במקום הפרדיגמה העתיקה "המוות שלך - החיים שלי" אני מציע פרדיגמה חדשה: "החיים שלך - החיים שלי". הכיתוב במקור בלטינית.

פרדיגמה חדשה: החיים שלך-החיים שלי

מאמר על מדוע חשוב כל כך דווקא היום לעבור מהפרדיגמה הישנה: "המוות שלך - החיים שלי" - שהנחתה את המין האנושי במשך חלק נכבד מההיסטוריה - לפרדיגמה החדשה: "החיים שלך - החיים שלי", שהיא היחידה שמסוגלת להבטיח לאנושות עתיד בר־קיימא.

מדוע נדרשת היום פרדיגמה חדשה?

בהתייחס לפרדיגמה הלטינית העתיקה “המוות שלך – החיים שלי” (Mors Tua Vita Mea) הייתי רוצה לחלוק אתכם היום את הרעיון של פרדיגמה חדשה: “החיים שלך, החיים שלי” ואת הסיבה שהפרדיגמה החדשה הזאת היא הכרחית.

הפרדיגמות משמשות עבורנו כ”מסגרות” שכמין האנושי וכחברה אימצנו לעצמנו, לפי הרגע ההיסטורי המסוים, ושמתנות את ההתנהגות שלנו, את דרך המחשבה שלנו ואת הדרך שבה אנו רואים, קוראים ומספרים לעצמנו את האירועים.

כפי שכבר כתבתי במאמר קודם אני לא אוהד גדול של המיינדפולנס מכיוון שיותר מכל דבר אחר אני מאמין במודעות, שמכילה בתוכה את כל שיטות התרגול שנוצרו מאז ומעולם על ידי האדם ועבור האדם, וביניהן גם את המיינדפולנס.

למעשה, רק המודעות לעצמנו (המודעות העצמית) יכולה להעניק למין האנושי עתיד בר־קיימא, מכיוון שהמודעות היא התפתחות אבולוציונית, היא כיוון, והיא כפי שאחדים אוהבים לומר: חדשנות, כלומר חדשנות בת־קיימא שפוגשת את התחדשות המיומנויות והכישרונות העמוקים ביותר שלנו.

המודעות מייצגת את היישום בפועל של מה שבאמת חשוב עבורנו, ומשמשת אותנו על מנת להבדיל, לכוון, ולבחור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות בעולם הזה, כאשר אנו מבינים את המצב, ומרגישים שבאופן בלתי נמנע עלינו להשתתף.

כאשר ישנם מי שאומרים שהמיינדפולנס הוא “אופיום להמונים, מכיוון שהוא כלי של הירגעות בשירות הקפיטליזם החדש“, גם אם אתם מעריכים נכונה את הפרובוקציה – כיוון שתמיד צריך אנטגוניסט כדי להבין טוב יותר על מה מדברים – נקודת המבט הזאת נראית לי קצת קצרת רואי.

המודעות, המיינדפולנס והרווחה של המחשבה שלנו לא יכולים להיות אופיום, אלא מהפיכה, משום שדווקא הם מאפשרים לנו לקרוא מחדש התנהגויות ומצבים, במטרה ספציפית: השיפור האישי, שהוא באופן בלתי נמנע גם השיפור של המכלול.

אם אני מרגיש טוב יותר, העולם שסביבי, זה שאני חלק ממנו, ושבו גם אני משפיע על אחרים – איננו יכול אלא להשתפר, זה קשר ישיר. איננו יכולים לחשוב על עצמנו כעל סכיזופרניים שמדמיינים עבור עצמם את הטוב ביותר, ומאחלים לאחרים את הרע ביותר. היום אנחנו מוכנים לפרדיגמה: “החיים שלך – החיים שלי”, זה האיחול שלי וגם המחוייבות החברתית שלי.

נראה שהעולם מאוכלס כיום באנושות שאיבדה את עצמה, כלומר שאיבדה את הכיוון שלה. ולכן מזה שנים שאני אומר שאנו זקוקים לשלב חדש (PH.A.S.E) במהפכה ההיסטורית שלנו (PH.A.S.E הם ראשי התיבות של פילוסופיה, אמנות, מדע, כלכלה). מה שאיפשר לנו להפוך להיות מי שאנחנו היום כמין האנושי, ולכבוש את היציבה הזקופה שלנו, זו יכולת שבאה לידי ביטוי בראייה חדשה, ראייה שנולדת מלשאול את עצמנו את השאלה: “לשם מה כל זה?”

השאלות בחיים שלנו הן האהבה לידע. השאלה עצמה היא כלי לבניית המודעות, ממש כפי שעמוד מהווה חלק מהגשר.

הכול מתחיל אם כן מהשאלה – שהיא אקט פילוסופי – שמייצגת את החיפוש אחר ידע גבוה יותר, שקודם לכן לא היה ברשותנו. הראייה החדשה, שהתשובה לשאלה הזו פותחת בפניי, מבקשת ממני להיות חלק ולהשפיע על מה שאני רואה, תוך שאני משאיר חותם, וזוהי האמנות. האמנות שהיא טֶכְּנֶה (techné) מאפשרת לי לזוז מהידע החדש שרכשתי לעבר האימות שלו: מדע.

כיום אנחנו זקוקים למדע, לא לאזעקות שווא או בלבול, וגם לא לטיעונים לא מבוססים. אנחנו זקוקים למדע ולאימות של מה שביקשנו מעצמנו ושל מה שגילינו על עצמנו ועל האחרים שסביבנו.

לבסוף, עלינו לאמץ את הגישה לחיים של “האקולוגיה של המחשבה” שעליה דיבר גרגורי בייטסון, או כפי שאני אוהב לומר: “הכלכלה של המחשבה”, שמאפשרת לנו להיות בני־קיימא, מפני שאנחנו מסוגלים לחיות יחד בעולם אלים, כמבשרים ושליחים של שלום, עד שהעולם הזה יהיה מודע להכרח בשלום. שלום לא במובן של היעדר מלחמה, אלא כמצב פנימי של ההוויה, שרק כאשר מגיעים אליו השלום יכול לבטא במלואו את הכוח היוצא דופן שיש לו על החיים.

PH.A.S.E הם ראשי תיבות של המהפכה בכל הזמנים. המהפכה הנוכחית דורשת מאיתנו להתגבר על הפרדיגמות שהיו לנו בעבר, ובתור התחלה על הפרדיגמה “המוות שלך – החיים שלי”. במשך זמן רב דמיינו עולם שבו היינו לוחמים שגוזלים מהאחרים, היכן שחיינו היו כבולים ליכולת שלנו להכניע או לדכא את האחר.

היו תקופות בהיסטוריה האנושית, ואפילו בתחילת המילניום הנוכחי, שבהן הפרדיגמה “המוות שלך – החיים שלי” הפכה ל”המוות שלי – המוות שלך”, וכל אלה שנפגעו רצו לפגוע גם באחרים: “אם אני מפסיד, גם אתה תפסיד”.

ברור שזו לא יכולה להיות פרדיגמה בת־קיימא, בגלל שהיא תביא להכחדת המין האנושי.

היום לעומת זאת, עלינו להיות מוכנים להצהיר שהחיים שלך הם החיים שלי, שלהעניק לך רווחה ולגרום לך לנצח, זהו גם הניצחון שלי . ואם שני הצדדים מודעים לכך, הפרדיגמה החדשה היא win-win, לנצח-לנצח: “החיים שלך – החיים שלי”.

ולמרות שכל אחד מאיתנו נפרד מהאחר, האחר עדיין חלק מאיתנו. ואל לנו לשכוח זאת.

כשאנחנו נכנסים אל הפרדיגמה החדשה הזאת היא מחייה תהליך מהפכני בתוכנו, אנחנו מרגישים שהייעוד שלנו אינו בפשטות לשרוד, אלא לצלול לגמרי לתוך חיים מלאים, היכן שרגישות חדשה מתפתחת בנו. אלו הם חיים של הגשמה, היכן שהתלהבות חדשה מלווה אותנו ביום ובלילה, ללא הרף. אלו הם חיים של הכרת תודה, היכן שאנו מבינים שהרגע הזה ניתן לנו בחינם – ומההבנה הזו נוצרת אנרגיה בלתי נדלית.

המתח שבלהצהיר על הפרדיגמה החדשה הזאת, מצביע על כוחה ליצור שינוי. ככל שיותר אנשים ישתתפו בתהליך הזה, ככל שנהיה מסוגלים להצהיר “החיים שלך – החיים שלי, אני מוכן לקבל אותך בברכה ולהשתפר ביחד איתך”, כך הלחץ המהפכני הזה ייצור את השינוי, את התנועה הזו שלנו אל עבר.

ה”לנוע אל עבר” הזה הוא התוצאה האמיתית שעלינו לחפש, ושאנו מחפשים.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.