גם להישאר בבית זו הזדמנות

כל קושי טומן בחובו גם הזדמנות, גם מצב כמו זה הנוכחי שרובנו סגורים בבית לתקופה לא ידועה. דווקא ברגע הזה רצינו להזכיר לעצמנו שיש לנו יכולת לבחור את האופן שבו אנחנו מגיבים למה שקורה, לחלוק כמה נקודות מבט נוספות לקריאה של המצב הנוכחי ולשתף בדברים מעניינים שהגיעו אלינו.

חברים יקרים, אנו נמצאים בימים אלה בבית במצב שנכפה עלינו, זה מצב לא שגרתי שטומן בחובו הרבה אי־ודאות ביחס לעתיד. כנראה שהרבה מהתכניות שלנו כבר נאלצו להשתנות, וכן, באופן טבעי זה יכול להוביל גם למצבי לחץ וחרדה. בתקופה הזאת, בתוך כל ההמולה, רצינו קודם כל להזכיר לעצמנו וגם לחלוק כמה נקודות מבט נוספות לקריאה של המצב הנוכחי, לשתף בדברים מעניינים שהגיעו אלינו, וגם כמה טיפים מעשיים בנוגע למה אפשר לעשות בבית במשך כל כך הרבה ימים.

כל קושי הוא גם הזדמנות

מישהו חכם אמר פעם: "השקיעו מעט אנרגיה בדברים שיש לכם מעט השפעה עליהם, והשקיעו הרבה אנרגיה בדברים שיש לכם הרבה השפעה עליהם". הרעיון הוא שבמקום לבזבז את האנרגיה היקרה שלנו על תהליכים שגדולים מאיתנו פי כמה, אנחנו יכולים להתמקד בתגובה שלנו למצב החיצוני. למשל, אם יש סערה בחוץ, זה לא משהו שאנחנו יכולים לשנות, אבל אנחנו כן יכולים להחליט מה אנחנו רוצים לעשות בהינתן שיש בחוץ סערה. למשל אנחנו יכולים להחליט להישאר בבית ולהעביר ערב נעים עם המשפחה שלנו, או בכל זאת לצאת בגשם. הבנתם את הרעיון.

ועד כמה שלפעמים קשה לנו לקבל זאת, כל קושי מכיל גם הזדמנות. כל קושי מצביע על שינוי, בין אם גדול או קטן, על הצורך להתנתק מהישן ולעבור לחדש. אחד הדברים שקובעים את היכולת שלנו לראות את ההזדמנויות שלפנינו הוא ה"סיפור" שאנחנו מספרים לעצמנו, כלומר הפוקוס שאנחנו נותנים לדברים והשאלות שאנו שואלים את עצמנו. בתהילים נאמר: "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי", וזאת מעין תזכורת שיש לנו יכולת לבחור לאן להפנות את המבט שלנו – למעלה אל ההרים או למטה אל האדמה, אל עבר הקושי או אל ההזדמנות שהוא טומן בחובו. אם אנחנו רוצים להתמקד בהזדמנות אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות כגון – מה באפשרותי להפיק מהסיטואציה הזאת? בהינתן שאלה התנאים, מה הדבר הטוב ביותר שבאפשרותי לעשות? מי מהאנשים שאני מכיר יכול לעזור לי לראות את ההזדמנות? באופן מפתיע מתברר שמגבלה כלשהי דווקא מעודדת יצירתיות.

כששמענו על השינויים הנוכחיים – על סגירת החנויות, בתי הספר והמוסדות האקדמים, שלא לדבר על אנשים רבים שיצאו לחופשה ללא תשלום, ועכשיו, שעלינו להישאר בתוך הבית ולצאת רק לדברים הכרחיים – התגובה הראשונה והטבעית שלנו הייתה תדהמה. כל מה שבנינו, כל התכניות שלנו לשנה הקרובה משתנות ככה ברגע אחד? כן. זה המצב. ואז לקחנו נשימה עמוקה (ועוד אחת. כן ממש כך!) והתחברנו מחדש לערכים של העשייה שלנו. שאלנו את עצמנו מה עומד בבסיס העשייה שלנו בחדקרן, ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? התשובה הייתה ברורה: להתחבר אל מה שמעורר בנו השראה, ולחלוק את ההשראה הזאת עם עוד אנשים. ברגע שהתחברנו למהות העמוקה של מה שאנחנו עושים יכולנו להסתכל על הקושי הנוכחי ממקום אחר, ולראות שגם בו יש הזדמנות שקוראת לנו להשתנות.

אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי? המשפט מתהילים הוא מעין תזכורת שיש לנו יכולת לבחור לאן להפנות את המבט שלנו

אז מה עושים?

קודם כל, כמו בכל דבר, המצב הפנימי שלנו חשוב. ועלינו לחפש ככל האפשר מצב של רוגע ומפוקחות, על אחת כמה וכמה אם יש לנו ילדים. המצב הפנימי שלנו מגדיר במידה רבה את היכולת שלנו להתמודד עם הגירויים החזקים שמגיעים כרגע, וידוע גם שהמערכת החיסונית שלנו נחלשת כאשר אנחנו נמצאים במצב מתמשך של סטרס. וכדי לקבל פרופורציה כדאי לזכור גם שבכל מצב, אפילו הקיצוני ביותר, היו תמיד אנשים שהצליחו להתמודד אחרת עם החוויה ולא להימחץ על ידה, על אף הקושי הגדול והבלתי אפשרי כמעט.

אחת מהאנשים האלה היא אתי הילסום, שהייתה יהודייה ממוצא הולנדי שנספתה באושוויץ בשנת 1943. היומן שכתבה מביא עימו נקודה של אור ותקווה גדולה, ודווקא מתוך החושך הגדול שהיה סביבה באותם ימים היא מצליחה להעביר מסר של אהבה וחמלה לאנושות ולבריאה כולה.

כך היא כותבת:

"החיים מוזרים ומפתיעים ומגוונים עד אינסוף, אחרי כל עיקול שבדרך מתגלה פתאום נוף חדש לחלוטין. רוב האנשים רואים בחיים את מה שמקובל לראות, אבל עלינו להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים, מכל המוסכמות, מכל סיסמה, מכל מושג מוכר ובטוח, להעז לעזוב הכל, לשכוח את כל הנורמות והוודאויות המקובלות, להסתכן ולעשות את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס, ואז, אז החיים נעשים עשירים ושופעים, גם ברגעים של סבל תהומי".

מתוך הספר "השמיים שבתוכי" מאת אתי הילסום

ובמקום אחר ביומנה היא מזכירה לנו שהתקווה מגיעה מבפנים:

"פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת אינקוויזיציה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגיפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא לשאת את הכאב, להתמודד איתו ולשמור על פינה קטנה של הנפש שלמה, ללא רבב, לא משנה מה קורה".

התקווה היא בפנים

לא משנה מה יקרה בחוץ, תמיד יש לנו בחירה. גם אם היא מצומצמת תמיד יש לנו בחירה, ועלינו להתמקד בטווח הדברים שביכולתנו להשפיע עליהם. אם נגזר עלינו להיות סגורים בבית, זה משהו שאין לנו אפשרות מוחשית להשפיע עליו, ושנוגע לבריאות הכלל. אבל כן יש לנו אפשרות להשפיע על מה שנעשה בבית, וכמובן גם על איכות הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, ועל הקשר שלנו עם אלה שנמצאים איתנו…

חלק מהצורך שלנו בוודאות גורם לרבים מאיתנו, באופן טבעי, לעסוק בתקופה הזאת בהערכות: זה יימשך שבועות בודדים, חודשיים, שלושה, חצי שנה… תוך שנתיים יימצא החיסון וכן הלאה. למען האמת, ההערכה היחידה הוודאית שיש לנו היא שאין לנו מושג מה יהיה, ושצפויה לנו עוד הרבה אי־ודאות. יכול להיות שהמצב יסתיים במהרה יחסית (הלוואי), ויכול להיות גם שלא, ועלינו להיערך לכך. לא רק מבחינת מוצרי מזון ונייר טואלט, אלא גם בבחירה והחלטה פנימית – מי אנחנו רוצים להיות ומה אנחנו רוצים להביע בתקופה הזאת. וכמו כן, מה אנחנו רוצים ויכולים להפיק מהמצב הזה. ככל שדברים אלו יהיו ברורים לנו יותר, נוכל להיות לעמוד יותר בפני הסערות שבחוץ.

ואולי זה הזמן להרפות קצת

כפי שכתבתנו הרבה מהאופן שבו אנחנו חווים את המצב קשור בפרשנות שאנו נותנים לסיטואציה. הרי, אם היינו בחופשה עם המשפחה שלנו על אי בודד, או בריטריט מדיטציה של 10 ימים, לא הייתה לנו בעיה להישאר כמה ימים במרחב סגור. לכן, הגישה הפנימית שלנו יכולה להשפיע בעוצמה על החוויה שלנו, ובמקום ללכת לקיצוניות כזו או אחרת, יש טווח שלם של אפורים בין כניעה מוחלטת לבין התנגדות. רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, מדבר על המקום של ההתמסרות, הוא כתב את תפילת ההתמסרות שמצאנו כמאוד רלוונטית להתמודדות עם מצבים של אי־ודאות כמו זה הנוכחי:

את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא,
אינני יכול לשנות בפחדיי.
אני מצפה לכך בשלוות נפש פנימית,
בשקט ים רוגע של פנימיותי.
פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו,
בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו,
את זה אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד.
ההתמסרות למה שמכונה "החוכמה האלוהית במאורעות העולם"
היא הביטחון בכך שמה שיביא עימו העתיד מוכרח להיות,
ושבדרך זו או אחרת הוא יפעל את פעולתו המיטיבה.
הקריאה ברוח זו בתחושה, במילים וברעיונות – זוהי רוח תפילת ההתמסרות.
אנו חייבים ללמוד זאת בתקופתנו, לחיות מתוך אמון מלא
בעזרה המתמדת של עולם הרוח, אם אין אנו רוצים באובדן אומץ הלב.
על כן נגייס את כל כוחות הרצון,
ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.

כתרגיל יכול להיות מעניין לשאול את עצמנו מה הרגע הזה מבקש מאיתנו? גם כיחידים וגם כאנושות. אולי להרפות, אולי לשנות את אורח החיים שלנו. כאנושות, אחת התוצאות שאנחנו יכולים לראות למשל היא שכתוצאה מהסגר בסין, יש ירידה משמעותית ברמת זיהום האוויר באזורים שהיו בהסגר. זה אומר שיש לנו יכולת לשנות את אורח החיים שלנו, אפילו בצורה מיידית אם נרצה בכך.

הירידה ברמת זיהום האוויר בסין ניכרת במפה של נאסא מאז שהוטל סגר על אזורים שלמים

ומעבר להיבט הפרקטי של כל מה שנעשה, יש כאן הזדמנות להרפות מן המשימות השגרתיות ולהישאר עם שאלות שקשורות לחזון שלנו ולמה שבאמת חשוב עבורנו, שאלות שפותחות אותנו אל מרחבים גדולים יותר, אך שבשגרת היומיום נשארות פעמים רבות בתחתית ערימת המטלות והדברים הדחופים שיש לעשות. הקלפים נטרפו ועכשיו עלינו להשתנות בהתאם. זה לא יהיה בהכרח קל, אבל יש סיכוי שנצליח לצאת מחוזקים מהמצב הנוכחי.

כאשר פרצה המגיפה הגדולה בלונדון בשנת 1665, אייזיק ניוטון היה לקראת סיום התואר הראשון שלו. אחת ההשלכות של מגיפת הדבר הייתה שסגרו את אוניברסיטת קיימברידג' ושלחו את כל הסטודנטים אל מחוץ לעיר עד שהמגיפה תחלוף. ניוטון עבר להתגורר לתקופה ארוכה בחווה, ומי היה מנחש שדווקא שם, הרחק מההמולה ומהמטלות של האוניברסיטה, ניוטון עתיד היה  לרדת לשורש התופעה של שבירת קרני האור לקשת הצבעים, ולשנות את המדע לתמיד. אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה אם הוא לא היה יוצא לחופשה.

ביחס להרפייה, אחד האנשים שידע להרפות מדי פעם היה איינשטיין. איינשטיין תמיד סיפר שהרעיונות הגאוניים הגיעו אליו לא כשהוא ישב מול הלוח או עם הדף ועשה חישובים, אלא כשהוא עסק בפנאי: כשהוא ניגן בכינור שלו, או הילך על שפת הנהר, או שט בסירה. נראה שדווקא במצבים שאנחנו רגועים יכולים להגיע הרעיונות המבריקים, אלו שפשוט אין להם מקום כשאנחנו במירוץ היומיומי הרגיל. אז גם להוריד הילוך מדי פעם יכול לעשות טוב. אנחנו יודעים שזה לא קל אך יכול להיות מועיל להתייחס לתקופה הזאת כאל חופשה, חופשה מההתנהלות הרגילה שלנו בחיים.

ולסיום הנה עוד משהו קטן להשראה, חלקכם בטח כבר ראו את הווידאו הזה שמראה דרך אחת מעניינת שהאיטלקים במילאנו מצאו להתמודד עם ימים שלמים בלי לצאת מהבית. המסר שלהם הוא שתמיד יש תקווה, ובכל מצב אפשר למצוא דרכים יצירתיות להתמודדות.



ספרים להשראה, רוגע ושקט

    תגובות גולשים

  1. תודה לכם מקסימים,
    על המייל המחזק והחיובי, נותן כוחות ואור בימים אלו.
    ימים טובים לכולנו
    באהבה
    אביגיל

  2. איזה פוסט מלא חמלה ותקווה. כל כך מרענן בים הספקולציות, הנתונים, ההפחדה והרעיונות לעשייה וצמיחה. כן, מדי פעם צריך להרפות, ותודה שאתם מביאים גם את הצד הרך הזה.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *