הכוונה הנסתרת שמאחורי הדברים

למה נועדו המילים? למי שזקוקים להן כדי להבין. מאחורי המילים ומאחורי המעשים נמצאת הכוונה, שהיא כמו הרוח, נסתרת עד שהיא מתגלית בתנועת העשב, בעלים המעופפים, ברחש הגלים. מה קרה לפיל שראה את עצמו בנהר ונבהל? ואיפה כדאי למקם את המנורה? כמה ממשליו העמוקים והמקסימים של ג'לאל א-דין רומי.

מילים אלו נועדו עבור מי שזקוקים למילים בכדי להבין. אולם, מי שמבינים בלא מילים, איזה צורך יש להם בדיבורים? עבורם השמים והארץ הם מילים שנבראו מהמילה האלוהית: "הֱיֵה! והָיה". מי שמבין את שנאמר לו בלחישה, איזה צורך יש לו בצרחות ובצעקות?

האם המלך יודע ערבית? ואם לא איך יתכן שהוא הבין את מה שנאמר? | תמונה: מתוך אוסף The Walters Art Museum

מספרים על משורר אחד דובר ערבית אשר הגיע לבקר את המלך. המלך היה טורקי ולכן לא הבין אפילו פרסית. המשורר חיבר לכבוד המלך כמה שירים נהדרים בערבית והביאם בפניו. בעוד המלך ישוב על כסו, ואנשי החצר, המפקדים והשרים ניצבים לפניו, המשורר קם על רגליו והחל לדקלם את השיר שכתב. לשמע כל שורה שהייתה ראויה לשבחים, המלך הנהן בראשו, בעוד שלשמע כל שורה שעוררה תדהמה המלך הסתכל במשורר בפליאה. באופן דומה, לשמע כל שורה שהביעה כבוד, המלך הקשיב בתשומת לב. אנשי החצר עמדו המומים לנוכח המחזה: "הרי המלך שלנו אינו יודע אף מילה בערבית", הם מלמלו בינם לבין עצמם. "כיצד ייתכן שהוא הנהן בראשו בצורה כה תואמת? האם הוא בעצם יודע ערבית והוא הסתיר זאת מאתנו במשך כל השנים הללו? ואם אי פעם אמרנו בגנותו דברים בערבית, אנחנו בצרות!"

לאותו מלך היה משרת אחד שהיה אהוב עליו במיוחד. אנשי החצר התאספו יחדיו ונתנו לאותו משרת סוס, פרד וסכום של כסף, והם הבטיחו לו מתנות רבות נוספות בהמשך. "רק תברר אם המלך יודע ערבית או לא", הם השביעו אותו. "ואם הוא אינו יודע ערבית, כיצד ייתכן שהוא הנהן בדיוק במקומות הנכונים? האם היה זה נס או שרוח אלוהים שרתה עליו?"

יום אחד המשרת מצא את הזדמנות מתאימה לשאול את המלך. המלך יצא למסע ציד, והמשרת הרגיש שהוא נמצא במצב רוח מרומם, היות שהציד נחל הצלחה. אז הוא ניגש ושאל את המלך ישר ולעניין, והמלך פרץ בצחוק. "בשם אלוהים, אני נשבע שאיני יודע ערבית", הוא אמר. "ובאשר להנהונים ולמחיאות הכפיים, הרי זה משום שכוונתו של המשורר הייתה לי ברורה לגמרי".

ברור שאותו השיר היה פרי של כוונה מסוימת שמצויה בשורשו של השיר. אם הכוונה לא הייתה, לא היה ניתן להבין כלל את השיר.

כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונות שונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת.

קחו לדוגמה את הרוח. כאשר היא נושבת לתוך הבית היא מרימה מעט את קצות השטיח, היא מעיפה במערבולת לאוויר ענפים יבשים וחתיכות עשב, יוצרת גלים על פני המים שבבריכה וגורמת להם להיראות כמו שריון קשקשים, ומרקידה את העצים, הענפים והעלים. נדמה לנו שכל התופעות הללו הן שונות ונפרדות זו מזו, ועדיין מבחינת הכוונה, השורש והמציאות, מדובר באותו הדבר בדיוק – בתנועה שיוצרת הרוח.

כפי שלא ניתן לראות את הרוח אלא דרך ההתבטאות שלה בתנועת העשבים, כך גם הכוונה נסתרת עד שמשהו מאפשר לה להתגלות | צילום: OkBoks באתר Pixabay

אחד אמר: "אני מרגיש אשמה על שהזנחתי את הכוונה".

מחשבה זו נולדת אצל מי ששואל את עצמו לעיתים קרובות: "מה אני עושה, ומדוע אני עושה זאת?" וזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. "האהבה קיימת כל עוד ישנה תוכחה". ואכן, אנו מוכיחים את חברינו, אך לעולם לא נוכיח אדם זר. ישנן רמות שונות של תוכחה. אם התוכחה מעוררת את האדם והוא רואה את האמת שבה, זהו סימן לכך שאלוהים אוהב אותו ודואג לו. אולם אם התוכחה חולפת ליד האדם ואינה גורמת לו לכאב כלל וכלל, אין זה סימן לאהבה.

כאשר חובטים בשטיח על מנת להיפטר מהאבק, אנשים ברי דעת אינם רואים בכך תוכחה. חוסך שבטו הרי שונא את בנו, והתוכחה היא סימן לאהבתו.

על כן, כל זמן שאתה מוצא בתוכך כאב וחרטה, דע לך שזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. כאשר אתה מוצא פגם כלשהו באחיך או באחותך, דע שהפגם שאתה רואה בהם נמצא גם בך. החכם הוא כמו מראה: הוא משקף לך את דמותך האמיתית, שכן, "המאמין הוא מראה עבור המאמין". היפטר מהפגמים שבך, כיוון שמה שמפריע לך באחרים, מפריע לך גם בעצמך.

פיל אחד הובל לגדת הנהר על מנת שיוכל לשתות. כאשר ראה את השתקפותו במים נרתע לאחור. הוא חשב שהוא נבהל מפיל אחר, ולא הבין שהוא בעצם נבהל מעצמו. כל התכונות הרעות – העריצות, השנאה, תאוות הבצע, האכזריות והגאווה – כל עוד הן בך, אינן גורמות לכאב. אולם כאשר אתה רואה אותן באחר, הן מפריעות לך וגורמות לך לכאב.

איננו חווים כל גועל למראה הפצעים או היבלות של עצמנו. אנו תוחבים את ידנו המזוהמת אל תוך מזוננו ומלקקים את האצבעות מבלי לחוות ולו שמץ של גועל. אולם אם נראה פצע קטן או יבלת על ידו של אחר, מיד נאבד לגמרי את התיאבון. הפגמים שלנו הם בדיוק כמו הפצעים והיבלות. כאשר הם אצלנו הם אינם מפריעים לנו, אולם כאשר אנו מבחינים בהם, ולו רק במידה הקטנה ביותר אצל האחר, מיד אנו חווים תחושת אי נעימות וגועל. בדיוק כפי שאתה נרתע מאחרים, עליך לסלוח להם על שהם נרתעים ממך.

הכאב שאתה חווה נובע מהפגמים הללו, והרי הם רואים את אותם הפגמים בדיוק. על כן נאמר: "המאמין הוא מראה עבור המאמינים", ולא: "הלא-מאמין הוא מראה עבור הלא-מאמינים". אין זה משום שהלא-מאמין אינו יכול להוות מראה לאחר, אלא מפני שהוא מתעלם מקיומה של המראָה של עצמו.

מלך אחד ישב לו מדוכדך על גדת הנהר. השרים שלו היו מודאגים וטרודים ממצב רוחו. כל מה שניסו לא הועיל ופניו נותרו נפולות. למלך היה ליצן חצר אחד שהיה חביב עליו עד מאוד. השרים הבטיחו לליצן החצר סכום גדול של כסף אם זה יצליח להעלות חיוך על פניו של המלך. הליצן קרב אל המלך, אך למרות מאמציו הרבים המלך אפילו לא הביט לעברו והמשיך לבהות בנהר. שאל הליצן את המלך: "מה אתה רואה במים?" והמלך ענה: "אני רואה אידיוט". אמר לו הליצן: "מלך העולם, עבדך אף הוא אינו עיוור".

על כן, אם אתה רואה באדם אחר תכונות שליליות שמפריעות לך, זכור שגם הוא אינו עיוור. הוא רואה בדיוק את מה שאתה רואה. 

בנוכחותו של אלוהים אין מקום לשני 'אני'. אתה אומר 'אני' וגם אלוהים אומר 'אני'. או שאתה תמות בפניו, או שאלוהים יאלץ למות בפניך, על מנת שהדואליות תיפסק. אולם אלוהים אינו יכול למות, לא בתוכך ולא מחוץ לך. היות שהוא אלוהים חיים והוא נצחי. הוא כה רחום וחנון שלו היה זה אפשרי הוא היה מת למענך, על מנת שהדואליות תיפסק. היות שאין זה אפשרי, הרי שעליך למות על מנת שאלוהים יוכל לבוא לידי ביטוי בתוכך ולבטל את הדואליות.

קשור יחדיו שתי ציפורים, ולמרות היותן ציפורים והעובדה שכעת יש להן ארבע כנפיים ולא שתיים, הן לא תעופנה, זאת משום שהדואליות משתקת. אולם אם תקשור ציפור מתה לציפור אחרת, היא תוכל לעוף, וזאת משום שהדואליות איננה עוד. השמש היא כה רחומה עד שהייתה מוכנה למות למען העטלף, אולם היות שאין באפשרותה למות, היא אומרת: 'עטלף יקר, אהבתי מיועדת לכל הדברים כולם. גם לך אני רוצה להעניק מטוּבִי. מות, אם כן, מות! כיוון שמותך אפשרי הוא, על מנת שתוכל להנות מאור תפארתי ולהשתחרר מאופי העטלף שלך וכך ולזכות בקרבת 'העַנְקַא מקאף'.

לאחד ממשרתיו של אלוהים היה הכוח הפנימי להקריב את עצמו למען חברו. הוא התפלל למענו ללא הרף, אולם אלוהים לא נענה להפצרותיו. יום אחד הוא שמע קול שאמר: "איני רוצה שתעזור לו". משרתו של אלוהים המשיך בהתמדה בתחנוניו: "הו אלוהים, אתה נטעת בי תשוקה זו להתפלל למענו, והיא אינה נותנת לי מנוח". לבסוף הוא שמע קול שאמר: "אם אתה רוצה שבקשתך תתגשם, עליך להקריב את חייך ולהפוך ללא-כלום. אל תתמהמה עוד, עזוב את העולם הזה". והוא ענה: "אדוני, אני מסכים!" וכך היה. הוא ויתר על חייו למען חברו, ושאיפתו התגשמה.

אם משרתו של אלוהים היה בעל אהבה שכזאת, והוא היה מוכן להקריב את חייו, וזאת כאשר יום אחד של חייו שווה לחיי העולם כולו למן הראשית ועד לאחרית, האם למקור של אותו החסד לא תהיה גם אהבה שכזאת? יהיה זה מגוחך לחשוב אחרת. אולם מכיוון שאלוהים אינו יכול למות, לפחות אתה יכול". 

יש להניח את המנורה במקום גבוה על מנת שאורה יוכל להגיע לאחרים. | תמונה: אסף פרסיה

אחד נכנס והתיישב בגמלוניות במקום של כבוד, שאינו הולם את מעמדו, מעל לאחד הקדושים.

איזה הבדל ישנו אם אדם יושב מעל למנורה או מתחתיה? אם המנורה דורשת להיות במקום גבוה, אין היא רוצה זאת עבור עצמה. היא נועדה למען האחרים, על מנת שיוכלו ליהנות מהאור שהיא מקרינה. היכן שהמנורה לא תהיה היא עדיין נותרת מנורה, שכן אורה הוא אור השמש הנצחית. אם הקדושים תרים אחר מעמדות ותארים ארציים, הם עושים זאת על מנת שהאנשים אשר אינם מסוגלים לראות יכירו בעליונותם. באופן זה הקדושים מנסים ללכוד אותם באמצעות הקורים של העולם הזה, על מנת שהם יגיעו להבנה של עליונותם האמיתית ויילכדו ברשת החסד האלוהי. 

 קטע מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג'לאל א-דין רומי

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *