איזה אוצרות חבויים סביבנו

מה קורה כשכנר מפורסם נעמד בתחנת מטרו עם הכינור שלו ומנגן במשך 45 דקות? כמה אנשים יבינו שמדובר בכנר בסדר גודל בינלאומי ומה זה אומר על היכולת שלנו לשים לב לדברים יקרי הערך שסביבנו. הפוסט הבא מביא לכם ניסוי שנערך בשנת 2007 על ידי הוושינגטון פוסט עם הכנר ג'ושוע בל.

עד כמה אנחנו מסוגלים להבחין בדברים יקרי הערך שנמצאים לפני העיניים שלנו? עד כמה אנחנו מסוגלים לשים לב להזדמנויות שסביבנו? מסתבר שלא הרבה ושאנחנו מותנים הרבה יותר ממה שחשבנו בסביבה ובהקשר שבו הדברים מוצעים. בשנת 2007 נערך ניסוי על ידי הוושינגטון פוסט: ג’ושוע בל, אחד הכנרים המוערכים ביותר בעולם, הגיע לתחנת המטרו של וושינגטון עם כינור הסטרדיוואריוס הנדיר שלו (ששוויו מוערך ב-3.5 מיליון דולר) וניגן במשך 45 דקות 6 יצירות של באך.

זו הייתה שעת בוקר עמוסה בתחנה ולפי הערכות עברו במקום מעל לאלף איש באותו בוקר. מתוכם רק 6 נעצרו להקשיב לבל. הוא אסף 32 דולר מעשרים אנשים שרובם אפילו לא עצרו להקשיב לנגינה שלו.

יומיים קודם לכן בל הופיע בבוסטון לפני קהל של מאות אנשים כשהעלות הממוצעת של כרטיס הייתה 100 דולר, יותר מכל מה שהוא אסף באותו בוקר.

איך ייתכן שאנשים לא עצרו להקשיב לכנר ברמה בינלאומית שניצב לפניהם בתחנת המטרו? מבחינתם הוא היה עוד קבצן שניגן כדי להרוויח כמה דולרים.

מוזמנים לצפות בעצמכם בסרטון הקצר הזה שמסכם את הניסוי:

הכנר ג’ושוע בל בתחנת המטרו של וושינגטון


הניסוי הזה מעורר את השאלה: כמה דברים חולפים מולנו מבלי שנשים לב אליהם רק מכיוון שהם לא ממוקמים במקום שהיינו מצפים להם, רק מכיוון שהם לא בהקשר שמאפשר לנו להעריך אותם. חישבו כמה יופי יש סביבנו, ממש מול העיניים שלנו, כמה הזדמנויות נמצאות סביבנו בכל רגע נתון, רק שאנחנו לא רואים אותן כי אנחנו רצים בדיוק לאנשהו. אנחנו מנותקים מחלק גדול מהנתונים שמגיעים מן החושים שלנו, כי תשומת הלב שלנו מוגבלת, וכי התווית שיש לנו על הדבר לא מאפשרת לנו לראות או לשמוע אותו. ומה יקרה אם נעצור לרגע? אולי נגלה משהו יקר ערך שלא הבחנו בו קודם לכן.

אגב, ככה זה נראה בפעם השנייה שבל ניגן במטרו, כשהפעם הוא פרסם את הגעתו מראש:

ג’ושוע בל מופיע במטרו בפעם השנייה


החלק השני של הניסוי מעורר עניין נוסף ומהותי לא פחות: עד כמה חשוב למקם את הדברים נכון ולהתמקם נכון בעולם, עד כמה חשוב להיות במקום שמדגיש את היכולות שלנו ואת מי שאנחנו. בהקשר הזה יש ציטוט יפה של רומי, המיסטיקן הסוּפי, בספר ריקוד האהבה לאלוהים שמדבר על החשיבות של למקם את הדברים בצורה נכונה, הוא משתמש במשל של המנורה שממוקמת נמוך ולכן אורה לא מופץ, משל דומה לזה שמופיע בברית החדשה.

רומי אמר: “איזה הבדל ישנו אם אדם יושב מעל למנורה או מתחתיה? אם המנורה דורשת להיות במקום גבוה, אין היא רוצה זאת עבור עצמה. היא נועדה למען האחרים, על מנת שיוכלו ליהנות מהאור שהיא מקרינה. היכן שהמנורה לא תהיה היא עדיין נותרת מנורה, שכן אורה הוא אור השמש הנצחית”.

מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים

בשני המקרים ג’ושוע בל ניגן באותה תחנת מטרו, ולכאורה זו הייתה אותה פעולה. אולם במקרה הראשון, אם נתחבר למשל, המנורה מוקמה נמוך, ורק אנשים רגישים במיוחד יכלו להבחין בו. במקרה השני המנורה זרחה מלמעלה ורבים יכלו להנות מנגינתו. ועל כן, הניסוי הזה מזמין אותנו לפעולה כפולה – ללכת אל מעבר לתוויות שלנו, לרחיב את תשומת הלב ולהבחין ביופי, גם כאשר הוא חבוי. וכמו כן, להתמקם נכון בעולם, לשים את הזרקור על המתנה שלנו, ולכל אחד יש כזו, על מנת שהודות לאור, נוכל להעניק מהמתנה שלנו לאחרים.

ספר OMM דקה אחת של מדיטציה

OMM דקה אחת של מדיטציה

פטריציו פאולטי

כסא מדיטציה

שרפרף מדיטציה מתקפל

ריקוד האהבה לאלוהים

ריקוד האהבה לאלוהים

ג׳לאל א-דין רומי

    תגובות גולשים

  1. המאמר הזה נגע לי ממש בלב!
    הוא מעלה שאלה מאוד אינטימית שאני פוגש ביומיום עם עצמי, שנמצאת בלב שלי – עד כמה אני נוכח במתנה של החיים?
    הסרטון הראשון ממש מרגש, יש בו קטע שמישהי אחת עוצרת ונשארת במקומה למשך זמן, היא נשארת שם. ורואים את כולם עוברים בחוסר תשומת לב, והיא נמצאת, שם, עם המוזיקה. זה פשוט מדהים! כולם לא נוכחים ביופי, והיא נוכחת. מרגש!

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *