מהי הכרת התודה?
מדוע הכרת התודה חשובה?
מה משמעות הכרת התודה בחיינו?
מדוע הכרת התודה קשורה באופן הדוק ליכולת לסלוח ולסלוח לעצמנו?
כיצד ניתן לגלות שהחיים האלה הם מתנה?
אלה הן שאלות שמאז ומעולם ליוו אותי ושהייתי רוצה לחקור אותן יחד איתכם.
מזה זמן רב גיליתי שהמפתח להכרת תודה טמון בסליחה – Perdono באיטלקית – שפירושה מבחינה אטימולוגית "לתת לעצמנו מתנה". אני הופך למכיר תודה כשאני מבין שלפני כל דבר אחר, אני חייב להרגיש אהבה כלפי עצמי, כלומר עליי לקבל את עצמי באומרי: "הנה אני, אני זה, זה אני". על מנת שנוכל לקבל את עצמנו, עלינו לחיות ללא בושה.
ברגע ההיסטורי הנוכחי, יותר מברגעים רבים אחרים, נקרע מעטה ה"שינה" של השגרה שליוותה את ימינו והשאירה אותנו עיוורים לשאיפות הפנימיות שלנו.
ההפסקה שנוצרה בשל הסגר קוראת לנו למעשה לראות מי אנחנו באמת, מה אנחנו עושים בחיים שלנו, והאם אנו מתאמצים להעמיק יותר. היא מראה לנו גם מה אנחנו יכולים להיות, כי אנחנו יכולים להיות הרבה יותר ממה שאנחנו עכשיו.
כפי שאני טוען בספרי "האינטליגנציה של הלב" (הספר עתיד לצאת לאור גם בעברית), השאלה שעלינו לשאול את עצמנו אינה: "מי אני?", אלא: "מי אני יכול להפוך להיות אם אני אתחיל להתקדם?"
כדי להגיע למודעות בנוגע למי שאנחנו יכולים להיות, עלינו לעשות צעד גדול ראשון הכרוך בסליחה. כשאני יכול להביט בעצמי בעיניים ולא להתבייש במי שאני ובמה שעשיתי, מכיוון שאני נוכח בכך שמכל טעות שלי אני יכול ללמוד ולהשתפר, ואז (ורק אז) אני מבין את הצורך לכבד את המתנה שניתנה לי: המתנה של החיים.
יש אנשים מטורפים שמאשימים את החיים בצרות שלהם, אבל הם טועים!
החיים הם אך ורק מתנה, זו של האפשרות להתעורר מהאשליה של להיות מה שאנחנו לא ולהתחייב להיות מה שאנחנו יכולים להפוך להיות, תוך שאנו לומדים להתנגד לרגשות ההרסניים שלנו ולאפלה שלפעמים פולשת אלינו עד שהיא גורמת לנו לשלול את החיים עצמם ולהיכנע למה שאני מכנה: עצמנו הטוב יותר מאיתנו.
הכרת התודה בפסלים הקדומים מיוצגת על ידי דמות של אישה שמחזיקה בידיה זר של פרחי צמח הפוּל ושמאחוריה חסידה.
החסידה היא זו שמכריזה על החיים, בעוד שלפרחי הפול היו בהיסטוריה שתי משמעויות סמליות מכיוון שבמקור הן היו קשורות לעולם המתים, ולאחר מכן היו קשורות ללידה מחדש, לשפע ולעושר. האישה הזאת מייצגת את הנשמה, החלק הנשי היצירתי והבורא, שמסוגלת לדאוג לחיים שנמצאים בכל אחד מאיתנו.
ואלו הם ממש החיים האלה שזורמים בתוכנו, שמייצרים עבורנו את הרגע הזה בחינם, ורק כשאנו צוללים לגמרי לתוכם אנחנו יכולים לכבד את החיים – ולכן גם את עצמנו – תוך שאנו נהנים באופן מלא מהפרי שלהם, שהוא הנוכחות.
אני רוצה לצטט כאן את הסרט הנהדר קונג פו פנדה, בשל הבהירות שלו בעניין זה:
"אתה דואג יותר מדי ממה שהיה וממה שיהיה. יש פתגם שאומר: אתמול זה היסטוריה, מחר זה תעלומה, אבל היום הוא מתנה. לכן זה נקרא הווה" (“Yesterday is history, tomorrow is a mystery, and today is a gift… that's why they call it present”).
הכרת התודה מגיעה כאשר אנו מקבלים את המשמעות האמיתית של הסליחה, שמאפשרת לנו להבין שהרגע הזה ניתן לנו בחינם. התגלית שישנם דברים שלא ניתן לקנות, אך שבמקום זאת זקוקים שניכנע להם כדי להתקיים, מאפשרת לנו לפתח רגישות חדשה, וכך לפגוש את החיים ברמה אחרת.
"הנה אני, זה אני, אני זה" משמעו שאני לא מסתכל על הגבול שלי – שאינני שולל כי אני כבר מכיר אותו, וגם לא שאני בורח ממנו – אלא שאני מקבל כנקודת המוצא כדי ללמוד להשתפר.
כאשר אני מתיר את הסבך של הפחד, של חוסר הוודאות, של התחושה ש'לא מכירים בי', של הצורך לקבל שבחים, אני יכול לגדול ולבוא במגע עם מימד גדול יותר. וכך אני בשל לעזוב את מה שהייתי בדבקות כלפיו, כדי "לנוע אל עֵבֶר", כלומר כדי להתפתח.
כשאני משחרר את הצורך שלי כדי לנוע אל עבר מקום הכוח הפנימי שלי, המקום של המודעות, החיים שלי הופכים לפרודוקטיביים בצורה בלתי רגילה.
בשלב הזה אני כבר ללא דבקות לדברים, שנמצאים במרחק הנכון, ובכך מאפשרים לי לקבוע בכל יום מי אני באמת ומה באמת חשוב עבורי, ולחיות למען זה.
החיים כהכרת תודה מאפשרים לנו להשאיר לאורך הזמן את הסימן החי של הנוכחות שלנו.
זהו הרגע, ויותר מאי פעם, שבו אנו נקראים להכיר תודה ולהפוך להיות מאהבים של החיים.
הוספת תגובה