סטופה, מבנה קבורה בודהיסטי בקטמנדו, נפאל | תמונה: freepic

להסתכל למוות בעיניים ללא פחד

למרות שברור לכולנו שלחיים יש סוף עדיין לא קל לנו להתמודד עם מוות ואובדן, יש בנו חלק מסוים שמסרב להכיר בכך ומקווה להמשכיות ולחיי אלמוות. איך בכל זאת אפשר לקבל את סופו של מסע החיים על פי הגישה הבודהיסטית, ואיך אפשר להתמודד עם פחד מהמוות.

כשאשתי האנה גילתה שהיא חולה בסרטן ריאות, היינו המומים, אך בתוך תוכנו היינו רגועים. ידענו מה מצפה לנו ובעיקר לה. תודעתה נשארה פתוחה, על אף אהבתנו העזה זה לזו. היא ניצלה את החודשים האחרונים בחייה כמיטב יכולתה כדי להשלים את עבודתה, ואז נפרדה ביודעין מכל חבריה יום לפני שאיבדה את יכולת הדיבור. היא מתה בכבוד כשחיוך על שפתיה.

מאז שלימודיו של בודהה עוררו בנו השראה בנפאל, בשנת 1968, הכינו אותנו מורינו המיומנים לעזור לאחרים בתהליך המיתה ולעזור לעצמנו בשעת מותנו. אשתי לא נזקקה ללימודים נוספים והשתמשה במדיטציות המתאימות בביטחון מלא. הסובבים אותה הצליחו להתאים את עצמם לצרכיה בדרך הטובה ביותר כי גם הם ידעו מה חשוב בתקופה זו, וכך זכתה לליווי ולתמיכה אוהבים בתהליך המיתה.

תודות להכשרה שקיבלתי עם השנים נעשיתי לאמה שעוסק בדיוק ברגע מכריע זה בחיים. בשמחה הולכת וגדלה אני מבחין תמיד בהשפעתם המיטיבה של לימודיו של בודהה על אנשים נסערים שאינם יודעים למה לצפות בסוף ימיהם.

הכנה למוות

בכל יום ובכל מקום אנו חווים את התחושה שכל הדברים המורכבים הם ארעיים. מה שהיה חי רק לפני רגע אולי כבר מת עכשיו, ומה שמופיע היום עלול להיעלם מחר. על אף שתאים שמתו מתחדשים במשך זמן רב, כולנו מתים קצת כל הזמן. המוות של יקירינו – הורים, אחים או חברים קרובים – והידרדרות בריאותנו, כמו גם שינויים חיצוניים גדולים שמקורם באסונות טבע או בכלכלה, כולם מצביעים על ארעיות. אין ספק שלחיים יש סוף, אך האינטלקט מסרב להכיר בכך ומקווה להמשכיות, לחיי אלמוות. אף שברור שכל יצור חי עתיד למות יום אחד, אנשים רבים שמצליחים להבין כמעט כל דבר אחר נמנעים במיומנות מהתמודדות עם עובדה זו – לעיתים קרובות עד סוף חייהם ממש. הכמיהה לוודאות ולחיי אלמוות היא נטייה אנושית חזקה מאוד, ובעיקר בתרבויות שמתכחשות למוות, הצורך העז להיאחז בחיים הולך וגובר. עם זאת, אם האדם מבין שהדבר היחיד שנותר אל־זמני הוא העושר של טבע הבודהה שלו, הוא יכול להירגע אפילו בכל הנוגע למוות.

האדם הנוטה למות צריך לזכור את הדברים שמִילַארֶפָּה, המאסטר הדגול שחי בטיבט לפני תשע־מאות שנה, נהג לשיר עליהם. בעזרת דוגמאות נאמנות למציאות, בעיקר מהטבע שבסביבתו הקרובה בהרי ההימלאיה, הוא סייע לתלמידיו להבין את הארעיות של כל התופעות. הוא הראה להם את הטבע המשתנה של העולם החיצוני, כמו גם את טבעם הלא־מספק והבלתי מהימן של כל מצבי התודעה המותנים. הוא הפנה את תלמידיו שוב ושוב לקבוע האמיתי היחיד: התודעה המפותחת במלואה.

המאסטרית הדגולה מָנִיבְּהַדְרָה הכירה בכך כשהלכה להביא מים מנחל בעזרת כלי חרס. היא נתקלה בשורש של עץ ומעדה; כלי החרס החליק מידיה ונשבר. באותו רגע היא חוותה ישירות את אחדות הצורה והמרחב, מבפנים ומבחוץ, כבלתי נפרדים. כמובן, הדבר היה אפשרי רק כי במשך שנים תורגלה תודעתה בעזרת ברכות, לימוד ומצב של ריכוז. אם האדם מצליח בתהליך זה בדרכו להארה, השחרור מ”אני” או “עצמי” הוא הצעד הראשון. עם תובנה זו נעלמים כל הרגשות המטרידים, והאדם משוחרר. אם האדם יכול גם למוסס את התמדתם של רעיונות נוקשים, ההארה עצמה מופיעה כהתפתחות נטולת מאמץ, המתרחשת מאליה, של הגוף, הדיבור והתודעה. ממש כפי שתוכנה של צנצנת שנשברת מתאחד עם סביבתו, המוות מציע את ההזדמנות לזהות את האמת הבסיסית של הקיום כולו דרך מיקוד נקודתי בלתי מפְלה. בדומה למרחב, מהות התודעה אינה מושפעת משינוי וממוות.

לקבל ולשחרר

למוות יש גורמים רבים מספור. לעתים תוחלת החיים מגיעה אל קִצָהּ, ובמקרים אחרים נסיבות פתאומיות מובילות למוות. במקרה הראשון, לא נותר לנו אלא לעשות את החוויה לנעימה יותר מאחר שהמוות עצמו הוא בלתי נמנע. אך במקרה של אִיוּם לא צפוי על חיינו, לעתים הרפואה, המדיטציה והַסְמָכוֹת או משאלות לחיים ארוכים עשויות לסייע בהארכת החיים.

באופן כללי, מחלות מתפתחות עקב חוסר איזון של אנרגיות בגוף או בשל נוכחותם הקבועה של הרגשות המטרידים – דבקות, כעס ובלבול. רשמים מזיקים כאלה יכולים לעורר פחד או אי נוחות, או אפילו לגרום למוות. לא משנה אם המחלה או המוות שבעקבותיה נגרמו בשל חוסר איזון בגוף או בשל מצבי תודעה; הסיבה לכל סבל – מנקודת מבט בודהיסטית – היא תמיד ההיצמדות לרעיון השגוי של אגו קבוע.

לזכור את הסוף בכאן ועכשיו

מאחר שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, על האדם לנצל את זמנו בצורה משמעותית בכל מקרה. אף צורת חיים לא תשביע את רצוננו לתמיד: לא חיים רגועים ונעימים עם שבוע עבודה בן שלושים וחמש שעות, ולא המרוץ אחר כסף, זכייה בלוטו, מאהב או מאהבת נהדרים או בית. מאחורי כל החוויות, נעימות ככל שיהיו, מסתתר תמיד הכאב הנובע מכך ששום דבר לא יימשך לנצח. אם כך, איך יכול האדם לעשות את המיטב בחייו ובו בזמן להתכונן למוות? איך נוכל להסתכל למוות בעיניים ללא פחד או רגשות מגבילים אחרים?

אנשים יכולים ללמוד כמעט מכל מצב בחיים. הקו המנחה הקבוע צריך להיות חוק הסיבה והתוצאה: פעולות, מילים ומחשבות יוצרות את העתיד. כל הרשמים שנשלחים אל העולם כמו גם אל תת ההכרה שלנו יבשילו במוקדם או במאוחר ויובילו לחוויות עם אותו תוכן רגשי. לכן, האדם החכם נפטר מרשמי העבר בכל פעם שהם מופיעים ומאחסן רשמים מועילים. תמיד ישנן הזדמנויות לתמוך באחרים בגוף, בדיבור ובתודעה ולנקות את הדברים הקשים והמטרידים מתוכנו. אם נסייע לאחרים למצוא ערכים אל־זמניים, ניצור קשרים טובים עבור חיינו אלה ועבור כל תקופות חיינו העתידיות.

גרימת אושר לאחרים חשובה מכפי שנהוג לחשוב. אלה הסבורים שבתקופה התחרותית שבה אנו חיים רק מי ש”מנצח בכל מחיר” ישיג הצלחה תמידית, צריכים לדעת שאנשים אינם מתראים בפעם הראשונה או האחרונה. מערכת יחסים כנה והוגנת עם אחרים שבה כולם חווים תחושה חיובית היא הדרך הטובה ביותר להצלחה ארוכת טווח עבור כל המעורבים בדבר. מאידך, אם בחיים קודמים מכרת למישהו סוס עיוור או חסר שיניים והעמדת פנים שמצב בריאותו מושלם, המעשה יוביל לפגישה שלילית בחיים האלה אם הוא לא יטוהר על־ידי אורח חיים חיובי.

אנשים עתידים להיפגש פעם נוספת אם כבר היה ביניהם קשר בחיים קודמים, וכפי שאנו רואים באמצעי התקשורת מדי יום, לקשרים יש פנים רבות. כדי שהאנשים שמחוללים צרות בחיינו לא ישובו ויופיעו שוב בתקופות חיים עתידיות, אנו יכולים לעשות למענם דברים בקביעות כבר עכשיו, בתקווה שיהיו מאושרים מאוד ורחוקים ככל האפשר.

פעולה מועילה נוספת היא לסלוח תמיד לכל האנשים הבלתי נעימים. כך לא נצטרך לשאת אותם איתנו כמטען עודף בחיים שיכולים להיות מלהיבים. החירות יקרת־הערך הטמונה ביכולת לסלוח ממוססת את הקארמה השלילית המשותפת, ואנשים קשים יחזרו כחברים בחיים עתידיים או לא יופיעו בהם כלל. לעומת זאת, אם ניטור טינה, לא ניפטר מהם והמשחקים הילדותיים והמרגיזים לא יסתיימו. אפילו על ערש דווי, אנו יכולים עדיין להתנצל על התנהגותנו המטופשת ולהביע הכרת תודה כלפי אחרים. מעשה זה יגאל לא רק אותנו אלא גם את החברים המעורבים בכך.

באמצע שנות השמונים הוזמנתי לבית יפהפה ליד לוס אנג’לס שבו גרה קשישה מרירה ביותר שלא הצליחה למות למרות כל סימני החולשה שגילתה. בעלה הדביק אותה באיידס, לפני עידן התרופות החדשות מאריכות החיים. היא ישבה כבר בכיסא גלגלים ובעלה – שהיה עדיין בריא – הסתובב סביבה כמו צל. לאחר ששוחחתי איתה ובירכתי אותה, היא הבינה שהוא אומלל בדיוק כמוה ולאחר מכן, בתחושת הקלה עמוקה, הייתה מסוגלת לסלוח לו.

עד לאחרונה נחשבה גישה זו לחוכמה בודהיסטית יותר מאשר לחוכמה פסיכולוגית, אך המחקרים האחרונים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מאשרים שאנשים שסולחים לאחרים בנדיבות ומאחלים להם רק טוב מרגישים טוב יותר, למרות הסבל שגרמו להם האחרים. הסליחה היא פשוט פחות דוקרנית מהנקמה ומהכעס.

בזמן המיתה, כל הרשמים שנצברו בחיים הקודמים נעשים מרוכזים וכך משפיעים על החוויות הפנימיות. לכן, האדם בוחר במהלך חייו אם ימות בדרך רגועה ונטולת פחד.

גם השליטה בתודעה שהושגה במהלך החיים והבנת המציאות המוחלטת קובעות אם נוכל לעבוד עם התודעה בזמן תהליך המיתה ולהבין את חוויית המוות. האדם לא מממש את בשלות התודעה דרך סוג הרגשות שהוא חש באותו רגע, אלא דרך המרחק שלו מהם. בתהליך המיתה, התודעה הבלתי מאומנת מתנדנדת אנה ואנה; היא חווה בהירות ובלבול לסירוגין, ויכולה להיזכר בדברים שהובנו רק ברמה שטחית. אם הרשמים החושיים אינם יכולים עוד להעניק תמיכה לתודעה, ההגנה היחידה של האדם היא פעולותיו החיוביות או אלה שנעשות בשמו, יחד עם משאלותיהם הטובות של המתאבלים.

אם האדם עושה כמיטב יכולתו כבר בחייו ומנסה להיות מודע ככל האפשר, לתקווה ולפחד יהיה מקום מועט בזמן המוות והאדם לא יחוש כמעט חרטה. במקום זאת, הוא יוכל לשחרר את עצמו באופן מלא לתהליך, כי לשום דבר אחר אין חשיבות.

כדי למות ללא פחד ולהשתמש במוות כקרש קפיצה למרחב המשחרר־כול, יש להתחיל מוקדם – כלומר, עכשיו. עלינו להתבונן בתודעה, להכירה, ללמוד לבטוח בה ולבנות הרגלים מועילים בהקדם האפשרי. הידע הבודהיסטי אמנם מועיל מאוד בהקשר זה ומעניק השקפה כוללת רחבה, אך רק מדיטציה קבועה ושמירה על השקפה זו בחיי היומיום ממוססות הרגלים לא רצויים ומפחיתות את ההשפעה של רגשות מטרידים, כגון טיפשות, כעס, קנאה, דבקות, תאוות בצע וגאווה.

לא חשוב באיזו דרך רוכש האדם את החוכמה, ללא יישום קבוע של הלימודים וללא מדיטציה, כלומר, ללא התנסות, מעט מאוד ישתנה. ידע שלא נעשה בו שימוש הוא כמו מפה: הוא יכול להתוות את הדרך ולתת השקפה כוללת, אבל הוא לא יוביל אותנו למטרה. לכן, הבנת הנתיב היא רק הצעד הראשון.

בין ההנאות והסחות הדעת של חיינו כיום, אנו זקוקים לתרגול ולכּנות עם עצמנו כדי לזהות נטיות חיצוניות ופנימיות שעלולות לגרום נזק ולוותר עליהן, ובמקומן לאמץ נטיות מועילות. מאחר שהשקפות וגישות שהופנמו במשך זמן רב חזקות במיוחד בשעת המוות, התרגול היומי צריך לכלול גוף, דיבור ותודעה, כדי שהלימודים יחליקו מהראש ללב במהירות האפשרית. השיטות הבודהיסטיות, שהן בבחינת מתנה אמיתית, יסייעו ללא ספק בחיים אלה ולאחר מכן.

***

המאמר הוא קטע מהספר למות ללא פחד מאת לאמה אולה נידהל.

מבחר ספרים בודהיסטיים וספרים שעוסקים בהכנה למוות

יומן מדיטציה

יומן מדיטציה

יצחק נבון

חיי מילארפה

חיי מילארפה

מילארפה

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *