ג’לאל א-דין רוּמי, המיסטיקן והמורה הסוּפי, הוריש להיסטוריה יצירות ספרותיות חשובות ביותר: ספר שירה בן מאות עמודים שמהווה את אחד מרגעי השיא באלף שנות השירה הפרסית; שישה כרכים של פואמה הכתובה בצמדי שורות חרוזות, המוגדרת לעיתים כ’קוראן בחרוזים’; אסופה של שיעורים ודרשות שנכתבו מכלי ראשון בידי תלמידיו, ובה מוצגים רעיונות התורה שלו; אינספור מכתבים שבהם מתגלה יכולתו בהקמת רשת של בתי ספר, שצמחה בהשראת יצירתו.
מדובר בטקסטים בעלי קסם ספרותי רב, אשר תכופות מכילים תובנות מדעיות מדהימות עבור בן המאה השלוש עשרה. די להיזכר ברעיון האבולוציה של המינים, המופיע ומגובש בהגותו של רומי, שכתב כך:
בתחילה היית אבן, אחר הפכת צמח,
ואחר בעל חיים: כיצד אם כן נולדת?
אחר הפכת אדם בעל תודעה, רוח ואמונה:
ראה כיצד כעת הגוף הוא הכול, לא מכבר מהעפר בא!
וכאשר מעבר לאדם תגביה, תהא מלאך, לבטח.
מעניין במיוחד האופן שבו כישרונותיו של ג’לאל א-דין רומי באו לידי ביטוי בחיים החברתיים. רומי חי בזמן ובמקום מוגבלים מבחינות רבות: הוא הגיע מעיר באפגניסטן של ימינו והשתקע בחלק המזרחי של אנטוליה, שנשלט בידי שושלת טורקית אשר נדחקה מערבה במאבקה עם המונגולים. הנדידה הפוליטית של העמים הטורקיים והמונגוליים מערבה, אשר סחפה עמה אנשים כמו רומי, הביאה לפריצה ממזרח של גבולות העולם הנוצרי המערבי, כלומר של האימפריה הביזנטית. רומי חי בארץ שהייתה מאוכלסת ביוונים-אורתודוקסים, ערבים, פרסים וטורקים שהיו בתהליך התאסלמות אך עדיין שימרו שורשים אליליים חזקים.
בתוך אווירת השינוי מן היסוד שבה חי, הצליח רומי להפגין תבונה גדולה מבחינה פוליטית ולהוות מעין כוכב קבוע בשמים, במעמד הנמצא מעבר למחלוקות וליריבויות. בין תלמידיו אנו מוצאים את הווזיר מוֹעין אֶ-דִּין פַּרְוַואנֶה עצמו, שהיה המושל של אותו אזור. רומי השכיל להשתמש ביתרון זה בכדי להעצים את המסר שלו ולבנות רשת חזקה ויציבה של בתי ספר, רשת שבתקופה מאוחרת יותר שגשגה ברחבי האימפריה העות’מנית העתידית.
אין ספק שהוא הועיל לאסלאם גם מנקודת מבט פוליטית, ושהיה אדם רחב אופקים כפי שניכר במה שכתב ב-פיהי מא פיהי:
האם אי פעם הייתה דת אחת ויחידה? תמיד היו שתיים או שלוש, והן נלחמות ומתעמתות זו עם זו. באדם ישנם דברים רבים, ישנו גם העכבר וגם הציפור. הציפור בונה את קינה למעלה, והעכבר למטה. מאות אלפי חיות שונות יש באדם, זאת עד שהן יגיעו אל המקום שבו העכבר ינטוש את טבעו העכברי והציפור את טבעה הציפורי, מקום בו יהיו כולם לאחד, מכיוון שהמטרה שמחפשים אינה נמצאת למעלה או למטה. כאשר יופיע הדבר שאותו אנו מחפשים, לא יהיה עוד למעלה ולא למטה. אם מישהו מאבד משהו הוא מחפש אותו מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. אולם כאשר הוא מוצא אותו, הוא אינו מחפש יותר למעלה או למטה, לא מימין ולא משמאל, לא מלפנים ולא מאחור. הוא הופך לאחד.
בקטע זה אנו מוצאים גם מפתח חשוב ביותר להבנת רומי ולהפקת תועלת מעשית מהלימוד שלו. הוא מזכיר כאן את “ששת הכיוונים של המרחב”*, רעיון המופיע לעיתים קרובות בכתביו ובדרשותיו, והמעיד על החשיבות שהוא מייחס לתפיסות וליצוגיים של המרחב, אשר יכולים לפתוח בפנינו דלתות לעולמו של המיסטיקן הגדול.
*תוכלו לקרוא במאמר הבא עוד על המודל הספרי של המודעות (באנגלית) שכולל בתוכו גם התייחסות לששת הכיוונים של המרחב.
גם בנוגע לחשיבות הייצוג במרחב, ג’לאל א-דין רומי מקדים מאד את זמנו, כפי שניתן להבין מקריאת השורות הללו של מדען המוח האיטלקי ג’אקומו ריזולטי, מדען מוח איטלקי שחקר את התנועה, והידוע במיוחד בזכות הגילוי של נוירוני המראה:
ניתן לראות שהמערכת המוטורית אינה מנותקת או מבודדת בשום אופן משאר הפעילויות המוחיות, אלא מורכבת מרשת סבוכה של אזורים בקליפת המוח הקשורים למקומות ולתפקידים שונים… כמו למשל זיהוי החפצים ומיקומם וביצוע התנועות הנדרשות ברוב הפעולות היומיומיות שלנו. ולא רק זאת, העובדה שהמידע החושי והתנועתי נשלטים במשותף, מקודדים במעגלים מסויימים בחלקי המוח הקדם-מצחיים, רומזת על כך שמעבר לניהול התנועה המוטורית שלנו, נמצאים שם גם תהליכים מסוימים שבדרך כלל נחשבו לגבוהים יותר ושייחסו אותם למערכות קוגניטיביות… ניתן ליחסם למערכת המוטורית ולמצוא בה את התשתית העצבית הראשונית.
הנתונים המדעיים האלה על תפקוד המוח יכולים להבהיר לנו את הקשר החשוב כל כך בין התנועה לבין המחשבה שלנו, בצורה דו-כיוונית: לא רק המחשבה היא שיוצרת תנועה, אלא גם התנועה יוצרת מחשבות ורגשות. הדבר נכון גם ביחס לתנועת עדינות, כמו למשל תנועת העיניים: על פי שיטת I.N.A. (אינדיקציות נוירו-אסוציאטיביות), שיטה המבוססת על לימוד התהליכים ונהלי התקשורת הפנימית והחיצונית של האדם, המוח האנושי פועל כמכונה אשר מתעדת את החוויות תוך שהיא ממקמת אותן במרחב דמיוני בתוך המוח. די לעצום את העיניים ולדמיין אדם או אירוע כלשהם, בכדי להיווכח בכך שאלה מיוצגים בזיכרון שלנו במקום מסוים בשדה הראייה, לדוגמה למעלה מימין, באמצע או למטה. מידע ראייתי ממוקם באזור מסוים, מידע שמיעתי באזור אחר ומידע רגשי באחר, והניסיון להיזכר בשיר מסוים, או לספור את כמות החלונות שיש לכם בבית, תוך שאתם שמים לב לכיוון שאליו מופנות העיניים ברגע ההיזכרות, יוכלו להמחיש את העניין.
כפי שאנו יודעים מנתונים מדעיים המצויים כיום בידינו על תפקוד המוח, קיימת אי התאמה עצומה בין מספר הגירויים הכולל שאנו מקבלים מבפנים ומבחוץ לבין כמות הגירויים שאנו מצליחים להיות מודעים להם. החושים שלנו הם אמצעי הקליטה שבהם מקודדים הגירויים, שמועברים לאחר מכן באותות חשמליים למוח, שבתורו בונה מהם ייצוג של המציאות, ייצוג שהוא מטבעו סובייקטיבי וחלקי. רשת הייצוגים של המציאות שלנו היא זו שקובעת את האופן שבו הגירויים נקראים, וכפי שראינו בדבריו של ריזולטי, התנועה במרחב, הקשורה אף היא במערכת המוטורית, מייצרת את המבנים הראשוניים שעליהם נבנים מאוחר יותר התהליכים הקוגניטיביים.
על פי שיטת I.N.A אנו ממקמים באופן אוטומטי את מה ששייך לעבר מאחורי גבנו, וכפי הנראה את מה שגורם לסבל רגשי למטה מימין, וכן הלאה. מחקר על אודות האופן שבו המחשבה שלנו מבצעת את ‘ההקלטות’ הללו, יוכל להראות לנו עד כמה קיים בנו הממד של השאיפה (השייך לציר של הלמעלה והלמטה) וכיצד ניתן לחזק אותו.
באמצעות ריבוד החוויות, אנו מסתכנים בכך שיתגבשו בתוכנו תהליכי התיעוד של הנתונים על פי מסלולים קבועים מראש, שגורמים לנקודות המבט שלנו להיות נוקשות וחזרתיות. אנו נעים לאורך ציר הזמן קדימה ואחורה, מתעמתים עם רעיונות של אהבה משמאל, וכוח מימין. תנועה זו לאורך שני הכיוונים, קדימה-אחורה וימינה-שמאלה, משרטטת מעגל דו-ממדי: העתיד שלי הופך לעבר שלי מפני שהוא חוזר על עצמו, כשהוא משכפל את ההתבטאויות של הכוח והחולשה שהבעתי, או שספגתי במהלך חיי. בנוסף, חזרה זו באה לידי ביטוי כתגובה אוטומטית לגירויים שפגעו באופן מקרי באותן הנקודות: עצם המיקום של גירוי מסוים באזור כלשהו של שדה הראייה או בטווח השמיעה של האוזן, מעלה במחשבתנו אסוציאציות שנאגרו בה בעבר, ואלה מעלות בנו את אותן התגובות המוכרות. באותו האופן מתחים מסוימים, בתגובה לגירויים חיצוניים, חוזרים תמיד באותן נקודות בגוף, ומעידים על המבנים המחשבתיים הקבועים שבהם אנו משתמשים בתקשורת עם נקודות אלה.
כך, לעתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו שולפים מהזיכרון נתונים שאינם תואמים את המצב, במקום את אלו שלהם אנו נזקקים, ובאופן זה היצירתיות והגמישות האפשריות שלנו מצטמצמות.
המיקום השגוי של החוויות בתוך מערך ייצוג המציאות שלנו, הוא זה אשר פעמים רבות גורם למצוקה נפשית ולסומטיזציות המלוות אותה.
מהו הדבר החשוב בתפקוד המוח שלנו, שמאפשר לנו לשמור את הידע שלנו בלתי מגובש ונוזלי כמו מאגמה, ולהתאים אותו להקשרים שונים כך שנוכל למצוא את הפתרונות המתאימים ביותר? שאיפה נלהבת, או במילים אחרות הוספת הממד של למעלה-למטה. כאשר אנו מכלילים את הממד האפשרי הזה בחיינו, אנו מוסיפים ציר שלישי שמוביל אותנו אל מרחב תלת-ממדי, אבל לשם כך יש צורך בשאיפה אשר מסוגלת לייצר שינוי ממשי ועמוק של הווייתנו. רומי נהג לומר שניתן לסכם את הדרך הרוחנית שעשה בשלוש מילים:
הייתי נא, בושלתי, אני לוהט.
המתנה הגדולה של ג’לאל א-דין רומי הינה בכך שהצליח לתת לתובנה זו צורה, צורה המונחלת ונפוצה עד היום כ’סַמַאע’ (בערבית. בטורקית, Sema) של המסדר הנקרא על שמו, מֶווְלֶווִיֶּה. הדרווישים של מסדר זה מכונים “דרווישים מחוללים”, או בפואטיות מסוימת: “פרפרי האל”. תמונתם של הרקדנים המרהיבים הללו בלבוש לבן, חצאיות ארוכות עגולות ותרבושים מאורכים, כשהם מסתובבים סביב עצמם, נפוצה ומפורסמת כיום ברחבי העולם.
מחפשים אלה – המשמעות האטימולוגית של דרוויש היא “מחפש הדלתות”, אטימולוגיה משוערת מפרסית: דַרוִיש ממקור דַר-אַוִיז או דַריוּז בבחינת “הנתלה על הדלת” (آویزنده از در, ובטורקית derviş) – מייצגים בתנועתם ההרמונית, בלוויית מוזיקה, את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב על ציר השאיפה שלו, ורומי מתאר בבירור את העוצמה שבכך:
אם תציית לתשוקות שלך ולרצונות שלך,
דע, כי בייאוש תמות.
אולם אם על הכול תוותר, תבין היטב מדוע
באת ולאן מועדות פניך.
הוויתור, אם כן, חייב להיות מלווה בתשוקה עזה לחיים מלאים ולקשר עם הבורא:
אַתָּה נַפְשִׁי, נַפְשִׁי, נַפְשִׁי, אַתָּה שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, שֶׁלִּי.
מתוך הדיוואן מאת ג’לאל א-דין רומי
אַתָּה מַלְכִּי, מֻשַּׂא סְגִידָתִי, אַתָּה מַמְתָּק מֻנָּח עַל לְשׁוֹנִי.
אַתָּה אוֹרִי, טָמוּן בְּתוֹךְ עֵינַי – הַמַּעְיָן הַחַי.
הַוֶּרֶד שֶׁרָאָה אוֹתְךָ אָמַר לַשּׁוֹשַׁנָּה:
“הַבְּרוֹשׁ שֶׁלִּי לְגַן וְרָדִים נִכְנַס”.
אֱמֹר לִי, אֵיךְ תַּשְׁלִים בֵּין שְׁנֵי הַנִּגּוּדִים,
שְׂעָרְךָ סָדוּר, הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי סָתוּר?
שַׁלְשְׁלָאוֹת עָלַי נִטְווּ מִשַּׂעֲרוֹתֶיךָ,
אֲנִי אָסִיר בְּבוֹר – גֻּמָּה עַל סַנְטֵרְךָ.
לְאָן תֵּלֵךְ, שִׁכּוֹר, מֵנִיף יָדַיִם?
אָז בֹּא אֵלַי, הַוֶּרֶד הַצּוֹחֵק! שֵׁב כָּאן בֵּין חֲבֵרִים,
אַל־נָא תִּישַׁן, אַל־נָא תִּצְלֹל לַמְּצוּלוֹת כְּמוֹ הַדָּגִים.
הֱיֵה גַּלִּים־גַּלִּים, כְּמוֹ הַיָּם.
אַל תִּתְפַּצֵּל כְּמוֹ נָהָר לְאֶלֶף נְחָלִים.
הֲלֹא חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם מַיִם שְׁחוֹרִים.
חַפֵּשׂ וְשׁוּב חַפֵּשׂ בְּמֵי עֳמָקִים.
הדרווישים המחוללים, בסיבובם סביב עצמם, אינם רק מציגים חזיון רב ערך עבור הצופים, אלא מבצעים זאת גם למען עצמם במטרה להגיע לתודעה מאוחדת. רומי הכיר היטב את היחס גוף-נפש ואת ההשפעות שיכולה ליצור תנועת הגוף על הנפש, כפי שכתב:
התפילה הנצחית היא רק עבור הנשמה, ואף היא נדרשת להשתחוות ולהשתטח, מסיבה זו עליך להשתחוות ולהשתטח באופן חיצוני בגופך, כיוון שהמשמעות קשורה בצורה. אם הן אינן קשורות זו בזו אין בכך כל תועלת.
רקדן הסמאע – הסֶמַאעזֶן – מבצע עבור עצמו ועבור הצופים את תהליך ההגשמה של האדם השלם וההרמוני, זה המסוגל שלא להישאב על ידי העבר וגם לא על ידי העתיד, זה המסוגל להשתמש בכוח ובאהבה, על פי מה שמתאים למצב הנוכחי, למען השיפור של עצמו ושל הסובבים אותו.
באמצעות הסיבוב סביב עצמו מוצא הדרוויש מקום מרכזי, נייטרלי, שממנו משתווים כל הדברים, כלומר, מתמקמים כראוי. ראייה של 360 מעלות מאפשרת מעין הסתכלות לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, ידיו של הדרוויש מונפות, כף ידו הימנית פונה מעלה בכדי לקחת והשמאלית פונה מטה בכדי להשיב, זהו האדם האידיאלי של ג’לאל א-דין רומי, האדם בצלמו של הבורא, האוהב את האלוהים, והזוכה גם ממנו לאהבה.
בעשותו כן, מבטא הסֶמַאעזֶן את הכלל שהשלם גדול מסכום חלקיו. למעשה הסמאע המֶוְולֶווי נקרא גם “ריקוד כוכבי הלכת”, מפני שהוא מייצג את התנועה של מערכת השמש. אם נשתמש בשפתו של רומי, נוכל לומר כי הרקדן מאחד בתנועתו הסיבובית כל חלקיק של הבריאה, ומזכיר לעצמו ולאחרים שהאדם עצמו הוא חלק מאותה תנועה, ועל כן ישנם דברים אשר נראים לו קבועים בעוד במציאות הם נעים, ואילו דברים אחרים אשר נראים בתנועה בעוד למעשה הם קבועים במקומם. כך נדמה לנו שהשמש נמצאת בתנועה, שהיא שוקעת וזורחת, אולם השמש של המערכת שלנו יציבה במקומה במרכז, ומהווה נקודת התייחסות מוחלטת עבור כוכבי הלכת המוחזקים סביבה בכוח המשיכה.
טקס הסמאע הוא בעל מבנה קבוע: הוא מתחיל במעין מבוא, המכונה ‘סוּלטַן וַולַד’, על שם בנו ויורשו של מֶוְולַאנַה, שכנראה הגה אותו. בקטע זה של מבוא לטקס נעשה שימוש בצליל חליל הסוף, הנאיי, אשר נוכח תמיד בסמאע, בכדי לספר על כאב הפרידה.
הקשיבו לקינתו של החליל, כיצד בעצב הוא מגולל את סיפור הפרידה:
מאז שעקרו אותי מבין קני הסוף,
עודני משמיע את קול זעקתי.
לב מתאווה, מנותץ מהפרידה מן הידיד,
מי יוכל להסביר לו את כאב תשוקת האהבה?מי שנשאר מרוחק ממקורו,
כמהַּ לשוב הוא אל האחדות.
בכל התכנסות אני משמיע את קולי,
מלווה הן את האבלים והן את העולזים.ומה חבל, שבעוד כולם רואים בי חבר,
הם אינם מחפשים את הסודות החבויים בינות לצליליי.
אין הגוף וילון לנשמה, אין הנשמה וילון לגוף,
ועדיין, איש לא הורשה עוד לראותה.אש, ולא רוח, זועק החליל,
הפוֹך ריק לגמרי!
הייתה זו אש האהבה ששרפה את החליל,
היה זה להט האהבה שהתגנב אל תוך היין.החליל הוא בן לווייתו של זה אשר הופרד מן הידיד,
נגינתו קורעת, משסעת את הרעלות המפרידות בינינו.
מי יוכל להבין שהחליל הוא תרופה ורעל?
מי יוכל להבין שהחליל הוא מנחם ומאהב?החליל מגולל את סיפורו על דרך אדומה ועקובה מדם,
ומספר את סיפורי האהבה של מַגְ’נוּן.
רק בפני חסרי ההיגיון מתגלית המשמעות הנסתרת,
הלשון פונה אז אל האוזניים.בייסורים, הימים הפכו לילות,
והלילות עברו במכאובים אין קץ.
אך מה זה חשוב אם ימינו בורחים לנו, אתה אמור: איני ירא מפניך!
אתה, אל נא תימלט מפנינו, אתה, שהנך הטהור מכולם!מי שעדיין בוסר לא יוכל להבין את זה שהבשיל,
השיר מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
על כן דבריי יהיו קצרים. היה שלום!
לאחר ‘סולטן וולד’ ישנם ארבעה שלבים, שכל אחד מהם נקרא סֶלַאם, כלומר ‘ברכה’ או ‘שלום’. לארבעת השלבים פירושים סמליים שונים. המסלול של הטקס, המתחיל לאחר הפתיחה המעוררת באדם את הכמיהה למצבו המקורי ומיוצגת על ידי הנאיי, הוא בעל ארבעה נדבכים: רגע של ‘הצגה’, שבו האדם, אל מול אלוהים, מתחיל לחקור לעומק את מצבו. ואז רגע של ‘הקשבה’, שבו האדם שהתבונן בעצמו, נכנס למצב שבו יוכל לקבל סימן על אודות האופן שבו יוכל לשפר את עצמו, בשנותו את מה שאינו מועיל בתוכו. ואחריו שלב ה’הלל’, שבו האדם, לאחר שזיהה בתוך עצמו את הטוּב שבפעולה האלוהית, מבין כיצד זו באה לידי ביטוי גם בכל שאר הדברים. ולבסוף רגע של ‘היטמעות’, שבו האדם נספג כולו באלוהים ומתכלה בתוכו.
השבוע ב-17 בדצמבר נחגג ‘יום האיחוד’, שהוא יום מותו של ג’לאל א-דין רומי. רומי רצה שיום מותו ייהפך ליום חג, הילולה – הוא חשב שיום המוות הוא יום שמחה, מכיוון שזהו היום של האיחוד עם אלוהים, ומאז חוגגים המוולווים בכל שנה את היום הזה כיום החתונה של רומי עם אלוהים. רומי ביקש שיקברו אותו בקבר פשוט בגן הוורדים של המשפחה. כשבאו לשאול אותו אם לבנות מבנה מפואר מעל לקברו, הוא ענה: “האם תוכלו לבנות כיפה גדולה ויפה יותר מהשמיים?” אם לא, עדיף להשאיר את הדברים כפי שהם”.
אם תרצו בכך, תוכלו לאפשר לעצמכם להיות מובלים בידי מורה הריקוד הגדול הזה, הידוע גם בשם ‘רופא הלבבות’, בזכות התבונה הרגשית המיוחדת המבוטאת בדבריו, תוך שאתם מלקטים את הגיגיו הרבים של רומי שנועדו לגרום לנו להרחיב את נקודת המבט שלנו ביחס לעולם, ביחס לאחרים, ביחס למה שאנו פוגשים, ביחס לחיפוש אחר חיים של תשומת לב מתמדת ושל תשוקה ליופיים של כל הדברים. הדימויים היפים שרומי יוצר לאורך המסלול יוכלו ללוות אותנו בתהליך הגילוי.
לבסוף, לא נותר לנו אלא לצטט את הזמנתו של ג’לאל א-דין רומי עצמו:
בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.
גם אם אתה כופר, עובד אלילים או סוגד לכוכבים, בוא.
ביתנו אינו מכיר את הייאוש,
גם אם הפרת את נדרך מאה פעמים, בוא.
הוספת תגובה