לאורך השנים התייחסו מורים רוחניים באמצעות מילים למגבלותיהן, למשל קרישנמורטי – "מבחינה מילולית אנו יכולים להגיע רק להצהרה: אי אפשר לבטא במילים את מה ששוכן מעבר, משום שהמילה אינה הדבר". גם המשוררת והמיסטיקנית ללה, שחיה בקשמיר במאה הארבע עשרה, היטיבה לתאר זאת באחד משיריה:
הַיְּדִיעָה הִיא יָם הַקִּיּוּם.
אִם תַּרְפִּי מִמֶּנָּה, יִגְעֲשׁוּ מִלּוֹתַיִךְ
וְיִפְצְעוּ כַּחֲנִיתוֹת דַּיִג.
אַךְ אִם תַּשְׁגִּיחִי עָלֶיהָ כְּעַל אֵשׁ
כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת,
תִּוָּכְחִי לָדַעַת עַד כַּמָּה הִיא קַיֶּמֶת
בִּדְבָרִים שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת.
כְּלָל לֹא.
מתוך הספר שיר עירום
המורה הרוחני רמנה מהרישי ומורים נוספים ממסורות מזרחיות, סברו שהדרך הנעלה והישירה ביותר למסירת האמת היא בשתיקה. אכן, אם בחיי היומיום יוצרות המילים הן את הגשר בין אנשים והן את התהום, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בבואן למסור את החוויה המיסטית שמעבר להגיון. כאן מילים אינן רק "הרע במיעוטו" אלא אף "דבר והיפוכו", שכן מילים הן תבניות מוכנות הנשלפות אחת-אחת מהזיכרון. וכיצד ניתן לצקת מפס הייצור שלהן את החוויה המיסטית החיה, המרטיטה, החד פעמית והשלמה?
מזל, אם כן, שיש לנו את השירה.
בשירה, בניגוד לשפת היומיום והמדעים, המילה זוכה לחנינה מסורגי חובת הדיוק, מן הצמצום אל הדבר האחד שאליו היא אמורה להתכוון. היא כמו מרשה לעצמה לנשום לרווחה ויכולה למשל לומר דבר אחד ולרמוז לאחר (אנלוגיה), להעשיר את עצמה על ידי השוואה (דימוי), ולייחס תכונות אנושיות למה שאינו אנושי (האנשה). היא גם יכולה להיות בעלת משמעות רחבה יותר (סמל), ליצור משמעות חדשה על ידי השאלת תכונות (מטאפורה), ולסתור את עצמה באותו הביטוי (אוקסימורון).
השירה מתירה למילים לשחק, להתאדות ולהמריא ממצבן המוצק לעבר הנוזלי או האוורירי, כי כאן הערפל אינו מכשול או סכנה אלא הזדמנות להתפשט מן הצורה הקבועה. המילה "מיסטיקה" מגיעה מהמילה מיסטיקוס ביוונית שמשמעה סגירה או הסתרה, ובאמת המיסטיקה עוסקת לא פעם במה שנמצא מעבר לתחום ההשגה של החושים וההכרה הרגילה שלנו. כך, בבואו של המיסטיקן למסור את חווייתו הנסתרת, יהלמו את מטרתו מילים שאינן נרתעות מלהתגשם כאותות בערפל. אבל באותה עת הן מספקות את המסגרת האומנותית ומאפשרות למיסטיקן (שהופך למשורר) לשוב אלינו מן המֵעֵבֶר כדי לחלוק ולהעניק הבנה והשראה.
מרכיבים ותבלינים בשירה המיסטית
אם ניתן לשירה המיסטית לדבר בעד עצמה נמצא שלעיתים מילותיה פשוטות וחותכות, מושחזות כתער, ולעיתים מעופפות בחופשיות בין דימויים צבעוניים שרק המבין יבין. כפי שכתב הדרוויש והמשורר יונוס אמרה, בן המאה ה-13:
יונוס, הנה אמרת מילים
שלא נשמעות כמו דיבורים.
יש להן משמעות רק אם
ייאמרו בחוגם של הבשלים.
ואם נבחן את המרכיבים והתבלינים של השירה המיסטית נמצא שאחד הנושאים העיקריים הוא הדבקות, הכמיהה למיזוג עם האלוהי, על העונג והכאב שבה. עליה כתב רבות גם המשורר והמיסטיקן הסופי ג'לאל א-דין רומי:
חֲבָל, מְאֻחָר. בּוֹדֵד עַל הַמַּיִם.
הַיָּם מִסְּבִיבִי, נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים.
לַיְלָה, סִירָה, עֲנָנִים.
מְנַסֶּה לֹא לִשְׁקֹעַ. אֵין טַעַם. טָבַעְתִּי מִזְּמַן,
וּמִתַּחַת לְגַל אֲנִי חַי בְּחַסְדֵּי אֱלֹהִים.
אֲהוּבִי! זֹאת הַקִּרְבָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ:
כָּל מָקוֹם בּוֹ תִּדְרֹךְ, שָׁם אֶהְיֶה לְמִדְרַךְ רַגְלְךָ.
מָה מוּזָרִים הַחֻקִּים בְּדַת הָאַהֲבָה! הֲיִתָּכֵן?
אֶת עוֹלָמְךָ אֲנִי רוֹאֶה, אַךְ לֹא אוֹתְךָ!
מתוך הדיוואן
טעמה של הכמיהה, שהוא לעיתים צורב ומריר, נמהל בשירתם של המיסטיקנים בטעמן המתוק של האהבה וההבנה, המטהרות את הנפש ומרפאות את ייסוריה. הנה קטע משירו של מילארפה, אחד המורים הגדולים של הבודהיזם הטיבטי, בן המאה ה-11:
אוקיינוס החמלה של תודעתך,
שָלַח גלים של מעשים המתגלים למען תועלת הבריות,
ומילא את תודעתי – טביעת פרסה חלולה – בזרמים דקים של מודעות בראשיתית,
המפיקה כמרגליות בִּטחה ושאר מעלות,
וכך מפוגגת את מצוקתי הרוחנית
ואת הלהט המייסר של הזיהום פנימי.
אני נמלא שמחה,
כגבר החושק בסתר בעלמה יפהפיה, עדויה תכשיטים.
אף כי ישמור על נדרי המוסר,
יופייה המסנוור ירתקהו כל כך,
עד שלא יוכל להתרחק ממנה, ולו בצעד אחד.
מתוך חיי מילארפה
גם בזרם הזן בודהיזם היו שבחרו בשירה המבטאת הקשבה עמוקה ליופי ולארעיות הקיום, אשר מציגה במילים פשוטות את שלמות הרגע וראיית "הדברים כפי שהם". הנה שתי דוגמאות משירתו של דוגן, נזיר ומורה זן בן המאה ה-13:
מתבונן בירח
התודעה
כרקיע רחב
מאבד עצמי בצלליו
מרותק ליופיו
**
אם ישאלו האנשים
"מהו בודהה?" –
נטיף קרח התלוי
מרשת היתוש
אם כן, השירה המיסטית פנים רבות לה, כמו רסיסים נוצצים של החוויה האנושית. כל שיר הוא עוד פאה קטנה המצטרפת אל קובייה מורכבת, אולי אינסופית, מוצאת את מקומה במבנה מסתורי שצורתו היא צורת הלב. כמיהתו של האדם, ההתמזגות עם האלוהי, היופי והעושר שבראייה הצלולה, הידע והאהבה – כל אלו הם חלק בלתי נפרד מגוף השירה המיסטית, וכפי שנראה מייד – גם הקריאה הנשלחת אל הקורא.
מה קורה לנו בקריאה?
כפי שהחוויה המיסטית יכולה לגלות למיסטיקן את הנסתר, כך יכולה השירה לגלות את חווייתו לאחרים. בניגוד לטקסטים רוחניים המציעים טכניקות ותרגולים, מציגים משנות סדורות או מציבים תנאים, השירה המיסטית פתוחה לכל אדם. היא אינה סוללת את "הדרך אל האמת" אלא מביאה חוויה מיידית וישירה המהדהדת בתוכנו. ובניגוד להוראות רוחניות שאותן כל אחד יכול לדקלם אחרי כמה שיעורים, המשורר המיסטי אכן עמד במקום המתואר בשיר וקריאת החוויה האותנטית שלו מעוררת אמון.
אין זו אמת נצחית ונכונה תמיד אלא חווייתו האינטימית של הפרט שעימה אנו מזדהים, והיא שפותחת עבורנו את השער. שירתו מעבירה אותנו מהסברים מופשטים אל מה שחי, מוחשי וממשי, ולכן ניתן לנגיעה. מסתורית ככל שתהיה החוויה המיסטית, אנו יכולים לזהות את כאב הכמיהה ושמחת האהבה, את יופיו של הטבע והקשר העמוק עם העולם. מילות השיר פורטות על מיתרים של רגש וידיעה שלעיתים נחבאים מתחת לסף המודעות הרגילה, וההדהוד הזה מעורר בנו תקווה והשראה. לרגע אחד אנו נמצאים איתו ממש שם, בבקתה ביער או על שפת הנחל, שותפים לחוויה ומקבלים את מתנת השיר.
לשם כך איננו נדרשים לדבר מלבד להיפתח, כפי שממליצה המשוררת יונה וולך, שגם בשירתה היו יסודות מיסטיים:
תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ
תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי
אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה
עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת
יְחוֹלְלוּ בְּךֳ אוֹתָה חֳוָיָה
מטפלים ומטופלים בביבליותרפיה (טיפול רגשי באמצעות ספרות) לומדים לכבד את כוחה המרפא של השירה, את יכולתה לגעת בנימים חבויים של גווני הרגש, משמחה ועד ייאוש, את יכולתה להרחיב ולהעשיר את עולמנו הפנימי, ואת הנחמה שהיא מעניקה בידיעה שאיננו לבד. למשל, אדם הפוסע במסע הרוחני יוכל בוודאי להזדהות, להתרגש וללמוד משירה הפשוט של ללה:
עוֹדֶנִּי בּוֹכָה עָלַיִךְ, נִשְׁמָתִי,
גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, בְּרֹךְ מְנַסָּה לְהַרְאוֹת לָךְ
מַהוּ שֶׁתֹּאהֲבִי.
אָף צֵל צִלּוֹ
שֶׁל עֹגֶן בַּרְזֶל
לֹא יִוָּתֵר פֹּה.
זִכְרִי אֶת הָאֱמֶת
שֶׁהִנֵּךְ.
בדומה לשירה של ללה, בשיריהם של מיסטיקנים רבים אנו עדים ושותפים ל- "מסע הגיבור" המבקש לרפא את ליבו. במידה רבה הקריאה בהם יכולה לרפא גם אותנו, ובכך השירה מתכתבת עם מסורות רוחניות ומורים גדולים כמו הבודהה, שביקשו לרפא את האנושות. לעיתים היא עושה זאת באופן עדין, על ידי שיתוף בחוויה אינטימית הנמסרת לכל אחד מאיתנו, ושכל אחד חופשי לפרשה, להבינה ולקחת ממנה בהתאם להלכי נפשו. לעומת זאת, יש מיסטיקנים ש- "ניצלו את ההזדמנות" על מנת להפוך את חוויית הקריאה לחוויה של קריאה!
כמו למשל שירו המפורסם של רומי:
בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.
גם אם אתה כופר, עובד אלילים או סוגד לכוכבים, בוא.
ביתנו אינו מכיר את הייאוש,
גם אם הפרת את נדרך מאה פעמים, בוא, בוא
ושוב פעם בוא.
גם לאחר יותר מ-800 שנה יודעות המילים של רומי, ללה ואחרים לעשות את דרכן במשעולי הלב. לאורך הדורות הן פרטו על מיתרי נפשם של אנשים מתרבויות ומתקופות שונות, בעודן מוסרות את החוויה והקריאה הבוקעות מעמקי ההוויה, מציעות את כוחן המרפא ומזמינות שוב ושוב לצאת לדרך.
**
ולקינוח, מי שרוצה לצרף לחוויית הקריאה גם את חוש השמיעה, מוזמן להאזין לשיר הנ"ל של רומי בתרגום חופשי בסרטון הבא:
הוספת תגובה