מסכות ותחפושות ליוו את האדם מזמנים קדומים ומספרות לנו על נטייה עמוקה שלנו כבני אדם | תמונה: The Bureau of American Ethnology to the Secretary of the Smithsonian Institution

מי באמת מסתתר מאחורי המסכה

בחג פורים אנחנו נוהגים להתחפש ולעטות מסכות, לכסות את עצמנו בתלבושת חדשה כדי להיות לרגע אחרים ממי שאנחנו בדרך כלל, כי הרי "הבגדים עושים את האדם". אך מה יקרה אם נוריד לרגע את המסכות והתחפושות? הכוונה למסכות השקופות שאנו עוטים על עצמנו מדי יום. מי נמצא מאחורי המסכה שלנו? איזה חלק של עצמנו נמצא מתחת לתחפושת?

בחג פורים אנחנו נוהגים להתחפש ולעטות מסכות, לכסות את עצמנו בתלבושת חדשה כדי להיות לרגע אחרים ממי שאנחנו בדרך כלל, כי הרי "הבגדים עושים את האדם". אך מה יקרה אם נוריד לרגע את המסכות והתחפושות? הכוונה למסכות השקופות שאנו עוטים על עצמנו מדי יום. מי נמצא מאחורי המסכה שלנו? איזה חלק של עצמנו נמצא מתחת לתחפושת?

בסיפורים ובסרטים שונים משתמשים במטאפורה של מסכה, כמו למשל בסרט ׳מסכת הברזל׳ עם לאונרדו דה קפריו, שמבוסס על ספרו של אלכסנדר דיומא. הסרט מביא בצורה יפה את סיפורם של שני אחים תאומים זהים, כשהאחד כולא את השני וסוגר אותו במסכת ברזל, כדי שאף אחד לא יוכל לראות את פניו.

טריילר לסרט המסכה בכיכובו של לאונרדו דה קאפריו.

מעבר לשאלה האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, ומי באמת היה אותו אסיר שהוחזק במסכה בבסטיליה, כמו כל סיפור, אנחנו יכולים להתייחס אליו כאל סיפור מטאפורי שמדבר עלינו ועל החלק שבנו שיושב על כס המלוכה בזמן שהאחר נותר כלוא בצינוק מאחורי מסכה.

מיהם אותם שני חלקים בתוכנו?

גורדייף, שהיה מורה רוחני ממוצא ארמני, מדבר על כך שלכל אדם יש בתוכו שני חלקים: מהות ואישיות. האישיות היא המסכה והמהות היא מה שנמצא מתחת למסכה.

יש להבין שאדם מורכב משני חלקים: מהות ואישיות. מהות באדם היא מה שהוא ׳שלו׳. אישיות באדם היא מה ש'איננו שלו'. מה ש'איננו שלו' פירושו מה שבא מבחוץ, מה שלמד, או מה שמשתקף בו, כך עקבות הרשמים החיצוניים שנותרו בזכרון ובתחושות, כל המילים והתנועות שנלמדו, כל הרגשות שנוצרו מתוך חיקוי – כל זה 'איננו שלו', כל זה הוא אישיות…
לילד קטן אין עדיין כל אישיות. הוא מה שהוא באמת. הוא מהות. תשוקותיו, טעמו, מה שאהוב עליו ומה שאינו אהוב, מביעים את הוויתו כמות שהיא. אך מיד משמתחיל מה שמכנים 'חינוך', מתחילה האישיות לצמוח. האישיות נוצרת בחלקה על ידי ההשפעות המגמתיות של אנשים אחרים, כלומר על ידי 'חינוך', ובחלקה על ידי חיקוי אנשים אלה שלא מרצון על ידי הילד עצמו…
המהות היא האמת שבאדם. האישיות היא השקר. אך בה במידה שהאישיות גדלה, מתגלה המהות לעתים יותר ויותר נדירות ובצורה חלשה יותר ויותר, ולעיתים קרובות קורה שהמהות מפסיקה את גידולה בגיל מוקדם מאוד ואינה מוסיפה לגדול.

מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי

האמת היא אחת והיא מהדהדת במסורות שונות ובלימודים שונים שהמקור שלהם הוא אחד. הנה אותו הרעיון בדיוק במילותיה של אליזבט הייך בספר התקדשות:

התבונני בבריות ותיווכחי שהם אינם מה שהם באמת, אלא תמיד מזדהים עם מחשבות, תחושות ותפקידים שהם ממלאים כאן עלי-אדמות, הם נפלו מתוך עצמם, הם יצורים מדומים. בעיני ילדים קטנים מאוד תוכלי עדיין לראות את הזיק, את אור ההוויה. עם התעורר שכלו, מתחיל הילד להזדהות עם אישיותו החיצונית ולהתרחק יותר ויותר מההוויה האלוהית האמיתית שלו. אבל האישיות היא רק מסיכה שדרכה האני האמיתי – הבלתי נראה הגדול – משקיף. אסור לאישיות להיות יותר מאשר אמצעי להתגלמות האני. אך בני-האדם כה שלובים במסיכה זו, ששוב אינם יכולים להשתחרר ממנה. האני האמיתי הוא מלך ואדון, והאישיות היא רק עבדו. אך בני-האדם נוטשים את האני שלהם וברדתם מכיסא המלוכה, הם מזדהים עם מסכתם, עם אישיותם, הם ממליכים את העבד, וניתקים מישותם האמיתית.

מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך

על אף שהנטייה הטבעית שלנו היא ישר להפריד לשחור ולבן, לטוב ולרע, כמו בסרטים, גורדייף מדבר בהמשך על כך שאנחנו זקוקים לשני החלקים, למהות ולאישיות, ובעיקר על כך שכל אחד מהם צריך לתפוס את מקומו הנכון. כאשר המהות והאישיות מבצעות את תפקידן, הן עובדות בסינרגיה, כאשר האישיות היא זו שמשרתת את המהות, האגו שמשרת את נטיות הלב. במצבנו הרגיל לרוב קורה להיפך, שהמהות נתונה לכחמותיה של האישיות שהיא ׳מזוייפת׳, בגלל שהיא לא קשורה אל מי שאנחנו באמת, ויש לה רצונות שמאוד שונים מהרצונות העמוקים שלנו, ומכאן מתחילות הבעיות. כפי שמסביר זאת פטריציו פאולטי בספרו OMM, האישיות פועלת מתוך צרכים בעוד שהמהות פועלת מתוך ערכים:

מה שמגביל אותך הם הצרכים והאמונות המגבילות שכולאים אותך, ושלא מאפשרים לך לפרוש את כנפיך. הערכים הם אותם המערכים התומכים אשר עוזרים בהגשמת התדמית החדשה שלך.
אנחנו יכולים לדמיין שחייו של האדם דומים לקרחון. יש חלק נראה לעין, שמתגלה בפנינו, ויש חלק אחר הרבה יותר גדול שעדיין שקוע בתוך המים.
אנחנו נכנה את כל החלק הגלוי התנהגויות. לדוגמא לאכול, לשתות, ללכת אלה הן כולן התנהגויות, אך גם מחשבות לא טובות, או להיות מוצפים ברגשות הרסניים אלה הן התנהגויות.
מתחת, שקועים במים, אנחנו מוצאים את הצרכים שנובעים מחלקים שונים של המוח שלנו.
במימד האינסטינקטיבי שאמון על שימור החיים, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בביטחון. במימד הרגשי שאמון על ההכרה, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בסיפוק. במימד השכלי שאמון על תחושת הבעלות, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בשליטה…

מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי

ברמה עמוקה יותר אנו מוצאים את הערכים.

עלינו להיות מודעים לכך שהרבה יותר קל להידחף על ידי הצרכים מאשר להימשך על ידי הערכים, כיוון שהערכים הם חבויים, שמורים כבמעין תיבת אוצר בעומקי הלב והנפש שלנו.

בחזרה לרעיון המהות והאישיות והיחס ביניהן. מוריס ניקול, שהיה תלמידו של גורדייף, מדבר בספרו Psychological Commentaries על כך שכאשר ישנה מערכת יחסים נכונה בין המהות לאישיות, בשלב מסוים המהות ניזונה מהאישיות ממש כמו שזרע שנובט ניזון בהתחלה מחומרי ההזנה שעוטפים אותו. אם תיקחו למשל בלוט, מסביב לזרע יש מעטפת של חומר הזנה שמשמש את הנבט בתחילת דרכו. באותו האופן כאשר האדם מתפתח בצורה נכונה, המהות ניזונה מהאישיות. זה יכול כמובן לקרות רק כאשר האישיות והמהות התפתחו בצורה תקינה.
אחד המאפיינים של התפתחות תקינה היא שמסכת האישיות שלנו לא דבוקה בחוזקה לפנים שלנו ושיש לנו מסכות רבות שאנחנו יכולים להחליף בקלות יחסית בהתאם לסיטואציה. כי המסכה שאנחנו מדברים עליה, מסכת האישיות, תמיד נמצאת שם, השאלה עד כמה אנו חופשיים להחליף אותה כרצוננו. עוד סרט מעניין מאוד שממחיש את הרעיון הזה הוא הסרט ׳המסכה׳ בכיכובו של ג'ים קארי. בסרט הגיבור הופך לאדם אחר בכל פעם שהוא עוטה על עצמו מסכה מסכה עתיקה שממש נדבקת לפנים והופכת לחלק ממנו.

קטע מתוך הסרט המסכה בכיכובו של ג'ים קארי. הסרט ממחיש מה קורה כשהמסכה משתלטת על מי שעוטה אותה והופכת לחלק ממנו.

חשוב להבין שאנחנו תמיד עוטים מסכה, ושהמסכה הזאת גם מגנה עלינו, במיוחד בחברה כמו שלנו שמבוססת במידה רבה על האישיות שלנו, השאלה היא האם מה שאנחנו עוטים מאפשר לנו חופש בעולם או שאנחנו מזדהים עם התדמית שלנו ואומרים "זה מי שאני", ואז זה מצמצם אותנו לחלק מסוים שלנו. למען האמת המציאות היא שאנחנו נמצאים בשינוי מתמיד ובכל רגע אנחנו אחרים. זאת הייתה אחת התובנות של הבודהה שהובילו להארה שלנו, כאשר הוא ישב מתחת לעץ הפיקוס והבין פתאום שאין אני, ושהכול באמת נמצא בשינוי מתמיד:

רבות נכתב על הלילה שבו סִידְהַתְהַה גוֹטַמַה התעורר. על פי אחד הסיפורים, לאחר שהתגבר על הפיתויים של השד מארה אשר ניסה להניא אותו מכוונתו, בזריחה – עם הנצנוץ הראשון של כוכב השחר – הוא ראה ציפור חוצה את השמיים. באותו הרגע הוא הבין שה"אני" הוא כמו הקו שציירה הציפור במעופה בשמיים, כלומר דמיוני ומופשט. כפי שהציפור לא השאירה עקבות ובשמיים לא נותר כל קו מלבד זה שדמיינה העין – באותו האופן גם העבר נעלם לגמרי ולא התקיים עוד, וה"אני" היה בסך הכול ישות דמיונית שנוצרה מן הזיכרונות. באותו הרגע הוא הבין מדוע, למרות שנים רבות של מאמצים, לא עלה בידו להבין את ה"אני" שלו ולהשתחרר מהתשוקות. למעשה, לא קיים כל אני שצריך להבין או להשיג (כלומר "אין אני", אנאטמן). בדרך זו נגלתה בפניו המהות של התעוררותו, אותו מצב עילאי שבו האדם מגיע לנִירְוַאנַה, ההכחדה המוחלטת של כל השתוקקות ולכן של כל סבל.

מתוך הספר להכחיד את הסבל, הכולל אוסף דרשות נבחרות של הבודהה

ממתי התחלנו לעטות מסכות

הסיפור הזה של המסכות, התחפושות והתלבושות עתיק מאוד. כבר בסיפור של אדם וחווה אנחנו מוצאים אזכור לכך. בהתחלה אדם וחווה שוהים בגן העדן ולא עוטים דבר. הם עירומים, כלומר הם נראים בדיוק כפי שהם. לאחר שהם אוכלים מעץ הדעת הם מיד מכסים את עצמם בגלל שהם גילו משהו שהם רצו להחביא, ואז הם מסתתרים. הלבוש שלהם הוא סוג של תחפושת שמפרידה בין הפנים לחוץ. הסיפור הזה מתאר במדויק את הרגע של הופעת האישיות: אני עוטה את הבגד כי אני מתבייש, אני מפריד ומסתיר (גם מעצמי) את המהות שלי על מנת לכסות אותה במשהו אחר.

כמו אדם וחווה לפני שאכלו מעץ הדעת, גם הילד הצעיר מבטא את המהות שבו בלא מסכות. וככל שהוא גדל עליו להתמודד עם יותר ויותר סיטואציות חברתיות מורכבות. וכדי להתאים לסיטואציה החברתית ולנורמות החברתיות עלינו לעטות בגד מסוים, אחרת ניתפס כלא מתאימים.

המסכה לכשעצמה איננה רעה, כי היא מאפשרת לנו להיות בעולם ולהשתתף באירועים השונים. אחד המדדים החשובים לרמת החופש הפנימי שלנו הוא עד כמה אנחנו מזדהים עם המסכה שאנו עוטים על עצמנו, עד כמה המסכה "דבוקה לנו לפנים" ועד כמה אנחנו מצליחים לראות שזאת מסכה. את המסכה הזאת יכול להיות שקיבלנו מההורים שלנו, מהגננת בגן, מהחברים שלנו, מהחברה והתרבות שבה אנו חיים…

כשאנחנו לא מזדהים עם המסכה שאנו עוטים יש תחושת חופש, כי אנחנו יכולים להוריד אותה ולהחליף אותה באחרת בהתאם לסיטואציה. וככל שיש לנו יותר מסכות ותחפושות בארון כך נהיה חופשיים יותר לנוע בעולמות ובמרחבים שונים ומגוונים.

אפשר לדמות שיש לנו ארון מסכות ותלבושות המותאמות לכל סיטואציה. אם יש לנו את המסכה המתאימה להקשר, אם יש לנו את ״הבגד הנכון״ אז הוא תומך בנו באותו הרגע.

יש משל יפה בברית החדשה שמספר על החשיבות של להגיע לבושים בבגדים הנכונים, וכמו הרבה משלים אפשר לקרוא אותו בכמה רמות שונות.

דומה מלכות השמים למלך בשר ודם שערך חתונה לבנו. שלח את משרתיו לקרוא את המוזמנים אל החתונה ולא רצו לבוא. הוסיף לשלוח משרתים אחרים שיאמרו למוזמנים: 'הנה ערכתי את סעודתי, השורים והבקר המפטם טבוחים והכל מוכן. בואו לחתונה', אך הם לא שמו לב והלכו להם זה אל שדהו וזה אל מסחרו…
המלך נתמלא חימה… ואמר אל עבדיו, 'הנה החתונה מוכנה… לכו אל פרשות הדרכים וכל מי שתמצאו קראו אותו לחתונה'. יצאו העבדים ההם אל הדרכים ואספו את כל מי שמצאו, גם רעים וגם טובים, ונתמלא אולם החתונה מסובים. כשבא המלך לראות את המסובים ראה שם איש שאיננו לבוש בגדי חתונה. אמר אליו, 'חבר, איך באת לכאן בלי בגדי חתונה?' הלה החריש. אמר המלך למשרתים, 'קשרו את ידיו ורגליו והשליכוהו אל החושך החיצון; שם יהיו היללה וחרוק השיניים'.

המשל לקוח מתוך הברית החדשה, מתי, כב, 2-14

כאשר אנו קוראים את הסיפור בפריזמה של הלבוש הנכון, הוא מבליט את החשיבות של הנכונה של הלבוש להקשר. ואין זה מקרי שאגדות ומשלים רבים עוסקים בלבוש, כמו למשל "בגדי המלך החדשים" ועוד ועוד. ברמה העמוקה הן כולן עוסקות במובן המטאפורי של המסכות והתחפושות.

המסכה לכשעצמה איננה רעה, כי היא מאפשרת לנו להיות בעולם ולהשתתף באירועים השונים | תמונה: פסקל ברנרדו / unsplash

אם נצליח לשחרר מעט את המסכה מהפנים שלנו, עם הזמן נוכל להיווכח בכך שהמסכה שאנו מורגלים לעטות קובעת את סוג הסיטואציות שנפגוש במהלך חיינו. אם אנחנו שמים לב שפעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו באותם מצבים, מן הראוי שנבחן אם הגענו עם הבגד הנכון. האם הגענו בבגדי קבצן? בבגדי ליצן? בבגדי פאר?

יכול להיות מעניין לנסות ולעטות מסכה שונה מזו הרגילה שלנו ולראות מה קורה, לנסות לשנות הרגל מסוים שלנו ולראות אם זה נותן לנו דרכי פעולה ואפשרויות חדשות.

פורים מספק לנו הזדמנות כזאת. ההתחפשות במהלך החג מאפשרת לחלק מסוים בנו, למהות שלנו, שהיא אותו הילד הפנימי שלנו שרוצה להתגלות, להביע את עצמו דרך צורה חיצונית חדשה. וכשהמסכה מבטאת את מי שאנחנו רוצים להיות, נוכל "לתפור" לעצמנו בגד חדש שתואם את התדמית החדשה שלנו שהיא ההשתקפות של מה שרצינו שיתגלה מתוך מהותנו. כך האישיות, שהיא הבגד, עובדת בשירות המהות. נוכל לעשות זאת אם נקשיב היטב לאותו ילד או ילדה שבתוכנו, אם לרגע נעשה שקט ונקשיב לאותם ילד או ילדה פנימיים שיכולים לענות על השאלה "מי אני רוצה להיות באמת?". ואז נפנה מקום להקשבה.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *