לָלָה נולדה בקשמיר בשנות העשרים של המאה הארבע־עשרה ונפטרה לקראת סופה של המאה. קרוב לוודאי כי נולדה בכפר באזור סרינגאר, וככל הנראה הייתה בת למשפחה ברהמינית*. האגדה על אודות חייה ושירתה עברה במסורת האוראלית והתייחסויות רשמיות נמצאו רק כארבע־מאות שנה לאחר מותה.
בתקופת חייה הצטלבו בקשמיר זרמים שונים של כמה מן התורות הרוחניות המרכזיות של המזרח: שיוויזם*, סופיזם* ואדווייטה ודאנטה*. ללה לא השתייכה לאף אחת מן הקטגוריות. דרכה מאופיינת בחיפוש פנימי ובעיבוד חווייתי, ואינה מצייתת לדוֹגמה או לטקסטים קדומים. עם זאת, היא למדה ממורים בני זרמים שונים והיכרותה העמוקה עם מגוון התורות באה לידי ביטוי בשירתה.
לתפישתה, האלוהות היא בעצם המודעות, ועל כן אינה בלעדית לאף אחת מהדתות. מודעות זו היא מהות הסגידה. עבור ללה, אין הבדל בין העצמי האינדיבידואלי ובין העצמי האוניברסאלי וייעוד החיים האנושיים הוא להכיר בכך:
אַתְּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.
אַתְּ לְבַדֵּךְ הַיּוֹם, אֲוִיר הַלַּיְלָה.
אַתְּ כֹּל הַדְּבָרִים הַנּוֹלָדִים אֶל הֱיוֹתָם. כָּךְ גַּם פְּרָחִים אֵלֶּה
שֶׁהִגִּישׁ מִישֶׁהוּ כְּמִנְחָה.
האמת הקבועה והעמוקה של שירתה היא שאין כל מציאות, אלא אלוהים. ללה משתמשת בכינויים מגוונים ביחסה לאלוהות: נשימה, אלוהים, הארה, שיווה (אל המייצג הרס ובנייה מחדש) ושאקטי (האספקט הנשי־יצירתי של שיווה).
אֲנִי, לָלָה, בָּאתִי לְגַן הַיַּסְמִין,
הַמָּקוֹם שָׁם שִׁיוָה וְשָׁקְטִי מַתְנִים אֲהָבִים.
לרוב פונה שירתה אל נוכחות של “אני” ו”אתה” המתחברים לנשימה ולתובנה שממיסה את הדואליות, ומתבטאת בהכרה: אני היא זה. ללה חיה במצב תודעה שבין “I am” לבין “That”, כבמשפט האופנישאדה* הידוע, “Tat Tvam Asi”* כלומר: “אני הוא זה”.
תַּכְלִית בּוֹאֵךְ לָעוֹלָם מִתְגַּשֶּׁמֶת
בֵּין “אֲנִי הִיא”
לְ“זֶה”.
בשירתה כמעט ולא נמצא ציטוט מכתבים. מילים על אודות הדרך, לתפישתה, אינן הדרך עצמה. מעשים, חמלה, מתינות והקשבה הם בעלי המשמעות.
אֵיזוֹ הֲבָנָה צוֹמַחַת מִקְּרִיאָה?
הֶחְלַטְתִּי שֶׁלֹּא הַסְּפָרִים יַכְרִיעוּ
בְּחַיַּי, אֶלָּא כֹּל הָעוֹזֵר לְמוֹסֵס
הִתְאַהֲבוּת וּכְמִיהָה.
אין מידע רב על אודותיה פרט למה שמספרת שירתה. הגייתה הדיבורית, שאינה מכוונת לפילוסופיה או לדת ממוסדת, אלא לעם הפשוט, איפשרה למאות שורות של שירתה להמשיך ולהוות חלק פעיל בשיח בקשמיר לאורך הדורות עד לזמננו.
סיפורים על אודות ללה
העובדות הנוגעות לללה הן בגדר ספקולציה, וחלק מהסיפורים שנשתמרו הם בעלי ניחוח אגדי־מיסטי. עם זאת, סיפורים אלה מעידים על האופן בו נתפשה ותואמים לאופי המצטייר מקריאה בשיריה.
אגם ללה
כרעיה צעירה הייתה ללה קורבן להתעללות מצד משפחתו של בעלה. חמותה הייתה מניחה אבן בצלחתה ומכסה אותה במעט אורז, כדי להסוות את מנתה הזעירה. ללה מעולם לא התלוננה. היא אהבה לבלות את שעותיה בהתבוננות, ובזמן שנשלחה להביא מים הייתה משתהה במקדשים. יום אחד רצה בעלה להענישה, כי חשב שהיא מבטלת את זמנה לריק במקום לשוב במהרה הביתה (לפי גִרסה אחרת, אמו הסיתה אותו באומרה כי ללה בוגדת בו ועל כן היא מתעכבת תדיר). הוא חיכה לה בשובה חמוש במקל. ללה שבה כהרגלה, נושאת כד מים על ראשה. משראה אותה בעלה, היכה בכד המים, והכד נשבר לרסיסים. המים, לעומת זאת, נותרו לעמוד על כנם, משמרים את צורת הכד. שברי הכד יצרו מעיין, והמקום נקרא ‘אגם ללה’, ונחשב לאגם קדוש בקשמיר.
סֶד בָּאיוּ
ללה עזבה את ביתה ואת חיי הנישואין בגיל עשרים וארבע, ונעשתה לתלמידתו של מורה הינדואיסטי, סֶד בָּאיוּ (Sed Bayu). אחד הסיפורים שנשתמרו ממחיש את חתירתה של ללה לאמת ואת יכולתה לאתגר את מוריה.
סד באיו ישב עם תלמידיו ושאל: מהו האור הגדול ביותר? מהו המקום הקדוש ביותר שאליו עולים לרגל? איזה קשר הוא הקרוב ביותר? מהי הנחמה הגדולה ביותר?
ללה מִהרה להשיב: אין עוד אור כאור השמש, אין מקום עליה לרגל המשתווה לנהר הגנגס, אין קשר קרוב יותר מאשר לאח, ואין נחמה גדולה יותר מרעיה.
סד באיו התווכח וענה: אין עוד אור כמאור עיניים, אין מקום עליה לרגל המשתווה לכריעה על ברכיך, אין קשר קרוב יותר מאשר בין אדם לכיסו, ואין נחמה טובה כשמיכה.
ללה הוסיפה לאתגרו: אין אור כמו ידיעת האל, אין מקום עליה לרגל המשתווה לכמיהה עמוקה, אין עוד קשר מלבד אלוהים ואין נחמה המתקיימת בלא הודיה על כך.
עירומה של ללה
כשיצאה ללה אל מסעה הרוחני, היא החלה להתעלם מתפישות מקובלות של לבוש והתהלכה עירומה במצב של בהירות אקסטאטית. בבוקר אחד לעגו צעירים לעירומה, וסוחר בדים גער בהם על זלזולם. ללה בקשה ממנו שני אריגים שווים במשקלם, והניחה אותם על כל אחת מכתפיה. במשך אותו יום בכל פעם שפגשה ביחס של כבוד, קשרה קשר באחד האריגים, ובכל פעם שספגה בוז, קשרה קשר באריג המקביל. בערב שבה אל הסוחר וביקשה ממנו לשקול את שני האריגים. כמות הקשרים לא השפיעה על משקל האריגים, והמאזניים כמובן התאזנו. ללה הדגימה בכך, כי לשבח ולהאשמה אין תוכן בעל משקל של ממש.
אָדָם הוּא מִי שֶׁרוֹטֵט בַּהֲוָיָה.
כָּאֵלֶּה רַק מְתֵי מְעַט יֵשׁ.
מַדּוּעַ לֹא נְהַלֵּךְ עֵירֻמִּים?
שמותיה ופניה השונים של ללה
ללה ידועה בכינויים שונים בהינדי: Lal Ded, Lal Didi, Mai Lal Didi, שמשמעם, סבתא ללה. בסנסקריט היא מכונה, Lalleshwari, ללה היוגיני* הגדולה, נביאה ומתרגלת בדרך היוגה. שיריה חושפים את טבעה הכפול: עינה האחת מקרינה מבט חם, הנושא איכויות אִמהיות־נשיות, ואילו עינה השנייה חמורה יותר ונוקבת, ונושאת חזון אמת אל תוך הריק. הצד הנשי של שירתה מאופיין בהופעתן של דמויות נשיות, ואף הדרך למצוא את נתיב האומץ מדומה לתינוק הנאבק על חזה אימו עד שהוא מוצא את פטמתה.
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ
הֵן כְּיֶלֶד חֲסַר מְנוּחָה וּמְפֻחָד בְּחֵיק אִמּוֹ,
שֶׁאִם אַךְ יֻדְרַךְ
יוּכַל לִמְצֹא אֶת נְתִיב הָאֹמֶץ.
ללה אינה נאמנה למסורת מסוימת, ולכן היא רואה אפשרות לתודעה ערה גם בחיי היומיום:
יֵשׁ הָרוֹחֲצִים בִּבְרֵכוֹת הַקֹּדֶשׁ
וּלְעוֹלָם לֹא יִטַּהֲרוּ.
אֲחֵרִים טוֹרְחִים בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת
וְחָפְשִׁיִּים הֵם מִכֹּל מַעֲשֶׂה.
מצד שני, שירתה מאופיינת בהתבוננות חדה ובלתי מתפשרת, שנעה אל עבר הריקות. פעמים רבות היא משתמשת בשירתה במילים: התמוססות, נמוגות, הטמעה, המעידות כולן על התמזגות. ללה אינה חוסכת במילות ביקורת כלפי החברה וכלפי טקסים דתיים ריקים מכוונה. חזונה נעוץ במודעות ונע אל עבר האין.
אֵין “אַתָּה” אוֹ “אֲנִי”, אֵין חֵפֶץ
לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ, אֵין הִתְבּוֹנְנוּת!
הַכֹּל הוּא זֶה אוֹבֵד בַּזֶּה.
הַמְּלֻמָּדִים הַסּוּמִים לֹא הֵבִינוּ, וּכְשֶׁרָאוּ,
נָמוֹג הֶשֵּׂגָם, עַל שִׁבְעַת מִפְלָסָיו,
בָּאַיִן.
שיר עירום
שמה של ללה יצא למרחוק: היא שוטטה ורקדה עירומה, הוגה אל העולם את שיריה. בשיכרון החושים (האופייני לחסידות כמו גם לסוּפיות) הצטרפה אל שמחת הקיום הטהורה כשמודעותה צופה בגוף, אך אינה מזדהה עימו. בשירים רבים, על כן, היא פונה אל עצמה בשמה, כעדה. נראה כי אינה מנסה להרשים, כי אם לחשוף ולהיחשף. שיריה פשוטים, מעוררי תשומת לב המופנית פנימה ונאמנים לחוויה. שירתה מגבירה את האור ומעניקה לה את האומץ להתמודד עם החשיכה.
חָשַׁשְׁתִּי לְרֶגַע,
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לָגַמְתִּי
אֶת יֵין שִׁירָתִי.
הוּא שֶׁהֶעֱנִיק לִי אֶת הָעֹז
לֶאֱחֹז בַּחֲשֵׁכָה,
לְהָרְסָהּ וּלְשָׁבְרָהּ
לִרְסִיסִים.
אופי שיריה לוכד בתוכו את האישי והאוניברסאלי בעת ובעונה אחת. צלילות ראייתה ובהירות שפתה מעניקים לקורא חוויה זכה ונגישה. שירתה משמשת אותה במסעה האישי, ונראה כי דרכה היא מדברת ומחנכת את עצמה, ולעתים אף פונה אל קהל רחב, בקריאה להתעורר.
אַל נָא תְּדַבְּרוּ עַל דָּתוֹת לָרֹב.
הַמְּצִיאוּת הָאַחַת הוֹוָה בְּכֹל מָקוֹם,
לֹא בַּהִינְדּוּאִיזְם בִּלְבַד, אוֹ בָּאִסְלָאם
אוֹ בְּמָסֹרֶת אַחֶרֶת. הָבִינוּ:
מוּדָעוּתְכֶם
הִיא הָאֱמֶת עַל אוֹדוֹת הָאֱלֹהִים.
הערות:
- בראהמינים – קאסטה (מעמד) עליונה בהינדואיזם. הבראהמינים הם לרב הכוהנים והמורים.
- שיוויזם – שיווה הוא אחד משלושת האלים העיקריים בדת ההינדואיסטית, האל ההורס ומשנה הצורה. תפישת השיוויזם (Shaivism) היא שהאל שיווה מבצע חמש פעולות: יצירה, שימור, פירוק, חסד מסתיר וחסד חושף. כל אחת מחמש הפעולות תואמת לשם ולצורה של שיווה. הוא האל העליון העומד מעל כל הפעילויות.
- סופיזם – זרם מיסטי באִסלאם, שעיקרו באהבה ובכוונה שבעשייה. הסופיים שמים דגש על הקשר בין האדם לאלוהיו ועל מסע הנשמה מן הנפרדוּת אל האחדות עם אלוהים.
- אדווייטה ודאנטה – תורת האי-שניות, על פיה הקיום כולו הוא מהות אחת. תחושת הנפרדוּת על פי תפישה זו היא אשליה הכרוכה בסבל. הדרך להשתחרר מהסבל היא לחדול להזין את התניית הבסיס של ה”אני”. על ידי אי-תגובה והתבוננות בלבד תתמוסס ההתניה ותיוותר מודעות טהורה אוניברסאלית.
- אוּפַּנִישָׁדוֹת – האופנישאדות הן פירושים או הוספות על כל אחת מארבע הוודות, קובצי הדת הנחשבים לעתיקים ביותר בהינדואיזם. ודה בסנסקריט משמעו, ידע. המושג “אופנישד” מורכב מהמלים בסנסקריט “אופה” (ליד), “ני” (למטה), ו”שד” (לשבת), כלומר, “לשבת ליד” מורה רוחני על מנת ללמוד ממנו.
- Tat Tvam Asi – המשפט מופיע במקור באחת האופנישדות הקדומות. משמעותו היא שניתן לזהות את העצמי במוצאו הטהור, הבראשיתי, עם המציאות המוחלטת שהיא הבסיס והמקור לעולם התופעות.
- יוגה בסנסקריט פירושה איחוד, והיא נחשבת כנתיב להארה. על כן ההולכים בדרך היוגה זכו לכינויים: יוגי (לזכר), יוגיני (לנקבה).
הוספת תגובה