הספר אוטוביוגרפיה של יוגי – סיפור חניכה על יחסי מורה תלמיד

מי שלא קרא עדיין את הספר אוטוביוגרפיה של יוגי מאת פרמהנסה יוגאננדה, ומתיימר לנסוע להודו… לא יידע הודו מהי. מי שלא קרא עדיין את הספר הזה וחושב שכבר היה בהודו, לא יודע מהי הודו באמת. הספר הזה הוא לא רק האוטוביוגרפיה של יוגי, הוא סיפור חיים של הודו. הוא סיפור של אדם נעלה, ואני לא הכרתי אותו לפני שקראתי את הספר המופלא הזה. קראתי ספרים על יוגים, קראתי ספרים על תנועות רוחניות, קראתי ספרים על קדושים ומעונים, קראתי על גנדי וראיתי כמובן את הסרט גנדי… אבל ספר שחודר למעמקים כאלה כמו הספר הזה, פשוט אין בנמצא עוד. ומי שמתעתד לנסוע להודו לבדו או עם חברים, עם אשתו או עם בעלך, עם או בלי ילדיכם הקטנים  או הגדולים, חייב לקרוא את הספר הזה. הספר הזה הוא הקלאסיקה הרוחנית של הודו בעולם המערבי.

הכותב חושף בצורה כמעט נאיבית, כמעט כאילו דיבר על מישהו אחר, את חייו שלו בצורה כה משכנעת, את הדרך שהובילה אותו להגשמה עצמית, ובמיוחד את המפגשים האמיתיים שחווה עם גדולי המורים הרוחניים והיוגים הידועים והפחות ידועים של הודו ושל האנושות. הספר מתאר מערכת יחסים בין מורה לתלמיד ברמות גבוהות (כמעט כמו בספריו הנעלים של המורה הצרפתי-בולגרי הגדול בעולם אומרם מיכאל איבנהוב, שאיש לא ישווה לו… ואשר זכה לקבל את חניכותו אצל המהאווטאר באבאג’י הגדול מכולם, בהודו עצמה, עליו מספר גם יוגאננדה בספרו זה…) זוהי מערכת מופלאה של מחבר ספר המתעד בצורה מדוייקת את הטוב והרע ביחסי מורה תלמיד, את הרגעים שנשאו בחובם דיכאונות, כאב, מפח נפש והתנגדות מצד הוריו, אל מול רגעי החסד הנשגבים במחיצתו של מורה דגול הודי.

יוגאננדה נולד בשנת 1893 למשפחה מסורתית ואפילו דתית והוא היה בעל נטיות מיסטיות כבר מגיל צעיר. הוא תמיד רצה להשתייך לשושלת המאסטרים המסתורית ביותר. כמובן עם המהאווטאר באבאג’י שהזכרתי קודם לכן, מי שהיה לפי העדויות בספר מורו הישיר של להירי מאסיה, ושהיה בעצמו המורה הישיר של שרי יוקטשוור, שהיה המורה הישיר של יוגאננדה.

יוגאננדה ניסה להגיע למנזר אך הוריו התנגדו לדרך זו. במקביל להתנסות ערכית זו באשרם במשך עשר שנים למד גם לימודים מסודרים, ואף שהשקיע את כל יהבו במנזר ליד מורו המקודש, היה עליו לסיים את הבחינות בהצלחה, כדי להוכיח בין היתר גם להוריו שהם טעו. במספר מקרים יוגננדה מתאר כיצד משפחתו, שהטילה ספק בדרכו, מתחילה להשתכנע לאט לאט אם בידי ההיגיון הצרוף ואם בידי הניסים והנפלאות שמחוללים המורים והמאסטרים שאליהם הצטרף יוגאננדה כבר בילדותו, ושעליהם הוא לא היה מוכן לוותר בעד שום הון שבעולם. כך הוא הקדיש וקידש את דרכו המיסטית הרוחנית והיוגית.

הספר אוטוביוגרפיה של יוגי מלא בתיאורים מדהימים על דרכו הרוחנית של יוגאננדה, הוא משלב לתוך המהלך הרוחני את חיי היומיום ונותן מצד אחד את התחושה הריאליסטית של המציאות כפי שכולנו לכאורה מכירים מניסיוננו כאן על פני האדמה, אך במקביל הוא מעמיד בפנינו אתגר לא קטן, האם נקבל את אמונתו? האם נאמין לסיפורי הניסים והנפלאות? אבל את החלק השני הזה של הניסים והנפלאות הוא לא מביא בצורה של תזה אוניברסיטאית אינטלקטואלית ויבשה. כלל וכלל לא, הוא מביא גם את החלק המיסטי-האמונתי, את הניסים והנפלאות כחלק בלתי נפרד מחיי המציאות ביומיום. ובעיקר הוא שם את הדגש לתגובותיהם של מי שהניסים נועדו עבורם. כאן נכנסים לתמונה בני משפחתו של יוגאננדה, אשר חווים יחד עימו תהליכים רוחניים מהמדרגה הזו ומהרמה הזו שאני מגדיר כניסים ונפלאות, והוא בוודאי מגדיר כאירועים רגילים שכל מאסטר מסוגל לבצע.

השינויים שחלו בסביבתו של יוגאננדה, האמונה שהחלה למלא את ליבם, היא למעשה הסיבה שהמורים, המאסטרים מוכנים לצאת מגופם ולעזור להם לשנות את גורלם ולתת להם עוד ועוד הזדמנות על מנת שיוכלו להבין את המבנה האמונתי, ואולי גם את המבנה של הבורא, ומדוע הוא פועל דרך מורים גדולים כדי להשיב אליו את ילדיו האהובים. הניסים והנפלאות שמתרחשים בסיפוריו כל כך יפים, כל כך נעימים, כל כך מתוקים ומשולבים היטב בחיי הסיפור האוטוביוגרפי של יוגאננדה. אינני מטיל ספק באמיתות דבריו הכנים, במיוחד כמי שעבר בעצמו תהליך חניכותי לא קטן במשך שלושים שנה אצל מורה כה דגול בהודו.