אוטוביוגרפיה של יוגי נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

אוטוביוגרפיה של יוגי

פרמהנסה יוגאננדה

קלאסיקה רוחנית של כל הזמנים
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

באוטוביוגרפיה של יוגי, שהפכה לאחת הקלאסיקות הרוחניות בעולם המערבי, חושף פָּרַמְהַנְסָה יוֹגָאנַנְדָה את הדרך שהובילה אותו להגשמה עצמית ואת המפגשים שחווה עם גדולי היוגים בהודו. ספר זה מתאר מערכת יחסים מופלאה בין מורה ותלמיד, שהיא הבסיס להעברת הידע במסורות הרוחניות, לצד חוויותיו הרוחניות הישירות של המחבר.
פָּרמהַנְסה יוֹגאנַנדה נולד בשנת 1893 למשפחה דתית, וכבר מגיל צעיר גילה נטיות רוחניות. שושלת המאסטרים שאליה השתייך היא מן המסתוריות, המסקרנות והגבוהות ביותר בְּעולם היוגה. היא מתחילה עם המָהאוָוטאר בּאבּאג'י, שהיה מורהו של לָהירי מָהאסָיה, שהיה המורה של שְרי שְרי יוּקטֶשוַור, מורהו הישיר של יוֹגאנַנדה.

יוֹגאנַנדה התאמן באשרם עשר שנים במקביל ללימודי אקדמיה מסודרים. חינוך הנוער היה תמיד בראש מעייניו, וב־1917 הוא הקים את בית הספר הראשון שלו. מערכת השעות כללה מקצועות תיכון שיגרתיים לצד ריכוז ומדיטציה של היוגה ושיטות לפיתוח הגוף.

זהו גם הספר שחולק לכל מי שהששתף בהלווייתו של סטיב ג'ובס, מייסד אפל, לבקשתו האישית.


מי שלא קרא עדיין את ”אוטוביוגרפיה של יוגי“ מאת פרמהנסה יוגאננדה, ומתיימר לנסוע להודו… לא יידע הודו מהי. מי שלא קרא עדיין את הספר הזה וחושב שכבר היה בהודו, אינו יודע מהי הודו באמת. הספר הזה הוא לא רק האוטוביוגרפיה של יוגי, היא סיפור חייה של הודו עצמה. זהו סיפורו של אדם נעלה, ואני לא הכרתיו לפני שקראתי את הספר המופלא הזה. קראתי ספרים על יוגים, קראתי ספרים על תנועות רוחניות, קראתי ספרים על קדושים ומעונים, קראתי על גנדי וראיתי כמובן את הסרט גנדי… אבל ספר שחודר למעמקים כאלה כמו הספר הזה, פשוט אין בנמצא עוד. ומי שמתעתד לנסוע להודו לבדו או עם חברים, עם אשתו או עם בעלך, עם או בלי ילדיכם הקטנים כגדולים, חייב לקרוא את הספר הזה. הספר הזה הוא הקלאסיקה הרוחנית של הודו בעולם המערבי. הכותב חושף בצורה כמעט נאיבית, כמעט כאילו דיבר על מישהו אחר, בצורה כה משכנעת את חייו שלו, את הדרך שהובילה אותו להגשמה עצמית, ובמיוחד את המפגשים האמיתיים אותם חווה עם גדולי המורים הרוחניים והיוגים הידועים והפחות ידועים של הודו ושל האנושות! הספר מתאר מערכת יחסים בין מורה לתלמיד ברמות גבוהות, זוהי מערכת מופלאה של מחבר ספר המתעד בצורה מדוייקת את הטוב ואת הרע ביחסי מורה תלמיד, את הרגעים שנשאו בחובם דיכאונות, כאב, מפח נפש והתנגדות הוריו בעיקר, מול רגעי החסד הנשגבים במחיצתו של מורה דגול הודי.

יוגאננדה נולד בשנת 1893 במשפחה מסורתית אולי אפילו דתית והיו לו נטיות מסטיות מגיל צעיר. הוא רצה תמיד להשתייך לשושלת המאסטרים המסתורית ביותר. כמובן עם המהאווטאר באבאג‘י הנ“ל, שהיה המורה הישיר לפי עדויות בספר של להירי מאסיה, ושהוא בעצמו היה המורה הישיר של שרי יוקטשוור, שהיה המורה הישיר של יוגאננדה.

יוגאננדה ניסה להגיע למנזר אך הוריו התנגדו לדרכו זו. במקביל להתנסות ערכית זו באשרם במשך עשר שנים למד גם לימודים מסודרים, ואף שהשקיע את כל יהבו במנזר ליד מורו המקודש, היה עליו לסיים את הבחינות בהצלחה, כדי להוכיח בין היתר גם להוריו, שטעו. במספר מקרים מתאר במחבר כיצד משפחתו שהטילה ספק בדרכו זו, לאט לאט מתחילה להשתכנע אם בידי ההיגיון הצרוף ואם בידי הניסים והנפלאות שמחוללים המורים והמאסטרים אליהם הצטרף יוגאננדה כבר בילדותו ולא היה מוכן לוותר עליהם, בעד שום הון שבעולם. וכך הקדיש וקידש את דרכו המיסטית הרוחנית והיוגית. הספר מלא בתאורים מדהימים על דרכו הרוחנית של יוגאננדה, הוא משלב לתוך המהלך הרוחני את חיי היומיום ונותן מצד אחד את התחושה הריאליסטית של המציאות כפי שכולנו לכאורה מכירים אותה מניסיוננו כאן על פני האדמה. אך במקביל הוא מעמיד בפנינו אתגר לא קטן, האם נקבל את אמונתו? האם נאמין לסיפורי הניסים והנפלאות. אבל את החלק השני הזה של הניסים והנפלאות הוא לא מביא בצורה של תיזה אוניברסיטאית בצורה אינטלקטואלית יבשה. כלל וכלל לא, הוא מביא גם את החלק המיסטי האמונתי, את הניסים והנפלאות כחלק בלתי נפרד מחיי המציאות היומיומיים. בעיקר שם את הדגש לתגובותיהם של מי שהניסים נועדו למענם. כאן נכנסים לתמונה בני משפחתו של יוגאננדה, אשר חווים יחד עימו תהליכים רוחניים מהמדרגה הזו ומהרמה הזו שאני מגדיר כניסים ונפלאות, והוא בוודאי מגדיר כארועים רגילים שכל מאסטר מסוגל לבצע. השינויים שחלו בסביבתו של יוגאננדה, האמונה שהחלה למלא את ליבם, היא בעצם הסיבה שהמורים, המאסטירם מוכנים לצאת מגופם, ולעזור להם לשנות את גורלם ולתת להם עוד ועוד הזדמנות על מנת שיוכלו להבין את המבנה האמונתי, ואולי גם את המבנה של הבורא, ומדוע הוא פועל דרך מורים דגולים כדי להשיב אליו את ילדיו האהובים. הניסים והנפלאות שמתרחשים בסיפוריו כל כך יפים, כל כך נעימים, כל כך מתוקים ומשולבים היטב בחיי הסיפור האוטוביוגרפי של יוגאננדה. פשוט אינני מטיל ספק באמיתות דבריו הכנים, במיוחד כמי שעבר בעצמו תהליך חניכותי לא קטן במשך שלושים שנים, אצל מורה כה דגול בהודו.

מאת אוריאל זוהר


 

הספר יצא ביוזמת חברי הבריגהו-יוגה בשיתוף עם הוצאת אבן חושן.

 

פָּרמהַנְסה יוֹגאנַנדה הוא מחלוצי היוגה בעולם המערבי. ב־1920 הוא הגיע למערב כנציגהּ של הודו בקונגרס הדתות בבוסטון. באופיו היה ידוע כבעל לב רחב וסובלני, מאסטר גדול בעצמו המתייחס בהערצה וביראת כבוד לקדושים אחרים. הוא ראה שליחות בהפצת תרגול היוגה, שבאמצעותו מתאחד האדם עם האל. הוא הצביע על הדמיון בין הברית החדשה להינדואיזם, ותרם רבות לחיזוק הבסיס להבנה בין מזרח למערב. איכותו האלמותית באה לידי ביטוי לאחר מותו: גופו לא הראה כל סימני ריקבון במשך כמה שבועות, שלא כדרך הטבע.

ביקורות

"הספר אוטוביוגרפיה של יוגי הוא אחד מספרי המופת שנכתבו אי פעם על יוגה ואחד מרבי המכר של ספרי היוגה מאז שנות החמישים בעולם המערבי. ספר זה מעביר את הודו ומורשתה הרוחנית לקורא דרך עיניים של יוגי שחוכמתו עמוקה מיני ים. מיליוני אנשים בכל רחבי העולם הושפעו מאמיתותו של ספר זה וכתוצאה מקריאתו התחזקה אמונתם בפילוסופייה העתיקה של הודו".

פיני גלעד, TheMarker Cafe

 

"אוטוביוגרפיה של יוגי מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב".

תומר פרסיקו, לולאת האל

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 538
שנת הוצאה: 2006
גודל: 20.5x13.5 ס"מ
משקל: 750 גרם
מחבר: פרמהנסה יוגאננדה
מסת"ב: 965-7270-44-8
הוצאה: אבן חושן

אנשים אהבו גם

פרק מתוך הספר אוטוביוגרפיה של יוגי

חווית תודעה קוסמית

"הגעתי, גוּרוּג'י!" בּוֹשת פני דיברה בשמי בצורה משכנעת יותר.

"בוא למטבח ונמצא משהו לאכול". מנהגו של שרי יוּקטֶשוַור היה אקראי, כאילו חלפו שעות ולא ימים.

"מאסטר, בוודאי אכזבתי אותך כשעזבתי פתאום את כל חובותי כאן; חשבתי שתכעס עלי".

"לא, כמובן שלא! חרון נובע רק מתשוקות מתוסכלות. איני מצפה לדבר מאחרים, לכן מעשיהם אינם יכולים להיות מנוגדים למשאלותי. לא הייתי משתמש בך למטרותי שלי; אני מאושר רק באושר האמיתי שלך".

"אדוני, בדרך כלל שומעים באופן מעורפל על אהבה אלוהית, אך היום יש לי דוגמה מוחשית שלה מעצמיותך המלאכית! בָּעולם, אפילו אב לא יסלח בקלות לבנו אם עזב את עסקיו בלי כל התראה. אך אתה אינך מגלה אף רוגז קל שבקלים, למרות המשימות הרבות שהנחתי בלתי גמורות, שגרמו לך בוודאי קושי רב".

הבטנו זה בעיניו של זה ודמעותינו זהרו. גל של אושר נשגב בלע אותי; הייתי מודע לכך שאלוהים, בדמותו של הגורו שלי, מרחיב את יכולת הלהט המוגבלת של ליבי למרחבים עצומים של אהבה קוסמית.

כעבור כמה ימים באתי בבוקר אל חדר הישיבה הריק של המאסטר. התכוננתי למדיטציה, אך כוונתי הנעלה לא מצאה לה הד במחשבותי הסוררות. הן התפזרו כמו ציפורים לפני הצייד.

"מוּקוּנדה!" קולו של שרי יוּקטֶשוַור נשמע ממרפסת מרוחקת.

הרגשתי מרדן ממש כמו מחשבותי.

"המאסטר תמיד מאיץ בי לתרגל מדיטציה", מילמלתי לעצמי. "הוא לא צריך להפריע לי כשהוא יודע למה באתי לחדרו".

הוא קרא לי שוב; שתקתי בעיקשות. בפעם השלישית היתה נזיפה בקולו.

"אדוני, אני עושה מדיטציה!" צעקתי במחאה.

"אני יודע שאתה עושה מדיטציה", קרא הגורו שלי, "עם מחשבות שמתפזרות כמו עלים בסערה! בוא הנה אלי".

התקרבתי אליו בעצב, מתוסכל וחשוף.

"נער מסכן, ההרים לא יכולים לתת לך את מה שאתה רוצה". מילותיו של המאסטר היו מלטפות, מעודדות. מבטו השלֵו היה עמוק לאין חקר. "תשוקת לבבך תתגשם".

רק לעיתים נדירות דיבר שרי יוּקטֶשוַור בחידות; תמהתי. הוא היכה בעדינות על חזי, מעל הלב.

גופי רותק לאדמה; הנשימה כאילו נשאבה מריאותי על ידי מגנט ענקי. הנשמה וההכרה עזבו בן-רגע את כבליהם הגופניים, וזרמו החוצה מכל נקבובית בעורי כמו אור נוזלי חודר. הבשר היה כמו מת, אך במוּדעוּת האינטנסיבית הזאת ידעתי שמעולם קודם לכן לא חייתי

בשלמות. תחושת הזהוּת שלי לא הוגבלה עוד לגוף הצר, אלא חבקה את האטומים שסביבי. אנשים ברחובות רחוקים נראו כאילו עברו בעדינות בשוליים הרחוקים שלי. שורשיהם של צמחים ועצים נראו מבעד לשקיפות העמומה של האדמה, ויכולתי להבחין בזרימה הפנימית של לשדם.

כל הסביבה נחה שטוחה וגלויה לעיני. ראייתי החזיתית הרגילה השתנתה עתה לראייה כדורית עצומה, הקולטת הכל בו-זמנית. דרך אחורי ראשי ראיתי אנשים מטיילים בסמטת ראג' גְהאט המרוחקת, והשגחתי גם בפרה לבנה שהתקרבה בצעד איטי. כשהגיעה אל שער האשרם הפתוח, התבוננתי בה כאילו בשתי עיני הגופניות; גם לאחר שחלפה אל מאחורי קיר הלבנים של החצר עדיין המשכתי לראותה בבהירות.

כל האובייקטים בתחומי מבטי הפנורמי רטטו ורעדו כמו תמונות קולנוע מהירות. גופי, גופו של המאסטר, חצר העמודים, הרהיטים והרצפה, העצים ואור השמש, נעו לפרקים בתנועה אלימה, עד שהכל נמס והיה לים מאיר, כמו גבישי סוכר שנזרקו לתוך כוס מים, נמסים בערבוב. האור המאחד התחלף לסירוגין בהתגלמות של צורות, ושינוי הצורה חשף את חוק הסיבה והמסובב שבבריאה.

אוקיינוס של חדווה התנפץ על חופיה השלווים והאינסופיים של נשמתי. רוחו של אלוהים, כך הבנתי, היא אושר נשגב שאין לו מיצוי; גופו הוא אינספור רקמות של אור. התפארת שתפחה בתוכי החלה לעטוף ערים, יבשות, את כדור הארץ, מערכות שמש וכוכבים, ערפיליות דקות ויקומים מרחפים. היקום כולו – נוהר ברכּוּת כמו  עיר הנראית מרחוק בלילה – הבהב בתוך אינסופיותה של הווייתי. האור המסנוור מעבר לחריטות קווי המִתאר החדים החובקים עולם התעמעם קלות בקצוות הרחוקים יותר; שם ראיתי קרינה רכה ומתוקה, שאינה מתמעטת לעולם. זה היה דק מכל תיאור; תמונות כוכבי הלכת עוצבו מאור גס יותר.

תפזורת אלוהית של קרני אור שפעה ממקור נצחי, מתלקחת, הופכת לגלקסיות, וצורתה משתנה בהילוֹת שלא ניתן להביען במלים. שוב ושוב ראיתי את קרני האור היצירתיות מתעבות לכדי קבוצות   של כוכבים, ואחר כך נפרדות ליריעות עשויות להבה שקופה. בהיפוך קצבי הפכו טריליוני עולמות לזוהַר שקוף, ואז הפכה האש לרקיע.

זיהיתי את המרכז השמימי כנקודה של תפיסה אינטואיטיבית בתוך ליבי. הוד שופע אור נבע מתוך הגרעין שלי לעבר כל חלק מן המבנה האוניברסלי. אַמְרִטָה רב-אושר, נקטר האלמוות, פעם בתוכי בנוזליות של כּספּית. שמעתי את קולו היצירתי של אלוהים כאוֹם,  תנודת המנוע הקוסמי.

לפתע חזרה הנשימה אל ריאותי. באכזבה כמעט קשה מנשוא קלטתי שאיבדתי את כּבּירוּתי האינסופית. שוב הוגבלתי לתחומי כלובו המשפיל של הגוף, שאינו מסתגל בקלות לרוח. כבן אובד ברחתי מן הבית המַאקְרוֹקוסמי שלי, וכלאתי את עצמי בצרוּתו של עולם מיקרוקוסמי.

הגורו שלי עמד לפני ללא נוע; התחלתי להשתטח לפני כפות רגליו בהכרת תודה על חוויית התודעה הקוסמית שהעניק לי, שחיפשתיה בלהט זמן כה רב. הוא הרים אותי ואמר לי בשקט:

"אסור שתשתכר יותר מדי מאקסטזה. עדיין מצפה לך עבודה רבה בעולם. בוא נטאטא את רצפת המרפסת; אחר כך נלך לטייל על שפת הגנגס".

הבאתי מטאטא; ידעתי כי המאסטר מלמד אותי את סוד החיים המאוזנים. הנשמה חייבת להימתח על פני תהומות הבריאה, בעוד הגוף מבצע את משימותיו היומיומיות.

כאשר יצאנו מאוחר יותר שרי יוּקטֶשוַור ואני לטיול, הייתי עדיין בטראנס של גיל שאין לבטא במלים. ראיתי את גופינו כשתי תמונות אַסטראליוֹת, נעות לאורך הדרך, ליד הנהר שתמציתו אור טהור.

"רוחו של האלוהים היא המקיימת באופן פעיל כל צורה וכל כוח ביקום; ואילו האלוהים הוא טרנסצנדנטי וניצב מן הצד, ברִיק המאושר והבלתי נברא שמעבר לעולמות של התופעות הרוטטות,"* הסביר המאסטר. "אלה המשיגים את מימוש עצמיותם עלי אדמות, חיים באותו קיום כפול. הם מבצעים את עבודתם בעולם במצפון נקי, בעודם שרויים ביפעה פנימית.

"האל ברא את כל בני האדם מן החדווה הבלתי מוגבלת של הווייתו. אף שהם מכוּוצים בכאב בכלאו הצר של הגוף, אלוהים מצפה מן האדם שנברא בצלמו להתעלות בסופו של דבר מעל לכל הזדהויות החושים, ולהתאחד עימו".

החיזיון הקוסמי הותיר בי שיעורים רבים לתמיד. באמצעות השקָטה יומיומית של מחשבותי זכיתי להשתחרר מן השכנוע הכוזב, שגופי הוא גוש בשר ועצמות הנודד על פני קרקע-החומר הקשָׁה. ראיתי כי הנשימה וההכרה חסרת המנוחה הן כמו סערות המצליפות באוקיינוס האור, ומעלות בו אדווֹת של צורות חומריות – אדמה, שמים, בני אנוש, בעלי חיים, ציפורים, עצים. אי אפשר להשיג תפיסה של האינסופי כאור אחד בלי להשקיט את הסערות הללו.

כל אימת שהשקטתי את שני הרעשים הטבעיים, ראיתי כיצד גלי הבריאה העצומים נמסים ונהיים לים מבהיק אחד; כגלי האוקיינוס המתמוססים בשלווה ומגיעים לאחדוּת לאחר שוך הסערה.

המאסטר מעניק את החוויה האלוהית של התודעה הקוסמית אחרי שתלמידו חיזק את הכרתו באמצעות מדיטציה – עד לדרגה שבה המראות העצומים לא יוכלו להכריעוֹ. אין די בנכונות אינטלקטואלית או בראש פתוח; רק הרחבה הולמת של התודעה באמצעות תרגול יוגה ובְּהַקְטִי של התמסרות יכולים להכין את האדם לספוג את ההלם המשחרר של היותו נוכח בַּכֹּל.

החוויה האלוהית מתרחשת אצל המתרגל הכֵּן בטבעיות בלתי נמנעת. כמיהתו העזה מתחילה למשוך את אלוהים בכוח שאין לעמוד בפניו. האל בצורת החיזיון הקוסמי נמשך באמצעות הלהט המגנטי הזה אל תחום תודעתו של המחפש.

בשנותי המאוחרות יותר כתבתי את השיר הבא, "סָמַאדְהִי", מתוך ניסיון להעביר קמצוץ מתפארתו:

 

נָגוֹזוּ צְעִיפֵי הָאוֹר וְהַצֵּל,

הִתְנַדֵּף כָּל אֵד שֶׁל צַעַר,

הִפְלִיגוּ לָעַד שַׁחֲרֵי הַשִּׂמְחָה בַּת הַחֲלוֹף,

נָמוֹג חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעֵי הַחוּשִׁים הֶעָמוּם.

אַהֲבָה, שִׂנְאָה, בְּרִיאוּת, מַחֲלָה, חַיִּים, מָוֶת:

גָּוְעוּ צִלְלֵי שָׁוְא אֵלֶּה עַל מָסַךְ הַשְּׁנִיּוּת.

שָׁקְטָה לָהּ סַעֲרַת הַמָּאיָא

בְּמַטֵּה הַקֶּסֶם שֶׁל אִינְטוּאִיצְיָה עֲמֻקָּה.

הוֹוֶה, עָבָר, עָתִיד – לֹא עוֹד בַּעֲבוּרִי,

כִּי אֲנִי הוֹוֶה תָּמִיד, זוֹרֵם בַּכֹּל, אֲנִי, בְּכָל מָקוֹם.

מַזָּלוֹת, כּוֹכָבִים, אֲבַק כּוֹכָבִים, אֲדָמָה,

הִתְפָּרְצֻיּוֹת הַגַּעַשׁ שֶׁל שׁוֹאַת קֵץ הַיָּמִים,

כִּבְשַׁן עִצּוּבָהּ שֶׁל הַבְּרִיאָה,

קַרְחוֹנִים שֶׁל קַרְנֵי רֶנְטְגֶן שׁוֹקְטוֹת, שִׁטְפוֹנוֹת שֶׁל אֶלֶקְטְרוֹנִים בּוֹעֲרִים,

מַחְשְׁבוֹת כָּל הָאָדָם, עָבָר, הוֹוֶה, וְהָעֲתִידוֹת לָבוֹא,

כָּל עָלֶה שֶׁל עֵשֶׂב, עַצְמִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,

כָּל חֶלְקִיק שֶׁל אָבָק אוּנִיבֶרְסָלִי,

שֶׁל כַּעַס, חַמְדָנוּת, טוֹב, רַע, גְּאֻלָּה וְתַאֲוָה בָּלַעְתִּי,

הָפַכְתִּי הַכֹּל

לְאוֹקְיָנוֹס דָּם עָצוּם שֶׁל הֲוָיָתִי הָאַחַת.

חֶדְוָה יוֹקֶדֶת, הַתּוֹפַחַת בְּמֶדִיטַצְיָה

וּמְעַוֶּרֶת אֶת עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת,

מִתְפָּרֶצֶת בְּלַהֲבוֹת אַלְמָוֶת שֶׁל אֹשֶר נִשְׂגָּב,

אִכְּלָה אֶת דִּמְעוֹתַי, אֶת גּוּפִי, אֶת כָּל כֻּלִּי.

אַתָּה אֲנִי, אֲנִי אַתָּה,

יְדִיעָה, יוֹדֵעַ וְיָדוּעַ, כְּאֶחָד!

רֶטֶט שָׁקֵט רָצוּף, חַי לָנֶצַח, שַׁלְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת תָּמִיד.

מְעַנֵּג יוֹתֵר מִכָּל דִּמְיוֹן, אֹשֶר הַסָּמַאדְהִי!

אֵין הוּא מַצָּב בִּלְתִּי מוּדָע

אוֹ הַרְדָּמָה שִׂכְלִית שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שִׁיבָה אַכְזָרִית,

הַסָּמַאדְהִי מַרְחִיב אֶת תְּחוּם תּוֹדַעֲתִי

אֶל מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת גּוּף בֶּן תְּמוּתָה

אֶל תְּחוּמָיו הָרְחוֹקִים שֶׁל הַנֶּצַח

שָׁם אֲנִי, הַיָּם הַקּוֹסְמִי,

צוֹפֶה בָּאֶגוֹ הַקָּטָן הַצָּף בִּי.

הֶמְיָה נַיֶּדֶת שֶׁל אָטוֹמִים נִשְׁמַעַת,

הָאֲדָמָה הָאֲפֵלָה, הָרִים, עֲמָקִים, הַבֵּט! נוֹזֵל מֻתָּךְ!

יָמִים זוֹרְמִים הוֹפְכִים לְאֵד עַרְפִלִּיּוֹת!

אוֹם נוֹשֵׁב עַל הָאֵדִים, מֵסִיט מַעֲשֵׂה פְּלָאִים אֶת צְעִיפֵיהֶם,

אוֹקְיָנוֹסִים נִצָּבִים חֲשׂוּפִים, אֶלֶקְטְרוֹנִים זוֹהֲרִים,

עַד שֶׁעִם אַחְרוֹן צְלִילָיו שֶׁל הַתֹּף הַקּוֹסְמִי

נֶעֱלָמִים הָאוֹרוֹת הַגַּסִּים וְהוֹפְכִים לְקַרְנַיִם נִצְחִיּוֹת

שֶׁל אֹשֶר נִשְׂגָּב הַמְחַלְחֵל בַּכֹּל.

מֵחֶדְוָה בָּאתִי, לְשֵׁם הַחֶדְוָה אֲנִי חַי, בְּחֶדְוָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי מֻתָּךְ.

אוֹקְיָנוֹס הַהַכָּרָה, אֲנִי גּוֹמֵעַ אֶת כָּל גַּלֵּי הַבְּרִיאָה.

אַרְבָּעָה צְעִיפִים שֶׁל מוּצָק, נוֹזֵל, אֵד, אוֹר,

הוּסְטוּ כַּיָּאוֹת.

אֲנִי שֶׁבַּכֹּל, הִכָּנֵס אֶל עַצְמִי הַנַּעֲלֶה.

הִסְתַּלְּקוּ לָעַד: צְלָלִים מְרַצְּדִים, מְקֻטָּעִים, שֶׁל הַזִּכָּרוֹן בֶּן הַתְּמוּתָה;

שָׁמַי הָרוּחָנִיִּים הֵם לְלֹא רְבָב – מִתַּחַת, מִלְּפָנִים וְגָבוֹהַּ מִמַּעַל;

הַנֶּצַח וְאָנוֹכִי, קֶרֶן אַחַת מְאֻחֶדֶת.

בּוּעַת צְחוֹק זְעִירָה,

אֲנִי נִהְיֶה יָם הָעֲלִיצוּת עַצְמוֹ.

 

שרי יוּקטֶשוַור הוא שלימד אותי כיצד לזַמֵן את החוויה המבורכת כאוות נפשי, וכיצד להעבירה לאחרים, אחרי שהתפתחו האפיקים האינטואיטיביים.

אחרי הפעם הראשונה, במשך חודשים הייתי נכנס למצב של איחוד אקסטטי, כשאני מבין מדי יום ביומו מדוע נאמר באוּפָּנישָדות שאלוהים הוא רָסָה, "המענג ביותר". ואולם בוקר אחד באתי אל המאסטר שלי עם בעיה.

"אני רוצה לדעת, אדוני – מתי אמצא את אלוהים?"

"מצאת אותו".

"הו, לא, אדוני, אינני חושב כך!"

הגורו שלי חייך. "אני בטוח שאינך מצפה לאיזו אישיות נכבדה, כזו המקשטת כס מלכות באיזו פינה סטרילית של הקוסמוס! אבל   אני רואה שנדמה לך כי כוחות מחוללי ניסים הם ההוכחה למציאת אלוהים. לא. האדם עשוי לזכות בכוח לשלוט בעולם כולו – ועדיין יהיה האל חמקמק. אין למדוד את התקדמותו הרוחנית של האדם על פי הפגנת כוחותיו החיצוניים, אלא אך ורק על פי עומק האושר שלו במדיטציה.

"אלוהים הוא חדווה המתחדשת תמיד. הוא בלתי נדלה; ככל שתמשיך במדיטציות שלך במהלך השנים, הוא יקסים אותך בכושר המצאה אינסופי. דבקים כמוך, שמצאו את הדרך לאלוהים, לא יחלמו לעולם להמיר אותו בשום אושר אחר; הוא מפתה מעבר לכל תחרות.

"אנו מתעייפים כה מהר מתענוגות ארציים! אין סוף לתשוקה לדברים חומריים; האדם לעולם אינו לגמרי שבע רצון, והוא ממשיך לרדוף מטרה אחר מטרה. 'המשהו האחר' שהוא מחפש הינו האל, היכול לבדו להעניק חדווה נצחית.

"כמיהה חיצונית מרחיקה אותנו מגן העדן הפנימי; היא מציעה תענוגות כוזבים שרק מתחזים לשמחת הנשמה. במדיטציה אלוהית אפשר חיש קל לזכות מחדש בגן העדן האבוד. מכיוון שאלוהים הוא התחדשות מתמדת, בלתי צפויה, לעולם איננו מתעייפים ממנו. האם ניתן לשׂבוע יתר על המידה מאושר נשגב, המשתנה להנאתנו לאורך הנצח כולו?"

"כעת אני מבין, אדוני, מדוע הקדושים מכנים את האל 'עמוק לאין חקר'. אפילו חיי נצח לא יספיקו לאמוד אותו".

"אכן כך; אבל הוא גם קרוב ויקר. לאחר שההכרה נוקתה ממכשולים חושיים באמצעות קְרִייה-יוגה, המדיטציה מספקת הוכחה כפולה לקיומו של אלוהים. חדווה חדשה תמיד היא עדות משכנעת למציאותו, ממש עד עמקי האטומים. כמו כן האדם מוצא במדיטציה הדרכה מיידית, את המענה ההולם לכל קושי".

"אני מבין, גוּרוּג'י; פתרת את הבעיה שלי," חייכתי בהכרת תודה. "כעת אני מבין שמצאתי את אלוהים, כי בכל פעם שחדוות המדיטציה חזרה אלי באופן לא-מודע בשעות שבהן אני ער, הודרכתי בעדינות לבחור במסלול הנכון בכל דבר, אפילו בפרטים קטנים".

"חיי אדם מוקפים תמיד צער, עד שאנו לומדים כיצד להתכַּוונֵן אל הרצון האלוהי, ש'דרכו הנכונה' נראית לעיתים קרובות מבלבלת לאינטליגנציה האנוכית", אמר המאסטר. "אלוהים נושא בנטל הקוסמוס, רק הוא יכול לתת ייעוץ מדויק".