האמת האובייקטיבית. ועל האמת עומד העולם. אל האמת ניתן להגיע דרך הצלילה אל תוך מה שמכונה היום "המיסטי". "המיסטיקה מהווה עבורנו קטגוריה יסודית של ההתנסות האנושית", כותב אריך נוימן בספרו האדם המיסטי (הוצאת רסלינג), ומוסיף: "לא רק הדת, הפולחן והריטואל נוצרו מתוך מה שנגלה לאדם במהלך מפגשיו עם הנומינוזי, כי אם גם האמנות והמוסר".

כיצד יכולה הנשמה לראות או להבין שמדובר באלוהים, אם אין היא רואה ואין היא שומעת דבר? רק באמצעות הוודאות שנותרת בלב ורק אלוהים עצמו יכול להשאיר אחריו | האקסטזה של תרזה הקדושה, פסל של ג'ובאני לורנצו ברניני

תרזה מתייחסת גם אל סוגיית הספק והוודאות, אל האופן שבו נוצרת האמת בהכרתנו: "כיצד יכולה הנשמה לראות או להבין שמדובר באלוהים, אם אין היא רואה ואין היא שומעת דבר? התשובה היא שאינני אומרת שהיא ראתה זאת באותו הרגע, אלא שהיא רואה זאת בבהירות לאחר מכן, לא באמצעות חיזיון כלשהו, אלא באמצעות הוודאות שנותרת בלב ורק אלוהים עצמו יכול להשאיר אחריו". ועוד קודם לכן תרזה כורכת בין הכרת עצמנו להכרת האל: "אני מאמינה כי לעולם לא נוכל להכיר את עצמנו לעומק אם לא נחתור להכיר את אלוהים".

אפשר לחלץ מילים מהדהדות אלו מהמעטפת הדתית הספציפית שלהן, ולהעניק להן ערך אוניברסלי. עיקר העיקרים של ההוויה האנושית הוא ההכרה כי המגע עם האלוהי הוא המקור לכוליות האנושית באשר היא. התגלמותנו כבני אדם בעולם אינה ניתנת להבנה (או שהיא ניתנת להבנה שגויה) ללא הכרה במקורות האלוהיים שלנו.

בעבור מי שחוּנך, כמוני, על ברכי העידן הפוסט-מודרני, שבו יש "נרטיבים" שונים ו"נקודות מבט" מגוונות, ו"אין אמת אחת" אלא "לכל אחד האמת שלו", המהלך החשיבתי המניח לפני עינינו את האמת האחת שאין בלתה, הוא מהלך לא פשוט, שלא לומר מטלטל.

הנה למשל דבריו של הפילוסוף ריצ'רד רורטי מתוך ספרו "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות" (הוצאת רסלינג), המנכיחים בכל עוז את הפרדיגמה הפוסט-מודרנית הישנה: "כל ניסיון לדחוק את יריבך אל הקיר… נכשל כשמתברר שהקיר שאליו הוא נדחק אינו אלא עוד אוצר מילים אחד, עוד דרך אחת לתאר דברים. או אז מסתבר שהקיר אינו אלא רקע מצויר, עוד תוצר של האדם, עוד פיסה של הכשרת קרקע תרבותית. תרבות שעברה פואטיזציה תהא תרבות שלא תעמוד על כך שנמצא את הקיר האמיתי מאחורי הקירות הצבועים, אבני הבוחן האמיתיות של האמת בניגוד לאבני בוחן שאינן אלא יצירי תרבות".

אל מול דבריו של רורטי קיימים דוברים רבים המעודדים דווקא תרבות אשר "נשענת על קיר האמת". לרוב אלו הם הוגים דתיים הרואים בתצורה הדתית הספציפית שבה הם מאמינים את חזות הכול. עמדה זו לוקחת פרספקטיבה אחת של האמת ורואה בה את הפרספקטיבה האפשרית היחידה, ולכן היא מצמצמת את מכלול מה שישנו.

האם יכולה להתקיים תרבות אשר מכירה ללא עוררין בתקפותם הנצחית של ערכים, כגון האמונה בטוב, בצודק, בישר, בעזרה ההדדית, בקדושת החיים ובזכויות האדם, ומקור הלגיטימציה שלהם, "קיר האמת", הוא דווקא מקור חיצוני לנו, אולם ללא חזרה ריאקציונרית אל עבר הדת?

מה שהיה פעם נחלתם של יחידי סגולה בקרב המיסטיקנים, הופך לנחלת הכלל. על פי הגדרתו של חוקר הקבלה הידוע גרשם שלום "מיסטיקאי הוא אדם אשר זכה להתנסות בחוויה בלתי אמצעית ממשית בעיניו של האלוהי, של הממשות המוחלטת". הספר הטירה הפנימית הוא למעשה עדות כתובה למפגשה האינטימי והבלתי אמצעי של תרזה עם אלוהים. כך, דרך המפגש עם תפיסת האלוהות הייחודית של תרזה, מוצגת בפנינו הרחבה של מושגי האלוהות שלנו, של התיאולוגיה שלנו, של מחשבותינו על עצם חוויית ההתגלות האלוהית. חוויה אקסקלוסיבית ונדירה זו הופכת להתנסות המזומנת לכולם, יומיומית כמעט. תרזה מלמדת אותנו שהמפגש עם זה שגדול ממנה עד אין-סוף מותיר בה חותם בל יימחה, לעתים קרובות בלתי נתפס ודורש מחשבה ועיכול במשך זמן רב.

הכניסה אל המיסטיקה היא יציאה אל מרחב אחר. היא פריצה אל האין-סופי. ההצטרפות אל הדרך הרוחנית היא מעשה שאינו נמדד על פי חוקי המציאות הרגילים, אלא על פי המצפון, המהות.

הכניסה אל המיסטיקה היא יציאה אל מרחב אחר. היא פריצה אל האין-סופי. ההצטרפות אל הדרך הרוחנית היא מעשה שאינו נמדד על פי חוקי המציאות הרגילים, אלא על פי המצפון, המהות.

"החינוך לרוחניות" החלקי והלא מספק שאנו מוצאים היום בחברה המערבית החילונית, אינו מעודד ביטוי מלא של הקשר שלנו עם אלוהים. חיינו כילדים הם מרקם עשיר של התנסות עם הפלא, מגע עם הקסם והמסתורין שבחיים, אולם טיפוח המזג הדתי, במובן הרליגיוזי, צריך להיעשות בעדינות מרבית. "הביטוס רוחני-חילוני" כמעט אינו בנמצא. מורשת תרבותית והעברת הון תרבותי-רוחני נעשים כמעט תמיד באמצעות צינורות הדת הממוסדת, והצורות של "חינוך לדתיות" בימינו מובילות בדרך כלל להכשרה של בני אדם כ"מכונות ייצור" של פרקטיקות דתיות-ממוסדות כאלה ואחרות. בהיותו מרחב ידע שמרני, החינוך עדיין אוחז בדרכים המקושרות, ולו בקשר רופף, עם מסורת דתית ספציפית, או ללא כל התייחסות למסורות השונות שהן המורשת האנושית שלנו, בעוד שלמעשה התרבות האנושית המרובדת העניקה לנו מגוון עצום של התבטאויות של תפיסת האלוהות. דווקא אצל ילדים אפשר וצריך לעודד מגע אינטואיטיבי עם הפלא, עם המסתורין, עם האלוהות המזרימה חיים, עם כוחות הטוב המלאכיים. מרקם שלם של חוויות המצוי בידי הילדים נותר עלום מבחינתנו משום שאיננו קשובים דיינו אל האופק שאליו הן מכוונות. מתוך תפיסות עולם חילוניות, אתאיסטיות או אגנוסטיות, או תפיסות דתיות שמרניות, דבריהם על אודות אלוהים ומלאכים לעתים מפחידים אותנו, ואיננו יודעים כיצד להגיב עליהם.

האלף השלישי מכריז על "שובו של הסובייקט", על התמלאותו של האתוס העצמי-חילוני-מודרני, תוך שהוא קושר אותו לחוויה הדתית העמוקה. זוהי השתחררות מכבלי העבר הדתי הריאקטיבי, צעידה נמרצת לעבר הקִדמה ויצירת קשר אינטימי עם האלוהות – בכפיפה אחת.

"אותו איחוד סודי מתרחש בחלק העמוק ביותר של הנשמה, שאמור להיות המקום שאלוהים עצמו שוכן בו, ולפי דעתי אין צורך בדלת כדי להיכנס לשם".

הטירה הפנימית, ההיכל השביעי, פרק 2, 3

ספרים בסדרת נתיבים מיסטיים

ספרים רוחניים נוספים שנכתבו על ידי נשים

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *