סוּפיות היא דרך חיים. אין זו דת או פילוסופיה, יש סוּפים הינדים, סוּפים מוסלמים, סוּפים נוצרים... | תמונה: אניס קוקולט / unsplash

תהום של אש: מסע הכשרה עם מורה סוּפי

לפעמים מפגש מקרי יכול לשנות חיים שלמים. פרופ' שרה סבירי מספרת על אירנה טווידי שהייתה המורָה שלה לסוּפיזם ועל המפגשים יוצאי הדופן שהתקיימו בביתה. מאמר מרתק על היפוך התפקידים בין מורה ותלמיד ועל אהבה בלב התלמיד, אהבת אמת, שאיננה תלויה בדבר.

לאירנה טווידי מורתי, שספרה ״תהום של אש״ מוצג כאן בסוף המאמר כספר שמע בעברית, התוודעתי בלונדון בשנת 1980. זה היה חודשים מספר אחרי שהגשתי את עבודת הדוקטור שלי על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, מיסטיקן מוסלמי בן המאה התשיעית ממרכז אסיה. שנים עסקתי באיתור כתבי היד בערבית של חיבוריו הרבים, בפענוחם, בעריכה ומיון של החומרים הרבים שאספתי ובחקר המשמעויות ההיסטוריות והדתיות שלהם. מיד אחרי שהגשתי את המחקר, כמי שפתאום עתותיה בידיה, נרשמתי לשיעורי יוגה, ודרך המורה ליוגה שלי הגעתי לביתה של גב’ טווידי. מרים, המורה ליוגה, תיארה אותה בהתלהבות האופיינית לה כ״מורה סוּפית״. באותם ימים התפרסם באנגליה ספרה של טווידי Chasm of Fire (בעברית ״תהום של אש״), שהוא ״סיפור של הכשרה רוחנית באמצעות מורה סוּפי״. הקשר הסוּפי סקרן אותי, כמובן, ואחרי שורה של הפצרות הסכימה מרים שאתלווה אליה בביקורה אצל גב׳ טווידי, המורה הסוּפית. על שום מה חשתי שלא נכון שאבוא בעצמי, אלא רצוי שאתלווה למישהו שכבר פגש בה, איני יודעת. יום אחד בראשית פברואר 1980, בשעות אחר הצהריים, הגענו לדירה קטנה בפרוור של צפון-מערב לונדון. אישה לא צעירה קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לחדר גדול למדי נטול רהיטים זולת שטיח שכיסה את רצפת החדר, ספת קיר, שתי כורסאות, שמיכות מקופלות בפינה וכריות על השטיח. כשמונה אנשים ונשים היו שרועים על הכריות ועל השטיח, חלקם עצומי-עיניים, חלקם משוחחים ביניהם חרישית.

מה אני זוכרת מהפגישה הראשונה הזאת? שיער שיבה אסוף, עיניים כחולות חודרות, אף שהזכיר לי ציפור חדת מקור, ומבטא מתגלגל שמקורו לא ברור – אולי רוסי? אולי לא? בוודאי לא מזרחי. לא, באותה שעה עדיין לא הייתה לי הרגשה של ׳הגעתי הביתה׳ כמו שהייתה לטווידי כשירדה מהרכבת בעיר ההודית קאנפור לפני הפגישה הראשונה עם המורה שלה. זה קרה מאוחר יותר. הרגשתי מעט נבוכה. ישבתי בשיכול רגליים על אחת הכריות ושתקתי. מרים הציגה אותי בקצרה. הוזמנתי לבוא בימי רביעי אחה״צ. באותה עת, כך היה הנוהג, התלמידים הגיעו לביתה כל אחד ואחת במועד המיועד להם. לימים, כשהקבוצה סביב טווידי גדלה, היא הייתה פותחת את דלתה לכל המשחרים לפתחה מדי יום בין שלוש לשבע, פרט לסופי השבוע. בימי שישי היו מפגשים מיוחדים שבהם הגיעו יותר משתתפים וכולנו ישבנו למדיטציה שקטה כפולה: ראשונה ארוכה והשנייה קצרה יותר. בין לבין חולקו תה ועוגיות. אחר-כך מישהו קרא שיר או סיפור, התנהל שיח כלשהו, אבל לא דיאלוג מובנה סביב נושא מסוים. בפגישות היינו יושבים על השטיח או הכריות ושוקעים במצב מדיטטיבי שבספרה היא קוראת לו ׳דהיאנה׳. היו אלה מצבים של התמוססות, התמזגות או פשוט מדיטציה. לא היו הנחיות, לא היו הרצאות, לא היו שיעורים. בדומה למה שהתרחש בביתו של גורוג׳י שלה – לימים למדתי ששמו מהאטמה ראדא מוהאן לאל ג׳י מהראג׳ – עיקר הפגישה הייתה הישיבה, או אפילו השכיבה, בשקט, לרוב בעיניים עצומות. עוד למדתי לימים שהמסורת הסוּפית שאליה השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו, מה שקוראים במינוח הסוּפי סִלְסִלָה, הייתה הטַרִיקָה הנַקְשְבַּנְדִית והענף המיוחד שלה הנַקְשְבַּנְדִיָּה-מֻגַ׳דִּדִיָּה. פלא על כל פלא: הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית ידועה בעולם האסלאם כאחת הטריקות הסוּפיות המקפידות ביותר על זיקה לסונה – לאורתודוכסיה והשריעה הסונית. והנה בהודו התפתח ענף של הטריקה הזאת שמקבל אל תוכו, ואפילו מכשיר כמורים, הינדים ובני דתות אחרות שלא המירו את דתם. גורוג׳י ובני משפחתו היו סוּפים הינדים; טווידי נולדה לדת הרוסית הפרבוסלבית ומעולם לא המירה את דתה, וגם בקרב תלמידיה לא הייתה התאסלמות.

כשהקבוצה גדלה, התפתח בינינו נוהג של שיתוף סיפורי חלומות או אירועים מופלאים אחרים כחלק מהעבודה הפנימית שנעשתה במחיצתה של טווידי. מישהו היה מספר חלום או חזיון או התנסות שקרו לו או לה, וחברי הקבוצה היו מציעים פרשנויות שונות, בעיקרן תובנות אסוציאטיביות שנשאבו ממעמקי הלב, השכל וגם מהשכלה כללית. רבות מהתובנות היו טעונות במשקעים יונגיאניים. כשלעצמי, לעיתים רחוקות הצעתי פרשנויות ששאבתי מלימודי הסוּפיות. לרוב המשתתפים לא היה רקע אקדמי בתחום הזה. טווידי הייתה קוראת לי בהתקלסות כלשהי ״למדנית בעל כורחה״ – באנגלית זה נשמע יותר טוב: The Reluctant Scholar. איני זוכרת פעמים רבות שבהן טווידי סיפקה את הפרשנות. אבל אמירה אחת שלה חרוטה על לוח ליבי: ״אנחנו נפגשים בלילה ומכירים זה את זה״. בכל מקרה, בפגישות לא הייתה אווירה דידקטית או דוגמטית. מה היה בהן? הייתה אנרגיה מחשמלת, בעיקר בשעות השקטות, לא רק בשעת המדיטציה השקטה, אלא גם בשתיקות, בפסקי הזמן בין שיח לשיח, שתיקות שהיו טעונות איכות בלתי מפורשת, נוכחות בסמיכות מופלאה. טווידי לא לימדה במובן המקובל של המושג. היא נכחה, ונוכחותה הולידה מצבי נוכחות גם אצלנו. לפעמים נשאלה שאלה. טווידי אהבה לענות, פעמים בהיתול – שמחה לנקב חור בבלון ההתלהבויות שלנו – פעמים בסיפורים על גורוג׳י, המורה האהוב שלה. הנה סיפור שגם אני אוהבת לזכור ולהזכיר:

איש אחד, מספרת טווידי, מבכירי תלמידיו, היה בא, מתיישב ומיד שוקע בסמאדהי עמוק. אחרי דקות ספורות, גורוג׳י היה מפריע לו, קורא לו בשמו ואומר: פאנדיטג׳י, פאנדיטג׳י, מה שלום אימא שלך? פאנדיטג׳י, בעל כורחו, היה מתנער מהמצב העמוק ובשפה רפה היה עונה לגורוג׳י על שאלתו ומיד חוזר למצבו הקודם. אחרי רגעים מועטים היה גורוג׳י מנער אותו שוב ושואל: ודודך היקר, פאנדיטג׳י, האם הוטב לרגלו? שוב היה פאנדיטג׳י מתנער, מפלבל בעיניו ועונה בנימוס. וכך הלאה שוב ושוב. טווידי, שעל ידענותה ווכחנותה אפשר ללמוד ממה שהיא מספרת ב״תהום של אש״, לא יכלה לשאת את זה והתריסה בפני גורוג׳י על שהוא מפריע לפאנדיטג׳י להגות בשקט. ״אכן,״ ענה גורוג׳י, ״זה מה שאני מלמד אתכם: לעבור בקלות ובמיידיות ממצב למצב, לחיות בעת ובעונה אחת בשני העולמות״. ואולי אמר בכל העולמות, או בכל מרחבי תודעת הלב. מי יודע.

במה שנוגע למצבים, אל לי לפסוח על מה שטווידי כינתה ״סינדרום היוֹ-יוֹ״. באנו לפגישות עם כמיהה והמיית-לב אבל גם עם מצבי נפש מתחלפים נוכח מאורעות חיינו: לעתים כואבים וסוערים, לעתים שמחים באיזו הצלחה או כועסים ומתוסכלים בשל כישלון. כשמצבי הנפש באו לידי ביטוי במפגשים, טווידי הייתה אומרת משהו כגון, ״הנה היוֹ-יוֹ סינדרום״, ובכך התכוונה, כמובן, לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח שלנו, בדומה למתואר במושגים פסיכולוגיים כדו-פולאריות. מצבי רוח ונפש קוטביים המתחלפים כמו מזג האוויר, או כמו העליות והירידות של כדור היוֹ-יוֹ, מתועדים בשפע בספרות ובשירה הסוּפית, אבל לא בהכרח כמצבים פסיכולוגיים, אלא כאירועים פנימיים הקורים להולכים בדרך האהבה המיסטית נוכח מצבי פתיחות לגילויים של האהוב הנשגב מזה או למצבי היסח-הדעת ובושת פנים מזה. האהבה היא מצב סוער, ואנו כולנו, לצדה של טווידי, חווינו אהבה – אהבת האל ואהבת המורה.

הנה שתי דוגמאות להיפוך כזה מהספר של טווידי:

3 באפריל.
עצבות גדולה בתוכי עד כי איני מוצאת מילים לתארה. אין בי שום רצון לשוחח איתו [עם המורה]. מגיעה בבוקר ויושבת. בעשר בערך הוא משלח אותי הביתה. מין ריקנות. הכול דומה כמת. לא נותרו בי שום תשוקות, זולת אחת, זולת געגועים איומים, נחרצים. כמדומה, אין שום תקווה, מין שלווה העשויה אופל.

וב-17 באפריל:
עבר עלי לילה מלא זרמי אהבה. אמש, בשבתי סמוך אליו, היה הגוף רווי תחושת שלווה שאין כדוגמתה… כששילח אותי הביתה, סבורה הייתי כי רק שבע וחצי, אבל בבית ראיתי כי כבר אחרי תשע. הזמן חלף מהר כל כך… שלווה עמוקה. ללא מודעות מרובה. מין מצב של הוויה.

הדרך הסוּפִית, הטַרִיקָה הנַקְשְבַּנְדית וחַכִּים תִרְמִדִ׳י

הדרך הנַקְשְבַּנְדית קרויה על שמו של בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד מהעיר בּוּח’ארא שבמרכז אסיה (מת 1389). היא הגיעה להודו בסוף המאה ה-15 באמצעות תלמידיו של מורה נכבד ורב השפעה משַאש (טשקנט של ימינו) בשם עֻבַּיְדַאללָּה אַחְרַאר (מת 1490). כיוון התפשטות שני של הדרך הזאת היה למערב וגם היום הנַקְשְבַּנְדיה רווחת בטורקיה ובמזרח התיכון. במאה ה-16 הסתפח אליה איש דת חשוב, רחב אופקים ורב השפעה מהפנג׳אב שבמזרח הודו בשם אחמד סירהינדי (מת 1624). ממנו צמח הזרם ההודי הידוע כנקְשְבַּנְדיה-מֻגַ׳דִּדִיָּה וזה הזרם שאליו השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו. גם טווידי ותלמידיה נמנים עם הזרם הזה. ב-3 באוקטובר 1961, אחרי אחת הפגישות הראשונות שלה עם גורוג׳י, טווידי כותבת ביומנה, זה שלימים התפרסם כ״תהום של אש״:

אמרתי לו שאינני יודעת מהי סוּפיות.

גורוג׳י ענה:
סוּפיות היא דרך חיים. אין זו דת או פילוסופיה, יש סוּפים הינדים, סוּפים מוסלמים, סוּפים נוצרים. הגורו הנערץ שלי מהאראג׳ היה מוסלמי.

וב-25 בדצמבר 1962 היא מצטטת את המורה שלה:

״השושלת הנַקְשְבַּנְדית, הסוּפים הזהובים, משתלשלת מהנביא. ממלא המקום הראשון היה [אבו בכר] חותנו של הנביא. אבל הסוּפים קדומים הם מהנביא. הסוּפיות קיימת מאז ומעולם – זוהי החכמה הקדמונית. אלא שלפני הנביא לא היו נקראים סוּפים. בשם זה נקראו רק מאות אחדות אחרי מותו״.

כ׳למדנית בעל כורחה׳, כפי שכינתה אותי טווידי, לא היה לי רצון להיכנס לְדיון המבוסס על נתיבי הידע ההיסטורי, האקדמי. לא לשם זה הייתי שם. אבל קרה משהו באחת הפגישות הראשונות שלי אתה שאת משמעותו הבנתי רק אחרי שנים. אחרי שנודע לטווידי שכתבתי דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, שעליו לא שמעה קודם לכן, היא ביקשה לקרוא את עבודתי. התנצלתי שהדוקטורט הוא בעברית וכל מה שיש בידי באנגלית הוא ״אבסטרקט״, הצגה כללית של המחקר. היא ביקשה שאתן לה לקרוא אותו ואני כמובן נעניתי בהתרגשות. אחרי זמן מה, כשהחזירה לי את האבסטרקט, אמרה כך:

״אַבּוּ עַבְּדַאללָּה [חַכִּים תִרְמִדִ׳י]״ – מאז קראה לו ׳אַבּוּ׳ על דרך הקיצור – ״הוא אחד מאבותינו״ (one of our ancestors); ״זהו אותו ידע כזה שלימד אותנו גורוג׳י על-פי המסורת הנַקְשְבַּנְדִית״.

שוב שתקתי. לא היה טעם שאומר שבכל שנות מחקרי לא מצאתי הוכחה לקשר בין אַבּוּ עַבְּדַאללָּה חַכִּים תִרְמִדִ׳י לבין הנַקְשְבַּנְדיה. במחיצתה הסרתי מעלי את הסממנים האקדמיים. הבנתי את דבריה כביטוי לכך שהיא מקבלת אותי לחבורת תלמידיה – ודי היה לי בכך. אבל אחרי שנים, בפגישה אחת, שבה טווידי לא נכחה בשל ניתוח עיניים שעברה זמן לא רב לפני כן, פנה אלי אחד המשתתפים, דרוויש גבוה ובהיר שער שלא הכרתי קודם, ושאל אם אני שרה שכתבה דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י. כשעניתי בחיוב הוציא מתרמילו ספר קטן בשם Masters of Wisdom of Central Asia של אחד בשם חַסַן שֻשוּד, פתח אותו בעמ׳ 44 וסימן לי לקרוא פסקה מפרק המביא אמירות של בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד. וכך אומר בַּהַאא׳ א-דִּין:

״אחרי עשרים שנה תחת ההשפעה הרוחנית של החַ׳ואג׳ה (קרי ח׳וֹגָ׳ה, Master) מוחמד א-תִרְמִדִ׳י, הרי אני ללא תכונות וללא גוונים. הרוצים להכירני [דעו], כי הנני ללא גוונים וללא תכונות״.

ובכן, הקביעה האינטואיטיבית של טווידי, מה שבמסורת הסוּפית קוראים פִרַאסָה, ידיעת הלב שלה, שבאה לידי ביטוי מפתיע באחת הפגישות הראשונות שלי אתה – נמצאה מאומתת. ל׳למדנית בעל כורחה׳ כמוני ניתנה הוכחה שחור על גבי לבן על הזיקה הרוחנית העמוקה, האזוטרית, בין בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד לחַכִּים תִרְמִדִ׳י. יתרה מכך: ידעתי שהספר של חַסַן שֻשוּד, שנכתב בטורקית ותורגם לאנגלית, הוא חלק ממסורת ספרותית ארוכת שנים בשפות שונות בשבחי המורים הנַקְשְבַּנְדִים, אלו שקרויים גם ח׳וֹג׳אגאן, Masters. נזכרתי גם שמזה שנים, מאז שהתחלתי לעסוק בחַכִּים תִרְמִדִ׳י, מצוי בספרייתי ספר בערבית שכותרתו ״האורות הקדושים בשבח המורים הנַקְשְבַּנְדִים״. ספר זה, שיערתי, הוא, מן הסתם, גרסה ערבית של המסורת הספרותית המתגלגלת הזאת. בהזדמנות הראשונה אפוא שלפתי מאחד המדפים בספרייתי את הספר הזה, שדפיו הצהובים דקים, מהוהים ודורשים זהירות כי לא אחת הושקו (שלא במתכוון) מי גשמים, ובעמ׳ 131 קראתי:

כשסיפר בַּהַאא׳ א-דִּין על ההשראה המגיעה מהפנייה (תַוַגֻּ׳ה) אל רוחניותם של המורים הגדולים [שהלכו לעולמם], הוא אמר: לתַוַגֻּ׳ה יש השפעה מוחלטת על התפנות גמורה מכל ההתקשרויות – הפנימיות והחיצוניות. תַוַגֻּ׳ה לרוחניותו של האִמַאם מוחמד בן עלי אל-חַכִּים א-תִּרְמִדִ׳י מביאה למחיית התְכוּנוֹת… זה לי עשרים ושתיים שנים שאני תחת עקבותיו של אל-חַכִּים א-תִּרְמִדִ׳י; כשם שהוא היה נטול תכונות, כך גם אני היום ללא תכונות – כל היודע יודע.

נסגר המעגל.

הפיכת הלב: בין מורה ותלמיד

הסוּפים אומרים: דרכנו היא דרכו של הלב לאלוהים. המצבים המתהפכים של הלב בדרך לאהוב האלוהי הם המצבים המיסטיים שאליהם נחשפים ההולכים בדרך. במעמקי הלב, שהוא איבר עשוי רבדים רבדים, שוכן מה שבשפה הסוּפית נקרא ׳סוד׳ (סִרּ ובריבוי אַסְרַאר). שם מתרחש המפגש הנכסף, המופלא, בין משחר הדרך ואלוהים. החיים משתנים מהקצה אל הקצה. הטרנספורמציה מְשנַת החיים הזאת היא מעל לכוחותיהם של בני האדם. באמצעות מאמצים ואימונים בלבד לא ניתן להשיל את ההתקשרויות והאחיזות הטבועות בנו ובאישיותנו. לשם כך נזקקים למורה. למורה יש תפקיד כפול: אחד – להיות מראָה שבה ישתקפו לתלמיד האיכויות האלוהיות הנשגבות; שניים – להשתמש באנרגיה המיסטית שלו כדי להפיק אהבה בלב התלמיד, אהבת אמת, שאיננה תלויה בדבר. זה מה שחולל גורוג׳י בליבה של גב׳ טווידי כשישבה אצלו תוהה ומתייסרת ועל זה היא מספרת בפרוטרוט ב”תהום של אש.” למשל:

ב-22 באוגוסט היא מצטטת את דבריו של גורוג׳י אליה:

“מי שכותב מתוך קריאת ספרי אחרים ולא מתוך התנסות עצמית הוא שוטה, ומי שקורא את ספריו אף הוא שוטה. אבל אַת תכתבי מתוך התנסות עצמית, אמיתית וחיה… כל הספקות וכל הייסורים שגורם לך השכל אינם מעכבים בעד האהבה. השכל מנסה, אך האהבה אינה נפגמת באמת. אלמלא כן, לא הייתי מכוון אלייך את תשומת ליבי… כשתכתבי את הספר, אל תשכחי להדגיש כיצד נוצרת האהבה… תלמידַי, אם חיים הם כפי שמצפה אני מהם ואם הולכים הם בדרכי בכל דבר ודבר, מגשימים הם את הכרת האלוהים בחיים הללו, בהחלט… את הכרת האלוהים מוכרחים להגשים בגלגול חיים אחד, בחיים הללו… נכון, אני נוזף בך, כי אני יודע שהאהבה גדולה מכל דבר אחר. הגורו הנערץ שלי מַהַרַאג׳ היה נוזף בי תמיד, ואני רק ישבתי לפניו בראש מורכן. חושב הייתי בליבי כי הצדק איתו, איוולת היא להתמרד כל העת״.

ומה אומַר אני בנקודת סיום או אתנחתא זאת? אשרַי שזכיתי לשאוב מחוכמת הלב של חַכִּים תִּרְמִדִ׳י, הסוּפִים לדורותיהם, גורוג׳י, ואירנה טווידי. מתוך מעמקי הכרת התודה לַזכות הזאת, אני מניחה כאן הקלטה חיה של ״תהום של אש״ למשחרי הדרך באשר הם.

***



הספר תהום של אש מאת אירנה טווידי מוצע לכם כעת בפורמט של ספר שמע להקשבה חופשית:

 

ממיטב הספרות הסוּפית

הדיוואן - ג'לאל א-דין רומי

הדיוואן

ג׳לאל א-דין רומי

ריקוד האהבה לאלוהים

ריקוד האהבה לאלוהים

ג׳לאל א-דין רומי

סוד הסודות

סוד הסודות

אל-ג’ילאני

    תגובות גולשים

  1. המאמר בהיר, הספר נפלא.
    תודה על נדיבות כה רבה מצד כל העושות והעושים במלאכה
    וקודם כל שרה סבירי.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *