סיפורי ילדותו של אל-ג’ילאני

מתוך ההקדמה שכתב השייח' טוסון ביירק לספר סוד הסודות

דרווישים מחוללים | תמונה: The Walters Art Museum

כשהייתי ילד קטן, היה מבקר אותי בכל יום מלאך בדמותו של נער יפה תואר. הוא היה הולך איתי מביתנו אל בית הספר ודואג שהתלמידים האחרים בכיתה ישאירו לי מקום בשורה הראשונה. הוא נשאר איתי לאורך כל היום ובסופו היה מלווה אותי בחזרה הביתה. ביום אחד למדתי יותר ממה שהילדים האחרים למדו בשבוע, אך לא ידעתי מי הוא. יום אחד שאלתי אותו, והוא ענה: “אני אחד ממלאכיו של אלוהים. הוא שלח אותי אליך וביקש שאהיה איתך כל עוד אתה לומד”.

***

בכל פעם שהרגשתי רצון ללכת ולשחק עם ילדים אחרים הייתי שומע קול שאומר לי: “בוא אלי במקום לשחק, הו מבורך, בוא אלי”. באֵימה הייתי הולך ומחפש נחמה בזרועותיה של אמי. היום, גם בתרגולים העזים ביותר ובהתבודדויות הארוכות ביותר, איני מצליח לשמוע את הקול ההוא בצורה כה ברורה.

***

יום אחד, במהלך ‘עיד אל-אד’חה’, חג הקורבן, הלכתי לשדות שלנו כדי לעזור לחרוש את האדמה. בעודי הולך אחרי השור, הוא סובב את ראשו, הביט בי ואמר: “לא נבראת בשביל זה!”. פחדתי מאוד, רצתי הביתה וטיפסתי על הגג השטוח שלנו. כשהבטתי החוצה ראיתי את העולים לרגל נאספים במישור עראפאת בעראביה, ממש לפניי.

הלכתי לאמי, שהייתה אז אלמנה, וביקשתי ממנה: “שלחי אותי אל נתיב האמת, הרשי לי ללכת לבגדד ולרכוש ידע, להיות עם החכמים ועם הקרובים לאלוהים”. אמי שאלה אותי מה הסיבה לבקשה הפתאומית הזאת וסיפרתי לה על מה שקרה לי. היא בכתה, אך הוציאה שמונים מטבעות זהב, שהיו כל מה שאבי השאיר בירושה. היא שמה בצד ארבעים מטבעות עבור אחִי ואת הארבעים האחרים היא תפרה לקפל נסתר בבגד שלי. לאחר מכן היא הרשתה לי לעזוב, אבל לפני שנתנה לי ללכת היא ביקשה שאבטיח לה שאספר את האמת ואהיה כן, לא משנה מה יקרה. היא שלחה אותי במילים אלה: “שאלוהים יגן עליך וינחה אותך, בני. אני נפרדת מהדבר היקר לי ביותר למען אלוהים. אני יודעת שלא אוכל לראות אותך שוב עד ליום הדין”.

הצטרפתי לשיירה קטנה שהייתה בדרכה לבגדד. זמן קצר לאחר שעזבנו את העיר חמאדאן, כנופיית שודדים של כשישים רוכבים חסונים, תקפה אותנו. הם לקחו מאתנו את כל הרכוש שלנו. אחד מהם קרב אלי ושאל: “בחור צעיר, איזה רכוש יש באמתחתך?” עניתי לו שיש לי ארבעים מטבעות זהב. “היכן?”, הוא אמר. “מתחת לבגד שלי”. הוא צחק ועזב אותי. שודד אחר בא ושאל אותי את אותה שאלה, ואמרתי גם לו את האמת. גם הוא עזב אותי. הם כנראה סיפרו על התקרית למנהיגם, כי הוא קרא לי למקום שבו הם חילקו את השלל. הוא שאל האם יש לי חפצים בעלי ערך, וגם לו עניתי שיש לי ארבעים מטבעות זהב שתפורים לבגד שלי מתחת לשרוול. הוא לקח את החולצה שלי, קרע את השרוול ומצא את הזהב שהיה מוחבא. אז הוא שאל אותי בתדהמה: “כשכספך היה בטוח, מה גרם לך להתעקש ולספר לנו שהוא ברשותך והיכן הוא מוחבא?” עניתי: “אני חייב לספר את האמת בכל הנסיבות, כפי שהבטחתי לאמי”. כששמע אותי ראש הכנופייה הוא בכה ואמר: “אני הפרתי את הבטחתי לזה אשר ברא אותי. גנבתי ורצחתי. מה יקרה לי?” והאחרים, בראותם אותו, אמרו: “הנהגת אותנו כל השנים הללו בעשיית חטאים. עתה הנהג אותנו בתשובה!” כל השישים אחזו בידי, עשו תשובה ותיקנו את דרכיהם.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.