הפעולה הראשונה היא היכולת לסלוח לעצמנו | תמונה: ג'וליה ברטלי / unsplash

לאהוב את עצמנו

הכול מתחיל מהיכולת שלנו לאהוב את עצמנו, ואין מדובר באהבה שטחית שנובעת מהאגו שלנו, אלא באהבה עמוקה, שחודרת פנימה ומרפאה את פצעי העבר, שמחזקת אותנו ומאפשרת לנו ליצור את המציאות שבה אנו חפצים.

המשפט “אני אוהב/ת אותי” צריך להפוך להיות ה”מנטרה” שלנו בכל יום. היכולת לומר לעצמנו “אני אוהב/ת אותי”, משמעה להפעיל את הציר השלישי, שכאשר הוא פוגש את שני הצירים האחרים – הציר של הזמן והציר של הרגשות – משנה את כל תפיסת המציאות שלנו, שקודם לכן הייתה שטוחה, ושמחצה אותנו תחת משקלה הרב. יש בינינו כאלה שמרגישים שהם ממש סוחבים על הכתפיים שלהם את המשקל של העולם כולו, וכאשר אנו מצליחים להשתחרר מהמשקל המוחץ הזה תודות לציר השלישי, שהוא הציר של הנחישות, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו באמת חשובים עבור העולם, ועד כמה העובדה שאנו חשובים עבור כל מי שנמצאים סביבנו קשורה לכך שאנו חשובים עבור עצמנו. וכל זה קשור ליכולת לבצע שלוש פעולות שחשובות עבור איכות החיים והמחשבה שלנו, עבור העוצמה של הרגשות שלנו, ומעל לכל, עבור הנחישות וההמשכיות של הפעולה שלנו.

הפעולה הראשונה היא היכולת לסלוח לעצמנו. “אני אוהב/ת אותי”, אותה המנטרה שהזכרתי בהתחלה, קשורה באופן הדוק ליכולת לומר לעצמנו שעלינו לטפל בעצמנו. המשמעות של לטפל בעצמנו היא לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל המגבלות והטעויות שלנו. אבל שימו לב שאין זה אומר להיעצר בטעויות שעשינו. במקום זאת, זה אומר ללמוד מכל הדברים הלא מועילים שעשינו, ולהזכיר לעצמנו בכל יום שאנו יכולים לנסות ולהשתפר כדי לא לחזור על אותן הטעויות.

איננו רוצים להיות אנשים שתועים בשבילי החיים, אלא אנשים שיש להם דרך, כיוון, מטרה, יעד, ואפילו – כאשר משהו מסוים מתעורר בתוכנו ואנחנו עושים קפיצה קוואנטית קדימה – אנשים שיש להם משימת חיים. ובשלב הזה הסליחה לעצמנו הופכת להיות הכלי שמאפשר לנו לגלות את הכשרונות שלנו, ודרכם גם לגילוי משימת החיים שלנו.

“אני אוהב/ת אותי”, אם כן, מתקיים בשלב הראשון מהיכולת שלנו לומר לעצמנו: “אני מקבל/ת את עצמי כמו שאני”. בלי שום שיפוט, כשאנו משהים כל צורה של שיפוט. וזהו מעבר חשוב. להשהות את השיפוט זה אומר להיות מסוגלים לזהות את המינוס מבלי להתמקד בו, ובאותו הזמן לתפוס עד כמה הרגע הזה הוא חשוב ומופלא (פלוס).

וכך, מגישה תבוסתנית, שבה אנחנו מעוכים ומחוצים בשוכבנו על הקרקע, אנחנו מתרוממים, ממש תודות להיותנו בני אדם, ונעמדים על הרגליים בתנוחה זקופה. ואז שני הקווים הללו: המינוס שפוגש את השמש שזורחת, שהיא הפלוס, נפגשים ואני הופך למשהו שהולך אל מעבר לעובדת היותי חלק פשוט. אני הופך לזה שמשתתף בחיים, ואז אני זה שמקבל את החיים במתנה.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *