דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: ראש הממשלה וכמה שרים בכירים יוצאים במשלחת רשמית לשבוע של ריטריט במנזר בודהיסטי במדינה זרה, לאחר שהם יורדים מהמטוס ומתקבלים בטקס רשמי הם נלקחים למרכז מדיטציה ושם לומדים ומתרגלים מדיטציה בהנחיית מאסטרים בודהיסטיים בכירים. נשמע סוריאליסטי?
מעשה שהיה כך היה – במחצית הראשונה של חודש דצמבר 1961 יצא ראש הממשלה דוד בן-גוריון לביקור ממלכתי בבורמה ויצחק נבון לצידו. בן-גוריון, שנודע בהתעניינותו העמוקה בבודהיזם, הקדיש זמן רב לנושא זה במהלך הביקור. הוא נפגש עם מלומדים בודהיסטים וקיים שיחות ארוכות על אודות מגוון נושאים עם אוּ-נוּ, ראש ממשלת בורמה, בודהיסט מסור ומנהיג רוחני, ובין השאר, קיבל ברצון את הצעתו של או-נו לתרגל מדיטציה. הרעיון נשא חן גם בעיני נבון – שנקרא בפי מארחיו נ-בון (על משקל נה-וין ושמות בורמנים אחרים) – והוא החליט להתנסות בכך.
ביום השלישי לביקור פגשו בן-גוריון ונבון נזיר בודהיסטי חשוב אשר התגורר בציילון. התברר שנזיר זה – שנקרא בלידתו זיגמונד פניגר – הוא יהודי-גרמני שנמלט מאירופה לציילון בשנת 1936 ושם שינה את שמו לניאנאפוניקה טרה. נראה כי בשל מוצאו, הצליח אותו נזיר לענות על שאלותיו הרבות של בן-גוריון, והקשר ביניהם נמשך גם אחרי הביקור.
שלא כמו בן-גוריון ששהה במהלך ימי התרגול בביתו של או-נו והוסיף לקבל מברקים ועדכונים מהארץ, יצחק נבון הוזמן למרכז המדיטציה (IMC (International Meditation Center. שם הוא תרגל מדיטציה בהתבודדות מלאה בהנחייתו הישירה של או-בה-קין, מורה חשוב למדיטציה ממסורת התֶרַוַודָה, שמילא גם תפקידים ציבוריים בכירים בממשלת בורמה.
יצחק נבון מספר כי בערב שקדם למדיטציה נערכה לכבודם סעודה נאה בהשתתפות שרים, שופטים ומכובדים אחרים, וכי כל אחד מהם ניגש אליהם ובירך אותם: "מי ייתן ותראו את האור". על איזה אור הם מדברים? תהה נבון ביומנו.
מסורת של מדיטציה בבורמה
בורמה היא מדינה בודהיסטית בעיקרה, והאמונה והתרגול הם חלק משגרת יומם של תושביה. כל ילד במדינה שוהה במשך תקופה מסוימת במנזר, ומראה הנזירות והנזירים העוברים ברחובות, נושאים קערה ומקבצים דאנָה – תרומת מזון שניתנת בנדיבות ובשמחה – הוא חיזיון נפוץ.
הערת ביניים חשובה: בורמה עברה תהפוכות רבות מאז אותם ימים ואף שהקשר הדיפלומטי עם ישראל נותר בעינו, ברור הוא שאין זו אותה המנהיגות שהייתה אז ואין זו אותה בורמה שבה ביקרו דוד בן-גוריון ויצחק נבון אי-אז בראשית שנות השישים של המאה הקודמת.
נמשיך בסיפורנו…
המסורת מספרת שלאחר הארתו של הבודהה תחת עץ הבודהי בבודהגאיה, ולאחר ששהה במשך שבועות אחדים במדיטציה עמוקה (ניבאנָה), הוא הגיע ליער הצבאים במקום שנקרא היום סַרנַת, ליד וַרַנַאסי שבהודו, ושם נשא את הדרשה הראשונה שלו לפני תלמידיו הראשונים: הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, היא הדרך, או התורה. הוא הגדיר את שמונת הנתיבים המרכזיים של דרך האמצע, של השחרור מסבל: הבנה וכוונה נכונות, כלומר חוכמה; דיבור, פעולה ואורח חיים נכונים, כלומר מוסר; מאמץ, ותרגול של תשומת לב נכונה ושל ריכוז נכון, כלומר אימון התודעה באמצעות מדיטציה. באופן זה שלובים אלה באלה ממד התובנה, ממד העשייה המוסרית ומימד תרגול ההגות.
עד תחילת המאה ה-20, התרגול במזרח היה בעיקר נחלתם של נזירים. היה זה סאיה-תהאט שהוציא את המדיטציה מהמנזר שבו הוכשר על ידי הנזיר הנודע לֶדי סאיַידוֹ, למרכזים שבהם גם מי שאינם נזירים יכולים לתרגל. אך היה זה או-בה-קין – תלמידו של סאיה-תהאט ולימים מורו של ס.נ. גואנקה – שהביא את המדיטציה אל העם ובמיוחד לפקידות הגבוהה, ובהיותו דובר אנגלית שוטפת גם לבני המערב שהחלו להגיע לבורמה. המסורת שממנה הגיע או-בה-קין היא התֶרַוַודָה – חוכמת הזקנים, הנוכחת בייחוד בבורמה, בסרי לנקה ובתאילנד. מסורת זו משמרת את חוכמת הבודהה ללא השינויים שחלו בה לאחר מכן במסורות המַהַיַינָה (סין, יפן, קוריאה) והוַוג'רַיאנָה (טיבט). במרכז המדיטציה הבין-לאומי שהקים, לימד או-בה-קין שיטה פשוטה להבנה, הכוללת שלבים שמאפשרים תרגול מעמיק בזמן קצר יחסית של עשרה ימים. "מדיטציה אין פירושה התנזרות מן החיים. מדיטציה באה לעזור לאדם ולפתח יכולותיו", אמר ליצחק נבון שהגיע לתרגל אצלו במרכז ברנגון, היא יאנגון של ימינו.
תרגול המדיטציה שבו הונחה יצחק נבון מורכב משני שלבים: הסמדהי והוויפאסנה. השלב הראשון הוא נתיב הריכוז הנכון, והוא התרגול שלימד הבודהה להשגת הסמדהי. בשלב זה או-בה-קין מנחה את נבון להתמקד ולחוש את מגע האוויר הנכנס והיוצא באזור הנחיריים ומעל השפה העליונה, הנחיה המכונה בשפה הבודהיסטית אַנאפּאנָה. ההתמקדות בנשימה אינה המטרה, אלא האמצעי להשגת ריכוז ומיקוד התודעה, ובעוד שבמקרה של נבון ההתרכזות היא בנשימה, במסורות אחרות היא עשויה להיות במילה, במנטרה, בתמונתו של קדוש, או באזור מסוים אחר בגוף. למראית עין הנחיה זו פשוטה, אך אין היא כזו כלל וכלל, ורק מי שניסה להתרכז ולו דקות ספורות בנשימה מבין עד כמה התודעה נודדת ומשוטטת מדבר לדבר. אינספור מחשבות חולפות במוחנו בדקה, חלקן חוזרות על עצמן שוב ושוב, וחלקן עוסקות בעבר או בדאגה לעתיד. מה שמייחד סוג זה של מדיטציה, הנקראת בשפה המדעית "מדיטציית תשומת לב ממוקדת" (Focused Attention Meditation), הוא שכל תשומת ליבו של המתרגל צריכה להיות מופנית לאובייקט אחד, העשוי כאמור להשתנות ממסורת למסורת. ההתמקדות דווקא בנשימה נוחה ליישום, משום שתהליך זה פשוט מתקיים אצל כל אדם, בכל רגע, כל זמן שאנו חיים, וללא כל צורך בשליטה שלנו.
תרגול מדיטטיבי כמוהו ככניסה למרחב חדש ולא מוכר שניתן לדמות לארמון גדול ומרובה חדרים, וככל שמעמיקים בתרגול נכנסים לחדרים נוספים שחלקם היו סגורים בפנינו. שם המתרגל עשוי לחוות מצבי מודעות חדשים, תחושות חדשות, מחשבות חדשות ורגשות חדשים.
"עלה בראשי רעיון טוב שאותו אסביר ואשר ישמש הנחת יסוד לדברים שאני עומדת לכתוב: להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים… ואולם תשומת לבנו מופנית אך ורק למעטפת או לחומות החיצוניות של הטירה, כלומר לגופנו. שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב לבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה".
מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
בתחילת דרכו המודט יאלץ להתמודד עם חוסר נוחות פיזי שנובע מהתנוחה הלא מורגלת ומהישיבה הממושכת. לאחר שיצלח משוכה זו ויצליח להשקיט את הצורך של הגוף לזוז ללא הרף, תגיע התנועה המחשבתית, הזיכרונות שלוקחים אותו, הדברים ששכח לעשות והרעיונות הגאוניים שממש עכשיו צצו להם. כל אלה אינם המדיטציה אלא רק שלבים בדרך. התודעה (mind) אינה רוצה להיות מאולפת, והיא מחזירה מלחמה שערה בספקות, בנדידת מחשבות, בכאבים ואף בשעמום. במקרים מסוימים אותם מצבים בלתי מוכרים עשויים לעורר אף תגובה של בהלה במנגנוני ההישרדות שבמוח ולגרום לאדם לזנוח את התרגול. יצחק נבון מתאר חוויה מעין זו ביומנו מייד לאחר שחווה סמדהי: "נתמלאתי בעתה ואמרתי לו שמתיירא אני מפני צלילה וטביעה ואיבוד שליטתי". על אף תחושת הבהלה שעשויה להתעורר, מדובר בסך הכל בשלב ביניים חולף, ואם המתרגל אוזר אומץ ומאמֵץ גישה של חוקר סקרן שאינו חושש לצלול למעמקי תודעתו, הוא יצליח להגיע במהרה למצבים של שקט עמוק ומיקוד התודעה. נוסף על כך המדיטציה מביאה עימה תחושה של חיוּת וערוּת, שעליה מעיד נבון ביומנו: "הרגשה שונה לחלוטין. רענן, ער, צלול, רגוע כפי שלא הייתי מזמן… קל כנוצה, רענן ושבע רצון, ומחליף כוח".
השלב השני בתרגול הוא נתיב תשומת הלב, המכונה גם ויפאסנה או סאטי. המונח המערבי לתופעות אלו הוא מַיינדפוּלנֶס – ועיקרו הפניית תשומת הלב לגוף ולתחושות הגופניות, לרגשות ולהרגשות, למחשבות, לתודעה ולמושאיה. "עכשיו אנחנו נתרכז במה שמתרחש בתוך גופנו מבפנים. אין דבר עומד בטבע, הוא משתנה כל הזמן, וגם בגופנו, שהוא חלק מהטבע, מתרחשים שינויים. אתה תתבונן בגופך פנימה ותחוש בשינויים הללו", מנחה או-בה-קין את נבון. בשלב זה תשומת הלב, או הקשב הפתוח, מלווה את התודעה ואת חמשת החושים הגופניים ועוקבת אחריהם ללא כל השתוקקות או דחייה. הקשב מאפשר להישאר עם מה שישנו, בהתבוננות פשוטה וניטרלית וללא שיפוט, כמו ברגעים שבהם חווים מודעות פשוטה לצלילים, לטעמים, למגע ולריחות. תרגול השלב השני מאפשר גם להבין מתוך התנסות את שלושת העקרונות הבסיסיים ביותר של הבודהיזם: היות הסבל בעולם תוצר של התודעה, ההשתנות המתמדת של כל מה שקיים ויחסי הגומלין שמתרחשים כל העת בין כל הדברים.
הגות ומנהיגות
"האדם עשוי בשר ודם, איברים איברים, שרירים, עצמות, גידים, תאים… אך אין זה כל האדם. אין אדם בלי אלה, אבל יש עוד משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, והוא הוא מותר האדם. והמשהו המופלא הזה אין לו מידה ומשקל וממד, אך הוא מצוי בלא רואים, פועל ומפעיל ובאמצעותו אדם מבין, תופס, הוגה, רואה עתידות ומתקשר עם דורות עברו ועם ימים יבואו, וחודר לערפילי מרחקים ולסודות הטבע. ולמשהו הבלתי נתפס והבלתי נראה הזה קוראים רוח".
דוד בן-גוריון
דוד בן-גוריון ויצחק נבון הגיעו לביקור הממלכתי בבורמה בפתיחות יוצאת דופן להכיר את התרבות המקומית ובמוכנות ראויה להערכה להתנסות במדיטציה, זאת בתקופה שבה תרגול מעין זה לא היה שכיח בישראל כלל ועיקר. היו אף מי שהתריסו ושאלו כיצד הרשו לעצמם ראש הממשלה ומזכירו המדיני לזנוח את ענייני המדינה הדחופים ולעסוק ב"זוטות" או "להתמקד בחוטם", כפי שנכתב באחד העיתונים. על אף הביקורת מבית והחשש שמא ימירו את דתם, השניים לא נרתעו ופנו בחפץ לב להשתתף בתרגול שהוצע להם. החלטתם זו עולה בקנה אחד עם רצונם ופתיחותם להכיר דתות ותרבויות אחרות ולהעמיק בידע. ביטוי לכך נמצא כעבור שנים בנאום שנשא יצחק נבון בהיותו שר החינוך והתרבות: "בד בבד עם העמקת הכרת מורשת אבותינו, עלינו לפתוח עצמנו לערכים אוניברסליים של העולם הרחב… גדולי עמנו בכל הדורות ידעו לשלב את ערכי היהדות עם ערכי והעולם, בלי התבטלות ובלי חיקוי".
חיצי הביקורת שנשלחו אליהם משקפים גם את ההבדלים התהומיים בין תפיסתם של בני המערב לבין זו של בני המזרח, בייחוד באותה תקופה רחוקה של ראשית שנות השישים. בעוד שבמקרים רבים נתפס הבודהיזם במערב כדת לכל דבר ועניין, תושבי בורמה ראו בתרגול וברעיונות הבודהיסטיים אבני יסוד אוניברסליות הרלוונטיות לכל אדם באשר הוא, וככאלה שאינן עומדות בסתירה לכל דת אחרת. "בבורמה כולם מתרגלים", מספר או-בה-קין ליצחק נבון עם הגיעו למרכז המדיטציה, "ובכלל זה אנשים רמי מעלה, ואפילו ראש הממשלה מקפיד לפנות לו זמן בכל יום להגוּת (מדיטציה)". ולאחר שהוסיף וסיפר שלפעמים באמצע היום גם אנשי הפקידות הגבוהה יוצאים להפסקה ומודטים, חשב נבון בליבו: "מה היה מתארע אצלנו, על כוס תה שפקידי מדינה לוגמים בהפסקתם רעשה כל הארץ; לו הסתגרו חבורות-חבורות ועסקו בהגות, היו נטרפים בזעם".
למנהיגים יש אחריות גדולה מתוקף תפקידם, ובכוחם לקבוע גורלות של עמים ואנשים. מנהיג נדרש ליכולת להניע את ההמונים, אך בה בעת חשובות לא פחות יכולותיו לשרטט חזון, להקשיב, להתמקד, לקבל החלטות שקולות, לנהוג בסובלנות ולפתור סכסוכים בצורה יצירתית. בהתחשב בכך שמחקרים רבים מעידים על כך שהמדיטציה מסייעת לשפר את יכולות הריכוז, תשומת הלב והמודעות, אין זה פלא שאנשי הפקידות הגבוהה וראש ממשלת בורמה קנו לעצמם מנהג להקדיש כמה שעות להגוּת בכל יום.
בספר משלי נאמר: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז', לב'). אִמרה זו מתייחסת לשאלת המנהיגות החיצונית אל מול המנהיגות הפנימית, וכוונתה שאדם מתון המסוגל להתגבר על כעסו הפנימי, טוב הוא מגיבור מלחמה. וכן, אדם המסוגל למשול ברוחו, במחשבותיו וברגשותיו, טוב הוא מאדם הכובש עיר ושולט בתושביה רק באופן חיצוני. דברים אלו תואמים במידה רבה גם את תורתו של הבודהה ולפיה האדם נקרא להסתכל פנימה ולמשול בממלכה הפנימית שלו, קודם שיוכל לשלוט באחרים. ככלי לפיתוח השליטה העצמית הציע הבודהה לחסידיו את תרגול המדיטציה.
בשיחת טלפון שהתקיימה בין דוד בן-גוריון לאו-נו לאחר שזה ביקר בישראל – שיחה ששודרה במסגרת התוכנית "עולם קטן" בהנחיית אד מורו – שב או-נו והזכיר לראש הממשלה את הזמנתו להגיע לרנגון ולתרגל מדיטציה. בתשובה ענה בן גוריון: "אבל מדיטציה, או-נו היקר, היא עניין אישי. כל אחד מאיתנו חייב לעשות משהו למען העולם, למען האנושות, לא ניתן לעשות זאת רק באמצעות מדיטציה". בדברים אלו מתייחס בן גוריון במידה רבה לתפיסה כי "תיקון עולם" הוא תוצאה של מעשים ולא רק של תהליך המדיטציה שבו אדם מתכנס בתוך עצמו.
גישה זו, המשקפת במידה רבה את גישת המערב הפונה החוצה אל עבר העשייה והקהילה, שונה מאוד מגישת המזרח הפונה פנימה, להתבוננות ולהגות. מובן שאין גישה אחת טובה מרעותה, ושתיהן אף עשויות להפרות זו את זו, ממש כמו המפגש הבין-תרבותי שהתרחש באותם ימים בבורמה. בבואנו למצוא מקום של חיבור בין שתי נקודות מבט אלו, נוכל להסתייע באִמרה "סוף מעשה במחשבה תחילה", ולפיה ראוי שהמחשבה תקדים את המעשה, קל וחומר כאשר מדובר במעשים למען העולם והאנושות. אך לא די בכך, משום שאם מחשבתו של האדם לרוב מזוהמת על ידי תשוקות, פחדים, בלבול וחוסר בהירות – כפי שלימד הבודהה – כי אז גם פירות המעשים, הנובעים מאותה מחשבה, יהיו באושים, או לכל הפחות בוסריים. לפיכך, אדם השואף לפעול באמת ובתמים באופן שייטיב עם הבריות, רצוי שקודם לכול יטהר את מחשבתו. בדרך זו, המשלבת את ההתכנסות פנימה במדיטציה ואת העשייה למען הזולת, חוברים יחדיו "תיקון עולם" ו"תיקון אדם", ואין הם נפרדים עוד, אלא משלימים.
יצחק נבון דגל בדרך האמצע שבין הקצוות, והיא שהאירה את דרכו. בפועלו למען קירוב לבבות ולכידות בין קוטבי העם נקט לא פעם את "חוכמת הפשרה". זו אינה התפשרות גרידא, ואף לא ממוצע פשוט בין שני ערכים, אלא היכולת לחבר בין חלקים מנותקים באופן חדש ויצירתי. פעמים רבות, יכולת זו עולה ומתעוררת במהלך תרגולים רוחניים, ובהם מדיטציה, והיא עשויה להביא עימה ראייה חדשה ורעננה של המציאות. התעוררות זו מתרחשת ברגעי צלילות שבהם המתרגל מצליח להרגיע את המחשבות הקופצניות והטורדניות ולהיכנס אל תוך ממד עמוק יותר, שקיימת בו נטייה טבעית לחבר בין ניגודים. בממד זה, שאינו עוד תגובתי, נוצרת ההבנה שמדובר בנקודות מבט שונות ותו לא, ובמקום הפרדה מסוג של "זה או זה", מתקיימת בו היכולת להרכיב – "זה וגם זה". זוהי גם היכולת להכיל וליישב בין סתירות, לפשר ולקרב, לגשר ולאחד.
הוספת תגובה