עכשיו זה הזמן לסלוח לעצמנו

סיפורו של מילארפה, שמספרים עליו שהיה מכשף, קדוש ומשורר הוא במידה רבה סיפורה של האנושות כולה. מילארפה מוביל אותנו גם כיום אל הגילוי של מה שאנחנו, ובעיקר של מה שביכולתנו להפוך להיות. נתיבו של מילארפה מתחיל בסליחה שמשחררת אותו מהעבר שלו ומאפשרת לו לצאת לדרך חדשה. הסליחה היא הצעד הראשון, והיא אינה מותרות אלא צורך ממשי של כולנו, ואף שעדיין איננו מודעים לכך, זה הכרחי לסלוח. למעשה, הסליחה מתחילה במקום שבו אנחנו מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ומהרצון שלנו להפוך לעושר עבור האחרים. רק לאחר הסליחה יכולה להגיע ההודיה והחמלה.

"מבלי לרסן את תעתועי המחשבה,
דבריך יהיו אך צליל ריק וחסר משקל.
מבלי להכיר את דרך האמצעים לעומקה,
מאמציך לא יפיקו דבר.
מבלי להכיר את הנקודות המהותיות,
חרף מאמצך – רק תתמהמה בדרך.
מבלי לצבור זכויות רבות,
להקדיש את חייך לעצמך בלבד
יביא למעגל של לידות חוזרות ונשנות.
מבלי לוותר על מה שצברת למען הדהרמה,
חרף תרגוליך – לא תשיג מידות טובות".

שירו של מילארפה, מתוך חיי מילארפה

אני בטוח לגמרי שהסליחה, ההודיה והחמלה, הם בין ערכי המפתח החשובים ביותר למין האנושי בתקופתנו. אין מנוס עבורנו מלהבין זאת היום, וסיפור כמו זה של מילארפה יכול לאפשר לנו להתקדם בנתיב זה של הבנה שבו נמצא כיום המין האנושי בכללותו.

על מילארפה, שחי בטיבט במאה ה-11, מספרים שהיה מכשף, קדוש ומשורר. העובדה שמילארפה מגלם שלוש יישויות כמעט נבדלות מאפיינת אנשים שמהווים מודלים אנושיים, ארכיטיפים כמעט, מעבר למרחב ולזמן, מודלים אשר מייצגים מגדלורים לאורך נתיב ההתפתחות של האדם. מילארפה יכול להוביל אותנו גם כיום אל הגילוי של מה שאנחנו, ובעיקר של מה שביכולתנו להפוך להיות.

כדי להעמיק בחקר של עצמנו, עלינו לקבוע ראשית כל את נקודת המוצא, ונוכל לעשות זאת מתוך התבוננות במצב שלנו. בתחילת סיפורו של מילארפה אנו מוצאים אותו יתום מאב ושרוי בעוני, כאשר אימו מאלצת אותו ללמוד את רזי הכישוף שיאפשר לו לחלץ אותם מהמצב שלהם, שמהווה מצב של צורך חזק, ושמייצג בצורה מסוימת את המצב שבו נמצאת כיום האנושות. כדי להכיר את הצרכים שלנו ואת הסיבה שבשלה יש לאדם כל כך הרבה צרכים, עלינו לחקור משהו אישי ועמוק מאוד, אך באותו הזמן משהו שהוא גם קולקטיבי לגמרי. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל יחיד במינו, שעליו לעבור דרך אישית משלו, שיש לו סיפור משלו, אבל בדרך האישית שלו הוא מצטלב בדרכם של בני אדם רבים אחרים, וכך הוא יוצר רקמה צפופה של יחסים ואירועים.

כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל יחיד במינו, שעליו לעבור דרך אישית משלו, שיש לו סיפור משלו, אבל בדרך האישית שלו הוא מצטלב בדרכם של בני אדם רבים אחרים, וכך הוא יוצר רקמה צפופה של יחסים ואירועים.

ברור לכל שכיום אנו חיים בתקופה היסטורית מיוחדת, למרות שיכול להיות שגם בני תקופת הרנסנס, או מי שחיו בשנת אלף לספירה ועוד רבים אחרים חשבו בדיוק כך. כנראה שאפשר לומר שכל תקופה בהיסטוריה שלנו היא מיוחדת, והיא עוד יותר מיוחדת עבור מי ששואלים את עצמם מה המשמעות של להיות כאן היום, ולפיכך, מהי המשמעות של הקיום הזה, במובן של ההזדמנות של כל אחד מאיתנו לתרום להתפתחות למען המכלול ולמען כולנו, כשאנו מתחילים מעצמנו כמובן. שהרי איננו יכולים לחשוב על תרומה לקולקטיב כל עוד איננו מפתחים את החזון שלנו עבור עצמנו כחלק מאותו מכלול גדול יותר.

המשמעות האטימולוגית של המילה "התפתחות" באיטלקית (sviluppare) היא "למוסס את הקשרים". אילו קשרים? הקשרים שנוצרו בעקבות בלבול והבנה חלקית של ההזדמנות הקיימת בלהיות כאן ועכשיו. להתפתח, על כן, משמעו להתעמת עם שאלה אחת באופן מיוחד: מה משמעות הקיום שלנו כאן ועכשיו? האם אנחנו מבינים את הערך של מה שניתן לנו במתנה? האם אנחנו מבינים עד כמה יקר הגוף הזה שלנו? האם אנחנו מבינים כמה אנרגיה זזה בתוכנו בכל יום בצורה של מחשבות, רגשות ומעשים? ודווקא המעשים הללו, שלעיתים אנחנו פחות מודעים אליהם, כמו החיוך שעל פנינו, תנועת יד קטנה, מכה שספגנו, מילה שנחרטה בליבנו או שנאמרה על ידינו… כל אלה משפיעים בצורה חזקה על חיי היומיום שלנו. לכן, יש לנו תפקיד מכריע – כחלק מהמין האנושי, ששונה מכל שאר המינים שמאכלסים את כדור הארץ ושמסוגל להגדיר את עצמו כמין הגבוה ביותר שחי על פני הכוכב שלנו: הוטלה עלינו המשימה להשתנות בעצמנו על מנת לשנות את כל השאר. זהו לב ליבו של סיפור חייו של מילארפה, סיפורו של אדם שהצליח לשנות את עצמו למרות הכול, ושמתוך תהליך השינוי שלו הצליח להשפיע משמעותית גם על העולם שסביבו.

משמעות המילה התפתחות היא "למוסס את הקשרים", כאשר יש קשרים בחבל האורך שלו מתקצר וחלק מהתפקוד שלו נפגע | תמונה: pxhere

האלמנט הבסיסי של החיים הוא ללא ספק השינוי. לאורך מיליוני שנות אבולוציה המין האנושי השתנה, ואכן גם כיום אנחנו טוענים שאנחנו חלק ממין חדש: "הומו-ספיינס-ספיינס". "ספיינס-ספיינס", הייתה ודאי אומרת ריטה לוי-מונטלצ'יני, זוכת פרס נובל היהודיה-איטלקייה, הוא רק מי שמצליח לבצע הערכה של אירועי היומיום שלו לאור התנסויותיו הקודמות ומבלי להניח לעצמו להיסחף אחר משברים רגשיים שקשורים בפחד להיתקל בדברים לא צפויים. בבסיס הרעיון הזה, שהגתה לוי-מונטלצ'יני, ישנו רעיון נוסף, והוא העובדה שאנחנו עדיין לא לגמרי "ספיינס-ספיינס", או "ספיינס-ורוס", שנחשב כיום למין שמסוגל להכפיף את התגובה שלו לידע שרכש, אלא יותר אוסטרלופיתקוס. מי היו האוסטרלופיתקוס? בני משפחה קרובים שלנו, שנכחדו לפני 2 מיליון שנה, ושבשלב מסוים בהיסטוריה החליטו שהם חייבים להרחיב את אזור המחיה, מסיבה ביולוגית ופיזית פשוטה: כדי להישאר בחיים. הם היו זקוקים ליותר מזון מפני שהם התרבו, וכדי להשיג את המזון הזה היה עליהם לעשות מעשה אמיץ: לעזוב את המקום הבטוח שהעצים סימלו עבורם ולרדת אל האדמה החשופה, אל הערבות, היכן ששכנו חיות פרא.

שני צרכים בסיסיים הקשורים שניהם ביצר ההישרדות דחפו אותם לחיות יחד. הראשון הוא: אני זקוק למזון על מנת להישאר בחיים. והשני: אני חייב להימלט מחיות הפרא שרוצות לטרוף אותי על מנת להישאר בחיים. אבל שני הצרכים הללו החלו להתנגש זה בזה, ומתוך הצורך לפתור את הקונפליקט ביניהם אנחנו נולדנו, מתוך האמונה ביכולת. האוסטרולפיתקוס בחר לרדת מהעץ מתוך אמונה ביכולות שלו. הוא אמר לעצמו: "אני אתעמת עם האריה!" ובאותו הרגע כל המין של האוסטרלופיתקוס ביצע קפיצה התפתחותית. מתוך ההתגוננות מהדב או מהאריה, מאותו מצב של צורך נוצר למעשה ערך. מהו? היחד. הם אמרו לעצמם: "ביחד אנחנו נוכל להתגונן טוב יותר מפני הדוב". "אנחנו", או "יחד" אם תרצו, היא מילת הקסם שהובילה להתפתחות של המין שלנו באותו רגע בהיסטוריה שלנו. וגם כיום מילת המפתח של החיים שלנו היא עדיין "יחד". והמעבר הנוסף שעלינו לעשות בכיוון זה הוא: יחד רק עם עצמנו? לא. מה שמתבקש מאיתנו היום הוא רמת הבנה גבוהה יותר של המילה "יחד". אם לפשט נוכל לומר: יחד עם הכול.

אנחנו יכולים להגדיר את ההומו ספיינס-ספיינס כמי שמבין את קשר הגומלין הבלתי ניתן לניתוק בין כל חלקי הבריאה: אני כמוך, אני איתך, אנחנו יחד בתוך העולם הזה, על פני כדור הארץ, עם המערכת האקולוגית שלו. אנחנו נמצאים בקשר לא רק עם העולם החיצוני: האקוסיסטם, העצים, הפרחים, הפירות, העננים, המים וכן הלאה, אלא גם עם עצמנו, ולכן חשובה היכולת שלנו לבצע "בדיקה אקולוגית", כפי שכינה זאת גרגורי בייטסון. בדיקה אקולוגית של המחשבות שלנו, של הרגשות שלנו ושל הפעולות שלנו.

המבט החיצוני קורא לנו גם למבט פנימי קשוב יותר, כיוון שלעיתים קרובות אנחנו מוסחים בדעתנו וחסרי יכולת לכבד את מה שהחיים מעניקים לנו, את העולם שבו אנחנו מתארחים ואת שאר היצורים החיים. עלינו להיווכח שלעיתים קרובות אנחנו מפגינים חוסר כבוד לעצמנו, ומאפשרים לגורמים מזהמים, שנוכל לכנות "שדים" או "רעלנים", להתארח בתוכנו. המעבר הזה הוא חשוב, מפני שהמבט החיצוני שלנו על העולם מאפשר לנו להתבונן בעצמנו ולהיווכח שגם אנחנו לפעמים חסרי תשומת לב. העולם החיצוני משקף לנו את העולם הפנימי שלנו, וקל להבין שממש כפי שפעמים רבות איננו קשובים כלפי חוץ, כך קורה גם כלפי העולם הפנימי שלנו. זה קורה משום שאנחנו מאפשרים לעצמנו לארח בתוכנו את הרע שלנו ולא את הטוב שלנו, שאמור להיות מטרתנו הקבועה והיחידה. למעשה כיום אנחנו יודעים – ומדע חקר המוח מוכיח זאת הודות לאפשרות החדשה שהוא מביא להביט לתוכנו – שרגשות ומחשבות מסוימים, כמו השנאה, הטינה והאלימות, הם רעילים להחריד, ומחלישים הן את הגוף שלנו והן את היכולת שלנו לחוש הנאה או אמפתיה וחמלה כלפי האחרים, אך במיוחד הם פוגעים ביכולת שלנו לשנות את נקודת המבט שלנו על החיים, על הדברים ועל מערכות היחסים ביניהם.

כיצד קשורים לכל זה הסליחה, ההודיה והחמלה שבאות לידי ביטוי בצורה מופלאה כל כך בחייו של מילארפה? הסליחה, כמו ההודיה והחמלה, מהווה נוגדן לתגובתיות שלנו. הסליחה היא הנוגדן החשוב ביותר, אולם לא ניתן להבין את הסליחה ואת התהליך המרפא שלה, אם אין ברשותנו מודעות למה שמרעיל אותנו באופן יומיומי. אם למשל תחרותיות בריאה מעוררת בנו מוטיבציה, כשהתחרות נעשית קיצונית, היא הופכת לרעילה. כשאנחנו מתבוננים ביכולותיהם של אחרים ועולה בנו רצון להיות מוכשרים כמותם, זה דוחף אותנו להשתפר. אולם אם אנחנו מניחים לקנאה בהצלחתם של אחרים להשתרש בתוכנו, לא רק שהיא אינה מעוררת בנו מוטיבציה להשתפר, אלא היא מונעת בעדנו מלהשתפר, מפני שבשלב מסוים היא מתחילה להרעיל אותנו. אם אני מסתכל על האחר ורואה בו את מה שהייתי רוצה להפוך להיות, ובעקבות כך אני מרגיש דחף לפעול, ניצת בי תהליך של שיפור, וכל הדברים שאני מייצר בתוכי (האנדורפינים במקרה זה) עוזרים לי להגשים את השינוי החיובי הזה שלי. אולם אם התהליך הוא הפוך, כלומר אם החומרים שניצתים בתוכי רעילים, הם מעכבים את תהליך השיפור שלי. זאת מכיוון שחל צמצום ביכולת למצוא פתרונות חדשים ויצירתיים אצל מי שמארחים בתוכם חומרים רעילים. מי שלעומת זאת מצליחים לשמר לנגד עיניהם (בתהליך של פרפיגורציה – לדמות מראש) גרסה משופרת של עצמם, מי שנושאים את מבטם אל מודלים, מי שבטוחים ביכולת שלהם להפוך להיות דומים להם או אף להתעלות עליהם ביום מן הימים, מפרישים בתוך עצמם חומרים שתומכים בשיפור שלהם.

מספרים על מילארפה שהיה מכשף, קדוש ומשורר. מילארפה יכול להוביל אותנו גם כיום אל הגילוי של מה שאנחנו, ובעיקר של מה שביכולתנו להפוך להיות.

מילארפה, שנהג לתרגל במערות, כשהוא ניזון אך ורק מסרפדים, נאלץ להתמודד עם דמויות שונות: עם אחותו, עם הנערה שהיה אמור לשאת לאישה, ועם כל האנשים הללו הוא חולק את חוויית ההתמודדות עם עצמו. הוא מסכם בשיר היפהפה שהשאיר את חותמו בעולם.

"הסוס, שהוא תודעתי – עף כמו הרוח.
כשאתפוס אותו, באיזה חבל אתפסהו?
כשאקשור אותו, לאיזה יתד אקשרהו?
כשיהיה רעב, באיזה מזון אאכילהו?
כשיהיה צמא, מאיזה נהר אשקהו?
כשיהיה לו קר, לאיזה מחסה אביאהו?"

שיר מתוך הספר חיי מילארפה

רוב בני האדם היו רוצים שהאחר יהיה מושלם עבורם, אבל הם אינם דורשים זאת מעצמם באותה מידה. נאה דורש נאה מקיים, כלומר עלי להתאמץ ולהיות בעצמי מה שאני מבקש ואף דורש מהעולם, אחרת מי יצית בתוכי את התהליך הזה? עומד לרשותנו המחשב המשוכלל ביותר בעולם, אנחנו יכולים להזיז כל דבר שאנחנו רוצים בפשטות באמצעות מחשבה או רעיון. אנחנו יכולים "למחוק" את העולם שיצרנו ואנחנו יכולים ליצור אותו מחדש כראות עינינו, ואנחנו יכולים אפילו לחוות בצורה פיזית כיצד היכולת הזאת לסדר מחדש את הדברים בתוכנו משנה את הדרך שבה אנו תופסים את המציאות.

הסליחה היא אינה מותרות אלא צורך ממשי של כולנו, ואף שעדיין איננו מודעים לכך, זה הכרחי לסלוח.

זהו מעבר הכרחי שמוביל אותנו אל הסליחה ואל הבנת הצורך בה. הסליחה היא אינה מותרות אלא צורך ממשי של כולנו, ואף שעדיין איננו מודעים לכך, זה הכרחי לסלוח. נוכל להבין זאת בצורה קונקרטית אם נשאל את עצמנו: "כשאני אסלח לעצמי מה ישתנה בתוכי?" "כאשר ארגיש הכרת תודה ואניח לרגש הזה לשכון בתוכי, מה אהיה מסוגל לעשות?" "כאשר אחיה בתחושה שהאחר הוא חלק ממני, ולא אויב שלי, כיצד ייראה העולם שבו אני חי?" יהיו מי שיטענו שהתפיסה האידיאלית הזאת של העולם היא יותר סוריאליסטית ואוטופית מאשר ריאליסטית. אולם בפשטות, היות שמדובר בדבר מעשי שפועל כאשר מיישמים אותו, ניתן לראות שכל אלה שהצליחו לסלוח הרגישו שהחיים שלהם נעשו קלילים יותר, ושהם הצליחו להשתחרר מהעול הכבד שהם סחבו על הגב שלהם. ברגע שהם הצליחו להשתחרר מהעול הזה, שקודם לכן מחץ אותם והפך אותם לקטנים מבלי שהיו מודעים לכך, הם הפכו לענקים של ממש. כל אלה שאִפשרו להודיה להיכנס לביתם, למוחם ולליבם התחילו לשים לב להזדמנויות שקודם לכן נעלמו מעיניהם ולתפוס אותן. כל אלה שטיפחו בתוכם את החמלה, החלו לראות את האחרים כחלק מעצמם, וכאשר הם הקדישו לאחרים תשומת לב, הם שיפרו את איכות הרגשות שלהם, וכתוצאה מכך את איכות החיים שלהם ואפילו את הבריאות שלהם.

אטלס שסוחב על כתפיו על העולם כולו. האפשרות היא להשתחרר מהעול שאנו נושאים עלינו | תמונה: ויקימדיה

הבה ננסה להעמיק בחקר הסליחה, ההודיה והחמלה כנוגדלים לרעל. סיפור חייו של מילארפה מציע לנו נקודות מבט יקרות ערך בכיוון זה. מהי הסליחה? במהותה הסליחה היא שינוי של המצב, והיא מה שמאפשר לנו למחוק את החוב. מי שלא סולחים לעולם חיים במצב תמידי של חוב וקונפליקט. לפני שאוכל לסלוח לאחרים, השלב הראשון הוא לסלוח לעצמי. עלי לסלוח לעצמי על חוסר ההבנה שלי, על העובדה שהסרתי מעצמי אחריות למצב שלי והטלתי אותה על אחרים. לעולם שסביבי אין שום אחריות על איך שאני מרגיש, ולפני שאוכל להאשים אחרים, עלי להבין שחוסר ההבנה הוא קודם כל שלי: אני היחיד שאחראי לאופן שבו חלקי הפזל של המציאות שלי מתחברים.

מי שלא סולחים לעולם חיים במצב תמידי של חוב וקונפליקט. לפני שאוכל לסלוח לאחרים, השלב הראשון הוא לסלוח לעצמי.

למעשה, העולם החיצוני מגיע אלינו דרך הפילטר של רשתות הייצוגים שלנו, ואם הדבר הזה לא ברור לנו גם הסליחה אינה אפשרית עבורנו. נוכל להבין זאת דרך פרשנות מסוימת לסיפור של אדם וחווה שמופיע בספר בראשית. במובן מסוים חווה מייצגת את כולנו, כולנו מניחים לתפוח לפתות אותנו ואז אנחנו אוכלים אותו, וכולנו מציעים אותו גם לאדם! אלוהים אומר לאדם וחווה בצורה ברורה: "מכל עץ-הגן, אכול תאכל. ומעץ, הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכולך ממנו מות תמות" (בראשית ב', ט"ז). זאת הייתה נקודת המוצא: היה מרחב אינסופי שעמד לרשותם ורק מגבלה אחת ויחידה, והיא הגדירה יותר מכול את המרחב שעמד לרשותם. בשלב מסוים בסיפור הנחש מפתה את חווה. חווה אוכלת את התפוח והיא לא מסתפקת בלאכול אותו. מכיוון שהתפוח ערב לחיכה היא רוצה לחלוק את החוויה גם עם בן זוגה, והיא מציעה את התפוח לאדם, ששוכח אף הוא את ההסכם ואוכל ממנו. אבל ברגע שבו אדם אוכל מהתפוח קורה משהו: הוא מגלה שהוא עירום. ואז קולו של אלוהים נשמע ברקע ואומר לו: "אדם, למה אתה מסתתר?" (וכל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו: "למה אתה מסתתר? מפני מה אתה מסתתר? האם אכלת מהעץ?") ואדם עונה: "אלוהים, זאת האישה שנתת לי שהציעה לי את התפוח!"

הכל מתחיל מהסיפור של אדם וחווה ומהקושי שלהם להודות בטעות שעשו במקום להסתתר | ציור: לוקאס קראנאך

מה אפשר להבין מהמילים האלה? תהליך פשוט – התנערות מאחריות. חווה מתקרבת ומטילה בתורה את האחריות על הנחש שאלוהים ברא. אנחנו יכולים להסיק אם כן שהבעיה נבעה לא מעצם אכילת התפוח, אלא מחוסר היכולת לשאת את המראה של עצמם עירומים. ואם נאמץ את המטאפורה הזאת, אפשר לומר שמאז ועד היום אנחנו עדיין מסתתרים, ואנחנו ממשיכים להציב מחסומים בינינו לבין האפשרות לראות את עצמנו. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים בשימור של השקר הזה! כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בכל יום כדי לשמור על התדמית שלנו וכדי להעמיד פנים שהיא נצחית. איזה מאמץ עצום! הבה נדמיין לרגע מה היה קורה אילו התשובה הייתה משהו בסגנון: "אדוני, אני עירום. לא הכרתי את עצמי ככה! אני חושב שאני גס ומחריד, או להבדיל מעניין ומלהיב". כאשר איננו אומרים את הדברים בצורה פשוטה, ובמקום זאת נוצר בלבול שמוביל לשקר ולהאשמה, נוצר מעין קשר שאני מכנה "קשר נוירונלי". ישנה רמה מסוימת של חוסר הבנה של היחסים שלנו עם חיי היומיום, וליתר דיוק בין השאלה שחיי היומיום מציבים בפנינו: "מי אתה?" לבין התשובה שאנו מצליחים לתת. אנחנו מבטאים את חוסר ההבנה הזאת כשאנחנו עונים לשאלה של החיים: "אני אינני אלא מה שהאחרים רוצים ואומרים שאני". ברגעים הללו אנחנו ממש כמו אדם שמאשים את חווה: "לא אני, אלוהים, אלא האישה שנתת לי". מה שחשוב להבין הוא שהסליחה לא נולדת מההתנצלות על הטעות, אלא מהיכולת שלנו להפיק תשובה חדשה. לא מדובר בתשובה בסגנון של: "טעיתי, זאת לא חווה, זה גם לא הנחש, וזה גם לא אתה שבראת את הנחש ואת חווה". מדובר באמירה פשוטה: "אני עירום". ויהיה מעניין מאוד להשוות את הסיפור התנ"כי הזה עם סיפור חייו של מילארפה, שבו הוא מגן על העירום שלו כנזיר בשיחותיו עם מי שמגיעים לבקר אותו במערה.

השיפוט הזה הוא שגורם לנו להרגיש לא מספיק טובים, ומאלץ אותנו לשדר תדמית שלהרגשתנו מתאימה יותר למה שנדמה לנו שהעולם מבקש מאיתנו.

עלינו להיות מסוגלים לעשות הפסקה, כיוון שהסליחה נולדת מהפסקה. אנחנו מסוגלים לסלוח לעצמנו רק כאשר אנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו. אני מדבר על אותו השיפוט המסולף שלנו כלפי עצמנו, זה שאנחנו מפיקים בתוכנו ללא הרף. השיפוט הזה הוא שגורם לנו להרגיש לא מספיק טובים, ומאלץ אותנו לשדר תדמית שלהרגשתנו מתאימה יותר למה שנדמה לנו שהעולם מבקש מאיתנו. מדובר בשלושה רגעים שונים: הראשון הוא רגע של קשר לעצמנו, השני הוא כתשובה למגבלה שלנו, והשלישי הוא הזיוף שאנחנו מפיקים לגבי המגבלה הזאת, כדי להציג את עצמנו לעולם באופן שבו אנחנו חושבים שהעולם רוצה שנהיה. אם איננו מפסיקים את התהליך הזה, אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שהאחרים כופים עלינו, או יותר נכון, החיים שאנחנו מדמיינים שהם כופים עלינו, בהתחשב בכך שמדובר בתהליך שמתרחש לחלוטין בתוכנו. אם אנחנו ממשיכים להתאים את עצמנו לאחרים, כלומר אם אנחנו ממשיכים לשקר לעצמנו באומרנו שאלה הם האחרים שרוצים שנהיה כך, אנחנו נשארים כלואים במעגל הזה. והדבר הנורא ביותר בכלא הזה זו העובדה שהוא גוזל מאיתנו את החיים, במובן של האפשרות ליהנות מהרגע הזה לגמרי.

הניסיון לפתור את הקונפליקט הזה אין משמעו לוותר, אלא להתחיל לכתוב סיפור חדש, סיפור שבו אני, בן למשפחת ההומו-סאפיינס, מסוגל לקחת אחריות על התפקיד שקיבלתי מהחיים בעולם הזה. בתפקיד הזה אני יכול לקבל גם את העובדה שאני טועה, שעלי להתאמץ יותר, ושלהיכן שלא אצליח להגיע יוכלו להגיע ילדיי ונכדיי. ואין כאן כל כוונה לבטל את החתירה אל עבר השיפור, או את השאיפה לשלמות, להיפך, מדובר ברצון לגלם את כל אלה. כדי לעשות זאת עלינו להפסיק את רגשות האשמה ואת ההקרנות הדמיוניות. הסליחה מתחילה במקום שבו אנחנו מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ומהרצון שלנו להפוך לעושר עבור האחרים.

כשאנו מפיקים בתוכנו סליחה אנו ממוססים את הקשרים של כל מה שלא הבנו עד הסוף, ואז ההודיה נולדת בתוך הלב שלנו ומופיעה לנגד עינינו. אז אנחנו מגלים גם שהכול הוא "שלנו", שאותו האחד שניחן בכישרון יוצא דופן הופך לחלק מאיתנו, ושהמתת הגדול ביותר הוא הרגע הזה. הרגע הזה הוא הרגע האמיתי היחיד, ולא מפני שהוא יכול להילקח ממני בכל רגע. אינני מכיר תודה על כך שאני מקבל עוד רגעי חיים, אני מודה על החיים עצמם שבזכותם אני יכול להכיר תודה, בכל רגע שהוא, על כל דבר שהוא. ההודיה אינה תלויה בתוצאה מסוימת שרצינו, והיא גם אינה קשורה למה שיש ברשותנו, אלא לחיים שניתנו לנו במתנה. חיים לא במובן של הזמן שחולף, או מילויו באינספור דברים, אלא במובן של היכולת ליהנות מהזמן הזה, ולקחת אחריות על היחסים שלי עם הזולת, עם המכלול ועם החיים. כשאני מבין שזה התפקיד שלי, ולא של אף אחד אחר, אני נעשה עשיר באופן אינסופי. אף אחד לא יוכל לעולם לקחת ממני את העושר האינסופי שטמון באפשרות להיות כאן ועכשיו, האחריות לכך היא עלי בלבד, ולכן באמצעות הקיום שלי כאן ועכשיו עלי לקבוע מהם החיים שאני רוצה. "חייו של מילארפה" נותן לנו דוגמה נפלאה לכך בהתייחסו לדודתו שנישלה אותו משדה שהיה חלק מהירושה של אביו:

"למעשה, אין דבר המונע ממני מלשלח סופות ברד ברגע שתפנה את גבה. אך לא אעשה זאת, שכן איך יתרגל אדם סבלנות ללא דבר שיכעיס אותו? והיה ואמות הלילה, מה צורך לי בשדה ובכל אלו?
אומרים שמידת סבלנות היא האמצעי הטוב ביותר להשגת מצב ההארה. עבורי, דודתי הינה בסיס תומך לתרגול הסבלנות. הרי שהודות לדודי ולדודתי נתאפשרה כניסתי לדרך השחרור. כאות לתודתי, אתפלל ללא הרף שיזכו להארה. בחיים אלו יכול אני למסור לרשותם לא רק את השדה שלי, אלא גם את הבית".

מתוך הספר חיי מילארפה

חשוב לא ליפול למלכודת המחשבתית של "לא ניתן לעשות דבר". אנחנו תמיד יכולים לעשות משהו, אנחנו תמיד יכולים, ולכן חייבים, להיות מי שאנחנו. עלינו לצפות מעצמנו להרבה, לא מפני שהעולם שסביבנו דורש את זה מאיתנו, אלא מפני שההודיה שפגשנו בתוכנו מעניקה לנו את ההזדמנות לכך. "מי שלא אהיה, אני יכול ללמוד". הלמידה היא הרבה יותר מאחסון פשוט של נתונים. הלמידה היא האושר שבגילוי, זה שמאפשר לנו להיות אסירי תודה רגע אחר רגע, על כך שאנחנו מסוגלים ליצור חיבורים חדשים בינינו לבין הדברים, על כך שאנחנו מסוגלים לגלות סקרנות, על כך שאנחנו מסוגלים לגלות עניין לאורך זמן ועל כך שאנחנו מסוגלים להגדיר סדרי עדיפויות. ההודיה קשורה בהבנה של סדרי העדיפויות שלנו, כיוון שהיא היכולת של האדם להתמקד במה שחשוב ולהניח בצד את כל השאר, כמו למשל את הקשיים הזמניים שבהם הוא נתקל. ההודיה היא שמאפשרת לאדם לנוע אל עבר יכולת גבוהה יותר, היכולת לבחור במכלול כשאנו כוללים בתוכו גם את עצמנו, ולא לבחור בעצמנו על חשבון המכלול. אני יכול לבחור בחלק שונה של עצמי, והחלק החמדן והאומלל יכול להשתחרר ממני ולפנות מקום לחלק המודע, הנלהב והמסוגל, זה שנלהב מהתפקיד ומהאחריות. זה שמסוגל לקחת אחריות ולהגדיר סדרי עדיפויות. מה שיכול לגרום לשינוי משמעותי אצלנו כיום הוא לבחור בעצמנו כחלק מהמכלול, לבחור עבור עצמנו את מה שיהפוך אותנו לפוריים יותר עבור המכלול.

מה הופך אותנו ל"שמרים"? זה מה שעלי לארח בתוכי. כמות קטנה יחסית של שמרים, או של מחמצת, מסוגלת להתפיח כמות גדולה של קמח. זה שקול להפיכת האינטרס האישי שלי לאינטרס של המכלול, לא לבקש רק שיזינו אותי, אלא להפוך להיות זה שמזין גם את מי שסביבו. השמרים הם קטליזטורים של שינוי, מפני שכל מה שנוגע בהם משנה את טבעו. לא נוכל להיות "שמרים" לפני שסלחנו. אם לא יצרנו הפסקה, אם לא סלחנו לעצמנו, יהיו אלה שמרים מזויפים. כל מה שנבנה יישא עמו את הסימן של מי שבנה אותו. השמרים הם אלה ש"מדביקים" ו"משחררים" את כל מה שבא עמם במגע. ההודיה על כן היא היכולת ליצור סדר עדיפויות נכון, ועבור האדם, הדבר החשוב ביותר הוא להיות עם האדם. עלינו להיות עם בני מיננו ועלינו להכריז על כך שהמין האנושי הוא המין הגבוה ביותר על פני הכוכב הזה. וככאלה אנחנו צריכים לא להסתיר את המגבלה שלנו, אלא לקבל אותה.  נוכל להיות המין הגבוה כאשר נקבל את העוני שלנו, כיוון שרק מתוך הקבלה שלו יוכל להיוולד היופי. לא עוד מהתדמית שאנו מקרינים, אלא מהיותנו התדמית הזאת. יש משהו יפה בצורה בלתי רגילה בהצלחה להיות בתאימות עם מה שאנו משדרים. אז ישנו הכוח של הפשטות. יצירת סדרי עדיפויות מביאה אותנו להתאמץ לעבור מהצורך, האישי שלנו או מזה של המכלול, אל הערך. ההודיה היא לייצר ערך. ההודיה פירושה להדביק את האחר ברעיון שלהיות כאן ברגע הזה זאת הזדמנות. להצית בתוכנו את התשוקה לחיים, כזו שתגרום לנו לומר: "אני רוצה לקחת חלק, אני רוצה לגרום לדברים לקרות. לא לדברים של קודם, שנבעו מצורך, אלא לדברים חדשים, שיאפשרו לי להיות חופשי, בניתוק מהתוצאה".

התוצאה היא חשובה, אולם הערך האישי והחברתי שלנו לא בא לידי ביטוי רק בתוצאה שהופקה, אלא גם ביכולת שלנו לזהות את התפקיד שלנו וליהנות ממנו, ובזמן שאנחנו נהנים ממנו לעשות את כל מה שאנחנו מסוגלים לו. ובהגיענו לנקודה זו בתהליך, ההודיה מאפשרת לנו להאציל סמכויות. מהי האצלת סמכויות? להפסיק את שגעון הגדלות שרוצה לשלוט בכול: עלינו לבטוח גם ביכולות של האחרים. לא בצורה חסרת בסיס, אלא בצורה שמבוססת על ההבנה של התהליך שברצוננו לעודד. ההבנה הזאת דורשת יכולת למקם נכונה את האירוע, כפי שהוא צריך להתממש, וזה דורש יכולת לראות מראש, יכולת לדמות מראש את הדרך שבה אני רוצה שהדברים יתרחשו, תהליך שאני מכנה פרה-פיגורציה. להאציל סמכויות פירושו למצוא את מי שיכול להשתתף בפעולת היצירה, שנובעת מהיכולת לראות מראש. אין מדובר בלדעת בדיוק מה עומד לקרות, אלא בניסיון להתקרב עד כמה שניתן לכוונה שלנו.

המעבר האחרון של ההודיה הוא לעשות בקרה לתהליך ולעצמנו. הבקרה במקרה הזה מעידה על כך שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא להסתכל פנימה. ההסתכלות פנימה היא היסוד המרכזי של ההודיה, מפני שהיא מאפשרת לנו לומר לעצמנו אם אנחנו נשארים בחיים או שאנחנו הופכים לעבדים. לחיות פירושו להמשיך להכיר תודה ולחיות במצב הזה שהוא אינו רק מצב של רווחה, אלא גם מצב של כל מה שהרווחה עצמה מביאה עמה, כלומר הנכונות לקחת על עצמנו מחויבויות. ההסתכלות פנימה היא הדבר היחיד שמאפשר לנו להישאר בתהליך ההודיה. ההודיה איננה בפשטות מצב, אלא תהליך, ולפיכך זהו מצב שמחדש את עצמו ללא הרף, בהנחה שאני נשאר מחובר למתת, שאני מכיר בו ללא הפסקה, רגע אחר רגע. ההסתכלות פנימה היא מה שמאפשר לי למקם את עצמי ללא הרף מחדש בתפקיד.

לבסוף, החמלה היא הנוגדן השלישי, אך אם זה נכון שהחיים החדשים מתחילים מהסליחה, מההפסקה, נכון גם שהם מקבלים את העוצמה שלהם, את החיוּת שלהם ואת הכוח שלהם, רק כאשר מופיעה החמלה. החמלה היא אותו הרגע המיוחד שבו מתחיל ממד חדש של החיים ושבו אני מסוגל לקיים קשר אותנטי עם האחר. מה שחשוב להבין ביחס לנוגדן השלישי הזה הוא שהחמלה לא ניתנת לנו בחינם, אלא היא פרי של מאמץ מתמשך ותרגול בלתי פוסק. לכן החמלה היא לא דבר שמגיעים אליו, אלא דבר שחותרים אליו ללא הפסקה. הסליחה ניתנת לנו בחינם, ההודיה גם היא ניתנת לנו בחינם, אולם החמלה דורשת בתמורה את הנחישות שלנו ואת המאמץ שלנו ללמוד. הלמידה חייבת להיות במקרה זה תרגול של "להתנגד" ו"להיכנע". להתנגד לאותו החלק בנו שרוצה להחזיר אותנו שוב ושוב אל "החושך", אל העולם של ההתנערות מאחריות, זה שגורם לנו להכיר באחר כאשם היחידי, ושמעניק לנו תחושה מזויפת של חירות. התרגול הזה נחוץ לי כדי להכיר יותר לעומק את החמלה וכך להבין כיצד היא מהווה כלי למען השינוי של המכלול. המכלול לא יוכל להשתנות כל עוד הוא ממשיך להיות מואשם על ידִי או על ידי האחרים. המכלול לא יוכל לצמוח לעולם אם אני תוחם אותו בתוך אותה גדר קבועה, צרה וגסה של הפחדים שלי ושל האחרים.

ואכן, החמלה נולדת מההתגברות על הפחד, כלומר מהיכולת להירגע, שהיא תוצאה של אימון מעמיק. החמלה היא פרי של עבודה בלתי פוסקת בהתנגדות לכל מה שרוצה להחזיר אותנו אל "תא העינויים", שהוא ההאשמה של האחרים, של העולם, של אלוהים או של היקום, בחוסר ההבנה שלנו, שגורם לפצעים שיש לנו. החמלה היא הכניעה לכך שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להתאמן לחיות חיים מודעים יותר, שהם גם חיים מאושרים יותר, תודות ליכולת להתבונן בדברים ללא שיפוט וללא דעות קדומות.

אין זה אומר שעלינו להיות בהכרח מאושרים גם אל מול הדברים הרעים שבעולם, אבל אפשר להיות מאושרים מכך שאנחנו רואים אותם, וזהו הצעד הראשון, לא כדי לרפא אותם, אלא כדי להימנע מלתת להם אנרגיה נוספת. עלי ללמוד שאני יכול לקבל את החולשה של אחרים מבלי להצדיק אותה ומבלי להאשים. קבלת החולשה של האחרים אין פירושה להצדיק אותה, מדובר בהבנה טובה יותר של המיקום שלי, מה המיקום הזה מביא עמו ומה הוא יכול להציע לנו. החמלה היא מרחב שבא לידי ביטוי בתוכנו, כשאנו מקבלים על עצמנו את המשמעת. המשמעת היא היכולת להתנגד ולהיכנע. קודם ההתנגדות – להבעה של רגשות שליליים, ולאחר מכן הכניעה למה שאני מזהה כטוב ביותר עבור עצמי, ושבאופן טבעי הוא גם הטוב ביותר עבור המכלול, בהיותי חלק בלתי נפרד ממנו.

אם אני מתפקד היטב, התפקוד הטוב שלי ישפיע גם על חייהם של אחרים. כל אחד מאיתנו מכיר היטב את המשוואה ההפוכה, ועד כמה התפקוד הגרוע של אחרים משפיע בעוצמה גם עלינו. אולם אין ספק שבאותה מידה שהמשוואה נכונה בכיוון אחד, היא נכונה גם בכיוון האחר. תפקודם הטוב של אחרים יוכל לשחרר גם את החיים שלנו. לכן המודעות שאנו זקוקים לה היא אותה המשמעת שתאפשר לנו להתנגד ולהיכנע. להתנגד לכל אותם דברים ישנים ומוחלטים שעדיין שוכנים בתוכי, ולהדוף אותם מעלי, למנוע בעדם להמשיך להופיע. לדוגמה, לא לאפשר להרגלים הישנים שלי לשפוט את האחרים ולהטיל עליהם את האחריות לחיי, ובמקום זאת להיכנע לחידוש שמיוצג בחיים שלי על ידי קבלה של כל מה שקורה לי, רגע אחר רגע, מתוך ניסיון לא לשלוט, כיוון שהשליטה מעוותת את היכולת שלי לתת תשובה. יש להפיק ראייה חדשה, כזו שלא גורמת לי לחשוב במונחים יומיומיים, אלא נעה אל עבר האיכות – רמת האושר שאני מסוגל לארח בתוכי ברגע זה. כאשר המשוואה הזאת נעשית ברורה עבורי, לאחר שביצעתי שוב ושוב את התרגיל הזה, נעשיתי אחר. ובנקודה זו נדרש ממני להגביר. להגביר במובן של לעשות את הדברים טוב יותר, ולא יותר במובן של כמות. אין מדובר כאן ביותר, מכיוון שמדובר במאמץ טוטאלי. אם המאמץ הוא טוטאלי לא נותר אלא לעשות את הדברים טוב יותר, להירגע אף יותר כדי להקדיש אפילו יותר תשומת לב ולהיות מאושרים בצורה עמוקה, אינטימית ועזה יותר.

נוכל לקיים הרהור פשוט: איך יגיבו האנשים שאנחנו מכירים ושנמצאים סביבנו, לו היינו מסוגלים לגלם למשך זמן ארוך את עצמנו מאושרים בצורה עזה? מה היה עושה העולם שסביבנו? תוך כמה זמן הוא היה מגיב? הרעיון המרכזי שטמון במסלול שהצעתי זה עתה, שהוא גם הרעיון שמילארפה מגלם בחייו, הוא שהאדם יכול להתנסות באפשרות נוספת, כמו הסליחה, ההודיה והחמלה.

ראינו שהסליחה היא המודעות למה שיכול להיזרע ולהתקיים בתוכנו, למה ששוכן בתוכנו ושיכול לקבוע את איכות החיים שלנו. הסליחה היא המפתח שיכול לשחרר אותנו משלשלאות העבדות, הדעות הקדומות וההאשמה. ראינו בנוסף שכאשר מתקיים בתוכנו אותו המימד שהסליחה פותחת בפנינו, העיניים שלנו נפקחות אל החיים ואנחנו יכולים להכיר תודה, מפני שכאשר אנחנו רואים שכל מה שיש לנו אינו מובן מאליו – ואינני מתכוון לעושר החומרי אלא לעושר שהוא החיים עצמם – אנחנו נכנסים אל תוך מימד אחר של החיים, מפני שמשהו בתוכנו מתחיל להכיר תודה באופן טבעי ומתמשך. משהו בתוכנו מתחיל ליצור מרחב שבו אני קיים ושבו אני מגלה שאני מסוגל לומר: "תודה, תודה על הרגע הזה, תודה על האנשים שאני פוגש ומכיר, תודה על כל אלה שאני מחבב, ותודה על כל אלה שמעוררים בי התנגדות, תודה על המוכשרים יותר ועל המוכשרים פחות. תודה גם על הקשיים שעוזרים לי להשתפר". כאשר אני מגלה את כל זה אני מגלה את החמלה שנולדת מהראייה הצלולה שלי ושלך יחד. אני כמוך, אתה כמוני, אני סובל, אתה סובל, אני חלש, אתה חלש, אני בר חלוף, וגם אתה ממש כמוני בר חלוף. אני מבולבל, גם אתה מבולבל, אני מבוהל, גם אתה מבוהל. המודעות הזאת שמאפשרת לי להרגיש מאוחד איתך, מאפשרת לי למצוא גם מיקום חדש, ואז למצוא את הדרך, ואז את נתיב ההתקדמות, ואז את הרעיון להיות לא רק נוגדן, אלא גם שְמָרים עבור העולם, כמו במטאפורה של הלחם. השמרים הם אלה שמסוגלים לגרום ללחם לתפוח, כדי שיוכל לשמש מזון לרבים. הדרך היא אותו נתיב פשוט. לא עוד נתיב של התנערות מאחריות, אלא נתיב של אחריות עמוקה.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *