ברגע הנוכחי הפעולות המזהמות שאנו נוקטים מוחשיות באופן מיוחד, מכיוון שהמשוב של כדור הארץ ביחס לחוסר תשומת הלב שלנו מונח לעיני כולם.

האם יש לנו עתיד?

ברגע הנוכחי ההיסטורי שלנו חשוב לשאול את עצמנו: מהו העתיד האפשרי שלנו? הרהורים בימי הקורונה על העתיד האפשרי לאנושות ועל הפרדיגמה העתיקה Mors Tua, Vita Mea (המוות שלך - החיים שלי) שעדיין שולטת בחלק ניכר ממערכות היחסים שלנו.

האם למין האנושי יש עתיד? ואם כן, באילו תנאים הוא יהיה אפשרי? כמובן שעלינו לאחל לעצמנו שיהיה עתיד עבור המין האנושי, אך עלינו להבין גם את הכללים שיאפשרו את העתיד הזה, והם דורשים מאיתנו להביא בחשבון לפחות שלושה מימדים שונים:

  1. מערכת היחסים שלנו עם הסביבה
  2. מערכת היחסים שלנו עם האחרים
  3. מערכת היחסים שלנו עם עצמנו

מערכת היחסים עם הסביבה

אנחנו יכולים לראות עד כמה היינו מוסחים בדעתנו במהלך שתי המאות האחרונות, ובמיוחד במאה השנים האחרונות. ברגע הנוכחי הפעולות המזהמות שאנו נוקטים מוחשיות באופן מיוחד, מכיוון שהמשוב של כדור הארץ ביחס לחוסר תשומת הלב שלנו מונח לעיני כולם: הים מלא בפלסטיק, הנהרות הפכו למערכת ביוב גדולה שנושאת כל סוג של פסולת, והאטמוספירה מלאה ביותר ויותר ברעלים. ולמרות החולי שכל זה גורם, אנחנו עדיין מתקשים להפיק את השינוי הנדרש, קודם כל במחשבה שלנו – המימד שבו הכול אפשרי.

מערכת היחסים בינינו לבין האחרים

בתקופה הזאת, בשבועות האחרונים ובחודשים האחרונים, העולם כולו נמצא בקונפליקט עם עצמו.

וירוס הקורונה יצא לדרך מסין, אך למען האמת סביר להניח שהוא היה קיים כבר קודם לכן באזורים שונים בעולם, והוא מתפשט במהירות רבה. כל זה יצר אינטראקציה, או מוטב לומר תגובה, מצד אומות ומדינות שהתבטאה בסגירה, מתוך הנחה שכך נוכל להגן על עצמנו. סגירת הגבולות הפיזיים של מדינותינו איננה באמת הגנה. להגן על עצמנו, לעומת זאת, משמעו להפוך לרגישים יותר למערכות היחסים עם האחרים ועם עצמנו, כשאנו דורשים מעצמנו ומהאחרים רמה גבוהה יותר של תשומת לב.

רק משמעת עצמית משותפת שכזו של המכלול יכולה לייצר סף מספק של תשומת לב ורגישות שיאפשרו ליישם בטבעיות את כל אותם כללים של היגיינה אישית וקולקטיבית, שיאפשרו לנו לתחום ולהגביל את ההתפרצויות, תוך שאנו עושים קפיצת מדרגה ביכולת ההערכה שלנו ביחס לעצמנו (הערכה עצמית) וביחס לאחרים, מפני שבמקום שבו אני נוכח בכך שהאחר מסוגל להטיל על עצמו מגבלות, אני גם מבין את הערך שלו.

מערכת היחסים שלנו עם עצמנו

כל זה יוכל לקרות רק אם השלבים של מסלול PHASE (פילוסופיה, אמנות, מדע, כלכלה) יהיו מוכרים, ברורים ונוכחים עבורנו. אלו הם השלבים שאיפשרו למין האנושי להתפתח במהלך הזמן במונחי אבולוציה. במילה “אבולוציה” אינני מתכוונים ללהישאר כפי שאנחנו או כפי שאנו מכירים את עצמנו, אלא לנוע אל עבר מה שבאפשרותנו להפוך להיות, דבר שיהווה “קפיצה אבולוציונית” עבור המין האנושי כולו.

וכך, אם הפעולה הפילוסופית של החיפוש אחר הטוב – במובן של הידע הגבוה ביותר, החוכמה הגבוהה ביותר, והמציאות האמיתית של הנשמה שמעצבת ובוראת את העולם בתוך עצמה ומסביב לה – מפרה ומזינה אותנו, הפרדיגמה שבמשך זמן רב שלטה במערכות היחסים בין בני האדם “המוות שלך – החיים שלי” (בלטינית: Mors Tua, Vita Mea) יכולה בהדרגה לאבד מכוחה ולהשאיר מקום לפרדיגמה חדשה: “החיים שלך – החיים שלי” (Vita Tua, Vita Mea).

עם זאת, אל לנו לשכוח שההבנה הזאת שאם אתה תנצח גם אני אוכל לנסות לנצח עדיין רחוקה מאיתנו. וזוהי מערכת יחסים המצוינת הזאת של שיתוף, שיתוף פעולה ושיתופיות, שהופכת לאחר מכן לקיום־משותף. אולם איננו מסוגלים לחיות ביחד, ואיננו מסוגלים לומר לעצמנו מי אנחנו יכולים להיות בפוטנציאל שלנו. לעומת זאת, אנחנו עדיין נשלטים בידי אותם חלקים עתיקים של המוח שלנו ששימשו את אבות אבותינו: החלק הזוחלי והחלק הלימבי במוח שלנו, שמפעילים את האמיגדלה וגורמים לה להגיב עם הצורך שלה להגן על עצמה בכל פעם שאנו חשים מאוימים או דחוקים לפינה.

כאשר המימד הזה מתעורר ותופס את הפיקוד בתוכנו, אם אנחנו מרגישים מאוימים או פגועים או מנוצלים לרעה, הרצון היחיד שעולה בתוכנו אינו זה של להבין ולתקשר עם האחרים כדי לשאת ולתת על עתיד טוב יותר, אלא זה של להעניש את היריב שלנו: זה שגרם לנו לכאב חייב לסבול גם הוא כאב: “המוות שלי – המוות שלך” (Mors Mea, Mors Tua).

הקפיצה האבולוציונית האפשרית

אנחנו נמצאים ברגע היסטורי מיוחד, שבו נוכל לנסות להבין במלואן את שלוש הפרדיגמות הללו ולנוע לעבר האחרונה, זו שמכילה גם את הקודמות לה – “החיים שלך – החיים שלי” (Vita Tua Vita Mea) – מכיוון שהיא יכולה להתגורר בתוכנו רק אם הבנו את השתיים האחרות.

רק ברגע שבו נצליח להיפרד מהצורך להיות טובים יותר מהאחרים על ידי פגיעה בהם, ולהכיל בדרך כלשהי את הפגיעה שהאחר גרם לנו, מבלי לאפשר לה להימשך – רק אז יוכל להיוולד בחזון שלנו הצורך לעשות פעולה מסוימת ולהשאיר סימן שונה: של פתיחות, משא ומתן, אינטראקציה וחיפוש משותף אחר העתיד שלנו. ולכן, לשתף פעולה, לעבוד יחד על מנת שהמקום הזה ימשיך להזין אותנו ולתמוך בנו בקפיצה האבולוציונית שכולנו מרגישים שנמצאת כבר בפתח, ושמוכנה בתוכנו, גם אם היא עדיין חומקת מאיתנו.

ועם ההרהור הזה, כדי להיכנס לפרדיגמה של “החיים שלך – החיים שלי” יש צורך בנו. איך היה נראה העולם אם הייתם מצליחים להכיל את חוסר־הנוחות שלכם ולכוון אותה בדרך חדשה ושונה מהרגיל? איך היו החיים שלי, שלך, החיים שלנו, אם היינו יכולים לומר לעצמנו: “הנה אני, הגעתי למקום שבו יש שקט, הקשבה ורִיק”?



מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק של פטריציו פאולטי ישראל ולצפות בכל שבוע בלימוד וידאו של פטריציו מתורגם לעברית.

ספרים מאת פטריציו פאולטי

    תגובות גולשים

  1. פוסט פשוט מרגש. פטריציו פאולטי כמו תמיד מצליח להביא מסר כנה ואותנטי שבא ומבקש מאיתנו דבר אחד- להפוך להיות גירסה טובה יותר של עצמנו, או במילים אחרות, לייצר אבולוציה. תודה!

  2. עלינו לעבוד על ההוויה שלנו לא על רכישת ידע נוסף.
    עלינו להבין שכולנו יחד מחוברים אחד לשני, התפיסה של לנצח ולהביס את האחר כבר לא יכולה לעבוד, הנזק שלה ניכר בכדור שלנו אנחנו חייבים לתפיסה של רווח רווח.

    ידע מפותח ללא הוויה חדשה של בני האדם יגרום לשימוש שגוי בידע כמו הרס הסביבה, מלחמות אחד עם השני ובסופו של דבר יביא חורבן. התשובה היא מודעות לעשות פעולות שיביאו לרווח שלי של האחר ושל הכדור הזה, עלינו לעבוד על עצמנו.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *