מיד לאחר הלידה, האוקסיטוצין מופרש בכמויות גדולות מאוד אצל האמא והתינוק ודואג להתקשרות ההדדית הראשונית ביניהם.

ילדים זה שמחה, ועכשיו אני אגיד לכם למה

השורה מהשיר המפורסם אומרת שילדים זה שמחה, אבל לפני שהפכתי לאמא בעצמי, שמעתי בעיקר על כמה ילדים זה קושי, הרבה הרבה קושי. פעמים רבות תהיתי על הפער הזה אצל אנשים שעודדו אותי להביא ילדים ובאותו הזמן הרבו להגיד על כמה זה קשה. שנה לתוך האימהות וסוף סוף הבנתי באמת, מתוך חוויה, למה אומרים שילדים זה שמחה. ועכשיו אני רוצה לשתף גם אתכם בתובנות שלי.

לפני שנצלול פנימה, חשוב שנבהיר משהו, כי אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון, ילדים הם לא רק שמחה. ילדים הם גם תסכול, אובדן, עצב, דאגה וחרדה, מחסור בשעות שינה ועצבים. במקרים מסוימים ילדים הם גם ממש דיכאון וייאוש וחוסר אונים. אני יכולה להמשיך למנות את הקשיים שמגיעים עם גידול ילדים אבל לשמחתי החלק של הקושי מרגיש, לפחות עבורי, יותר מדובר לעומת העבר. בימינו יש הכרה בכך שקיים דיכאון לאחר לידה, דיכאון בזמן הריון וגם בכך שגידול ילדים זה פשוט קשה. לפני כמה שנים, כשהייתי בהרצאה של יורם יובל על אושר הוא אפילו הציג לנו גרף שמוכיח שאנשים חווים צניחה חדה ברמת האושר שלהם כשהם הורים לילדים קטנים. אם תחפשו תמצאו שפע של מקורות, מדעיים ואישיים, שיעידו שההורות היא קשה ומייסרת, ואפילו שההורות היא משבר. הפעם אני רוצה להביא דווקא את הצד השני, זה שבאופן אישי הרגשתי שקצת נדחק הצידה לפני שאני הפכתי לאמא בעצמי, ולדבר על למה ואיך הנוכחות של ילדים בחיינו מביאה לנו שמחה.

המענה על שאלות כמו: "למה ילדים זה שמחה?" אינו פשוט בכלל. לא מזמן נתקלתי בדיון רלוונטי לנושא באחת מקבוצות הפייסבוק שבהן אני פעילה. מישהי שאלה באנונימיות, בכנות נוגעת ללב ומתוך מה שאני פירשתי כמצוקה – למה בעצם להביא ילדים, וטענה שכל מי שהיא שאלה אמר את התשובה הבנאלית והסתומה: "בגלל החיוך בסוף היום ששווה הכול". כותבת הפוסט הביעה תסכול. הרי לא יכול להיות שזה באמת בגלל החיוך, אז למה כן?

אני רואה בשאלה של הכותבת האנונימית בקשה לשתף למה להביא ילדים למרות הקושי הנלווה לגידולם, וגם – מה הופך את הנוכחות של הילדים שלנו בחיינו למשמחת.

תשובה אחת היא – בגלל האוקסיטוצין.

מה זה אוקסיטוצין ואיך הוא קשור לשמחה?

אוקסיצטוצין הוא כבר מזמן לא מונח ששייך למדענים בלבד. בשנים האחרונות הוא הפך להיות מאוד פופולרי וקיבל את השם "הורמון ההתקשרות" או "הורמון האהבה". אוקסיטוצין מופרש במערכות יחסים קרובות, כולל מערכת יחסים זוגית, חברויות קרובות וביחסינו הבוגרים עם משפחת הגרעין שלנו. וכמובן, מערכת האוקסיטוצין פעילה כאשר אנחנו מתאהבים. הפרשת אוקסיטוצין נוצרת כתוצאה מקבלה או הענקה של מגע. כך למשל החזקת ידיים מייצרת אוקסיטוצין, רמות גבוהות של אוקסיטוצין מופרשות במהלך יחסי מין ובפרט בשלב האורגזמה, לכן יחסי מין מייצרים רמות גבוהות של קרבה רגשית בזמן קצר מאוד. אוקסיטוצין מופרש בכל פעם שאנחנו סומכים על מישהו ומרגישים שאנחנו יכולים להישען עליו. אוקסיטוצין מופרש גם כשאנחנו מלטפים את חיות המחמד שלנו (מגע), ומבלים עם החברים שלנו (אינטראקציה חברתית שנשענת על אמון). התוצאות החווייתיות של הפרשת אוקסיטוצין הן אותה הרגשה של ביטחון ושייכות שמייצרת חוויה חיובית ונעימה.

ד"ר לורטה גרציאנו בראונינג, פרופ' בתחום מדעי החברה, הקימה מרכז בעל שם משעשע: "המכון ליונק הפנימי" (The inner mammal institue) וכתבה את הספר: "ההרגלים של המוח השמח – לאמן את מוחך להגביר את רמות הסרוטונין, הדופאמין, האוקסיטוצין והאנדורפין". מהכותרת אפשר להבין שעל פי ד"ר בראונינג אוקסיטוצין הוא אחד מ"הורמוני השמחה". [הפסקה הבאה מכילה הסבר נוירוביולוגי מפורט יותר על אוקסיטוצין והמוח. אם המילה נוירוביולוגיה לבדה גורמת לכם לפריחה, דלגו ישר לפסקה שאחריה].

רגע של נוירוביולוגיה 

הפרשתם של ארבעת "הורמוני השמחה" נשלטת על ידי המבנים המוחיים – האמיגדלה, ההיפוקמפוס, ההיפותלמוס וההיפופיזה, שמרכיבים את המערכת הלימבית. המערכת הזאת משותפת לנו וליונקים אחרים. היא נמצאת בעומק המוח, מתחת למוח הקורטיקלי (שנקרא גם הקורטקס), שהוא אותו החלק שמלא בקיפולים שכולנו מכירים מתמונות ומציורים של המוח. המערכת הלימבית עובדת כל הזמן בשיתוף פעולה עם הקורטקס, פעולתו של האחרון משווה בין חוויות הווה לבין חוויות עבר מוכרות. בהתאם לתהליך הזה ולפלט שמתקבל, המערכת הלימבית מגיבה בהפרשת הורמונים שמעצבים את החוויות שלנו ברגע ההווה ואת האופן שבו אנחנו מרגישים. ההורמונים האלה יכולים לאותת לנו שמה שקורה כרגע הוא "טוב" או "רע" לנו. המוח הקורטיקלי לא יכול להשפיע ישירות על הרגשות ועל ההתנהגות שלנו, שכן עבורו העולם הוא מעין בלאגן של פרטים גולמיים בלי סימן חיובי או שלילי. זוהי המערכת הלימבית שעוזרת למוח הקורטיקלי להבין את מה שמתרחש, למיין את המידע שהגיע ולהוסיף לו את המימד הרגשי. חשוב לציין שאנחנו לא תמיד פועלים על פי המסר שהמערכת הלימבית משדרת, זה בגלל שהמוח הקורטיקלי יכול "לקחת את ההגה לידיים" ולעכב את פעולתה. אבל על פי טענתה של בראונינג, המערכת הלימבית – הוא הבסיס למי שאנחנו. חלקי המוח המשותפים לנו וליונקים אחרים מתגמלים אותנו כשאנחנו נוהגים באופן שמקדם את ההישרדות שלנו, וכך למעשה הורמוני השמחה – אוקסיטוצין בין השאר, קשורים בהתנהגויות שמקדמות הישרדות. 

המסקנה מכל הסברי הנוירוביולוגיה האלו היא שלפי ד"ר בראונינג אם אם אנחנו רוצים להיות מאושרים יותר אנחנו זקוקים למערכת הלימבית שאחראית להפרשת הורמוני השמחה.

אוקסיטוצין מעורר בנו מוטיבציה להאמין באחרים ולמצוא ביטחון בקשרים ובבריתות עימם. למעשה, חלק מהמוח האנושי הוא כזה שקיבלנו בירושה מאנשים שמטרתם היחידה הייתה הישרדות. ובעולם שבו ההישרדות חשובה כל כך, חייבים להיות חלק מקבוצה, כי המחיר של דחייה חברתית הוא הסתכנות במוות פוטנציאלי – וזה כמובן לא טוב להישרדות. מסיבה זו בתהליך הברירה הטבעית מוחות שמוכוונים לחיפוש הזדמנויות חברתיות התרבו יותר לעומת מוחות שהיו פחות "חברתיים". בניגוד לחיות אחרות, בני האדם אינם מחווטים להימנע באופן גורף ממזון מסוים או מטורף מסוים, בני האדם מחווטים בהתאם להתנסויות חייהם. התינוק האנושי נולד חסר אונים במיוחד וככזה הוא מוכוון באופן ביולוגי ליצור מיידית קשר עם הוריו ולעורר בהם רגשות חיוביים, וזאת על מנת שיגנו עליו וילמדו אותו איך לשרוד בעולם החדש שאליו הוא הגיע. בהמשך חיינו המוח שלנו מחווט להיות חלק מקבוצה, בדומה לחיות שחיות בעדר. כשמביאים בחשבון את הזווית האבולוציונית קל להבין למה אנחנו זקוקים כל כך לקבוצת שייכות ולמה כשאנו לא מרגישים שייכים זה יכול להיות כל כך מכאיב ומאיים.

הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים, או בלשון ביולוגית "העדר", היא מערכת ביטחון מוגברת. אם נאמץ את נקודת המבט של המוח היונקי שמכוון להישרדות, נבין שכאשר יש סביבי עדר אני לא חייב לדאוג לעצמי בלבד, וחלק מהאחריות על איתור הסכנות הפוטנציאליות עוברת לאחרים. בממלכת החי, פרט יעזוב את הקבוצה שלו כדי לעסוק ברבייה ולכן תהליכי רבייה ומה שקשור אליה מייצרים יותר אוקסיטוצין מאשר יחסי חברות, כדי שליונקים תהיה מוטיבציה להמשיך ולהתרבות.

איך אוקסיטוצין קשור ליחסי הורים ילדים?

אוקסיטוצין מעורב ביחסי הורים ילדים ממש מהתחלה, במהלך הלידה ומיד אחריה אוקסיטוצין מהווה שחקן מרכזי. למעשה, כל אם שעשתה קורס הכנה ללידה טבעית יודעת שהפרשה מוגברת של אוקסיטוצין היא זו שמתחילה את תהליך הלידה – כשהיא גורמת לרחם להתכווץ ולדחוף את העובר או העוברית החוצה עד ליציאתם החוצה. האוקסיטוצין מעורב גם בתהליך ההנקה ואחראי על רפלקס שחרור החלב. מיד לאחר הלידה, האוקסיטוצין מופרש בכמויות גדולות מאוד אצל האמא והתינוק ודואג להתקשרות ההדדית הראשונית ביניהם. מכאן החשיבות הרבה שגם מערכת הבריאות שמה בשנים האחרונות על המגע ראשוני בין האם לתינוקה כבר בחדר הלידה שכולל את הנחת התינוק על האם מיד לאחר הלידה וקיום מגע עור לעור. כמו כן, הבנה טובה יותר של התהליכים הביולוגיים המתוארים מסבירה את קיומן הרחב יותר של מחלקות אפס הפרדה בבתי החולים ואת העידוד להנקה מצד משרד הבריאות. באופן אישי, גם אני בחרתי להיות במחלקת אפס הפרדה לאחר הלידה ואני יכולה להגיד לכם שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בהורות. אחרי תשעה חודשים משותפים ביחד, הרגשתי שאין שום סיכוי שאוכל להיפרד מהילד שלי רגע לאחר הלידה. השהייה במחלקת אפס הפרדה קירבה את כולנו כמשפחה ממש מההתחלה והפחיתה את ההלם הראשוני של ההסתגלות להורות החדשה.

אני זוכרת שבתחילת חופשת הלידה חברות שלא ראיתי הרבה זמן שאלו אותו לשלומי. אני לא יודעת מה הן ציפו לשמוע אבל אני חשבתי שמובן מאליו שאדבר על הקושי בגלל לילות בלי שינה, ההתמסרות הטוטאלית ליצור שזקוק לי 24 שעות ביממה והביטול העצמי שנלווה לכך. לעומת זאת אמרתי להן שאני מרגישה מעולה. המונח "הורמונלית" היה ממשי, עניתי להן שאני מרגישה כמו ב"מקלחת אוקסיטוצין" . כל זה קרה לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, ועכשיו כשאני מתבוננת אחורה בזמן, אני מבינה שלא סתם עלה לי הדימוי הזה. עכשיו אני מבינה טוב יותר איך אותה רמת אוקסיטוצין ראשונית לאחר הלידה גרמה לי להרגיש התרוממות רוח וחיוביות מתפרצת בניגוד למה שציפיתי שאחווה.

לאחר הלידה, מוחם של התינוק או התינוקת שזה עתה נולדו מכיל גם הוא כמות גבוהה מאוד של אוקסיטצין, שממריצה אותם להיצמד להוריהם ולחפש מגע צמוד וממושך עימם. אם לא היה מופרש אוקסיטוצין גם במוחם של התינוקות, יש סיכוי שהצאצאים היו עשויים להתרחק מהוריהם ולהיות חשופים לסכנה. המדהים הוא שרמות האוקסיטוצין אצל התינוקות משפיעות גם על הוריהם. כאשר הורה וילד נוגעים זה בזה רמות האוקסיטוצין עולות באופן הדדי, דבר שגורם להם לרצות להיות יותר ביחד, ושמביא לעוד מגע הדדי. וכך, הפרשת האוקטיסוצין המוגברת מיד לאחר הלידה מהווה רק את הפתיחה ליחסים שהולכים ונבנים, יחסים שנשענים על אותו הורמון התקשרות.

פרץ האוקסיטוצין המדובר, שראשיתו בלידה והמשכו בראשית החיים של היצור האנושי הצעיר, ממריץ את האמא ממשפחת היונקים לשמור היטב על הצאצאים שלה ולגונן עליהם. באופן זה התינוק האנושי יכול להיוולד חסר ישע ולהישאר חסר ישע במשך שנים רבות מאחר שהפרשת האוקסיטוצין גורמת להוריו לדאוג לו כאשר הוא לא מסוגל לעשות זאת בעצמו (וכמובן שאני מתייחסת לתהליכים תקינים ביחסי הורים ילדים שהם בגדר "הורות טובה דיה").

כשאתם נמצאים עם הילדים שלכם שרק נולדו, ומרגישים את ההתאהבות הזאת – את הלב שלכם מתרחב, זהו פרץ של אוקסיטוצין ששוטף אתכם. כשאתם מתבוננים על התמונות מהתקופה הזו ומרגישים חמימות בחזה – זהו האוקסיטוצין. כך האוקסיטוצין אחראי בין השאר לרגשות החיוביים והייחודיים שמתחילים מהלידה ומלווים אותנו בתחילת דרכנו כהורים.

"הייתי בת 22 כאשר הבת הבכורה שלי נולדה, הניחו אותה על החזה שלי, אני חושבת שבאותו רגע הרגשתי מה זה אהבה". כך מתארת פרופ' רות פלדמן מהמרכז הבין תחומי בהרצליה בפרק הפתיחה של "בייביז" (הסדרה המפורסמת בנטפליקס, למי שלא מכיר) שעוסק באהבת הורים לילדיהם. במעבדה שלה, פלדמן עוסקת במושג ההתקשרות מזווית נוירוביולוגית, ולכן רבים מהמחקרים שלה בוחנים את פעולתו של הורמון האוקסיטוצין. פלדמן שואלת במחקריה מהם המנגנונים הביולוגיים אשר מאפשרים לנו להיות הורים לילדים שלנו (וגם – להתאהב בבן הזוג הרומנטי שלנו ולקיים מערכות יחסים קרובות). את כל המחקרים של פלדמן ועמיתיה תוכלו למצוא כאן.

גם לאבות יש אוקסיטוצין

כיום אבות מעורבים הרבה יותר בגידול הילדים מאשר בעבר, אפילו הרבה יותר מדור אחד קודם. אם נתבונן על ילדותינו נוכל להיווכח בהבדלים במידת המעורבות של האבות שלנו לעומת האבות שאנחנו או בני זוגנו היום. פלדמן ועמיתיה נותנים מקום לחקר האבהות במעבדתם. במחקר אחד, עליו פלדמן מספרת באותו פרק ראשון בסדרה בייביז, החוקרים התעניינו בהבדלים בין רמות האוקסיטוצין אצל אמהות ואבות. כפי שציינתי, אצל האם, הלידה וההנקה מסייעות באופן טבעי ליצירת הקשר עם התינוק החדש על ידי הפרשה מוגברת של אוקסיטוצין. נשאלת השאלה – מה לגבי האבות? וכיצד הם נקשרים לילדיהם? מאחר שאוקסיטוצין קשור במגע ובאינטראקציה חיובית חברתית מהנה, הנוכחות הגבוהה יותר של אבות בתהליך הלידה ובחודשי החיים הראשונים, גורמת לכך שגם אצל האבות יופרש אוקסיטוצין. למעשה, במחקר אחד פלדמן ועמיתיה מצאו, למרבה ההפתעה, שרמות האוקסיטוצין היו זהות (!) אצל אמהות ואבות כמה חודשים לאחר הלידה. הממצא הזה מעיד על גמישות במוח האבהי שמשתנה בעקבות האינטראקציה עם התינוק או התינוקת החדשים במשפחה. "נוירופלסטיות" זו במוחם של האבות מעידה כי נכון לדבר היום על "המוח ההורי" כלומר על המנגנונים הביולוגיים והנוירונליים שמאפשרים את ההורות. מה שאני מבינה באופן אישי מהממצאים המתוארים הוא שרמות האוקסיטוצין השוות במוחם של האבות והאמהות, מעידה על כך שהמוח האבהי מפצה מהר מאוד על אותה "מקלחת אוקסיטוצין" ראשונית לה זוכה האם. רמות אוקסיטוצין זהות מעידות על קרבה הורית במידה שווה בקשר של התינוק עם אביו ועם אימו. אבות, אם תרצו לקחת מזה משהו פרקטי, המשמעות של ממצאי המחקר מעידה על כך שככל שתרבו לבלות עם ילדיכם בתחילת חייהם – בסמיכות ללידה (הזכרנו מקודם את מחלקת אפס הפרדה) ואחריה בבית, כך הטיפול בהם יהיה יותר מהנה ואינטואיטיבי עבורכם. ואמהות – לצד האשמה האינסופית, זה באמת ממש בסדר לא להיות כל הזמן עם התינוקות שלנו, זה אפילו יעזור לבני (או בנות) הזוג להיקשר טוב יותר אל הילדים. הממצא ביחס לרמות האוקסיטוצין הזהות במוחם של האבות, יכול גם להסביר כיצד המוח האנושי בחוכמתו הרבה יכול לפצות על לידה טראומטית (בה נפגעה ההפרשה הראשונית המוגברת של האוקסיטוצין אצל האם) ולדאוג לכך שהאם והתינוק ייצרו קשר חיובי בתחילת חייו. ממצאים המעידים על גמישות ונוירופלסטיות במוחם של האבות מהווים גם חדשות טובות באותם המקרים שבהם החיבור הראשוני בין האם לתינוקה אינו נוצר מסיבה זו או אחרת כיוון שהם מעידים על כך שלטבע ישנה תשתית לגידול משותף של צאצאים שאינו מבוסס על ההריון, הלידה וההנקה בלבד.

לא רק במסגרת יחסי הורה ילד, אלא גם עצם הטיפול בילדים של אחרים (וכאן נכנסים כל הדודים והדודות, המטפלות, הגננים והגננות וכמובן סבתא וסבא) מביא להפרשת אוקסיטוצין מוגברת. כמה חכם הטבע, לא? הנקודה הזאת מסייעת לנו להבין למה ילדים הם שמחה גם זמן רב אחרי התקופה "האוקסיטוצינית" הראשונית המדוברת. הרי מתישהו הילדים שלנו גדלים ומביאים ילדים בעצמם ואז אנחנו מקבלים עוד ועוד מנות אוקסיטוצין מהקשר שנוצר עם הילדים שמתווספים למשפחה.

ומה קורה בשאר החיים עם כל האוקסיטוצין הזה?

במילה אחת – אהבה. אותו רגש נשגב אך אנושי, חמקמק וכה מובן מאליו שכולנו כמהים לו, רודפים אחריו, ואפילו עלולים להשתגע או למות בגללו.

זֹאת אַהֲבָה: לָעוּף אֶל הַשָּׁמַיִם,
לִקְרֹעַ בְּכָל רֶגַע מֵאָה מָסַכִּים,
לְהִפָּרֵד מֵהַנְּשִׁימָה וּמֵהַנְּשָׁמָה,
רַגְלַיִם לְהַצִּיב בְּלִי נוֹעַ עַל אֲדָמָה.
וּלְוַתֵּר עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ…

ג'לאל א-דין רומי, מתוך הדיוואן

במשך קרוב לשני עשורים המעבדה של פלדמן ועמיתיה חוקרת את המנגנונים הביולוגים המרכיבים את האהבה. מחקר אחר מחקר ומחקריה של פלדמן מתכנסים לתשובה עקבית – מערכת האוקסיטוצין היא אחד מהמנגנונים הביולוגיים אשר קשורים ביכולת שלנו לאהוב. 

אוקיי אז הבנו שהאוקסיטוצין הזה ממש רצוי! האם ניתן באופן מכוון להשפיע על הרמות שלו?

אם הייתם "תלמידים טובים" עד עכשיו וקראתם את המאמר לעומקו אתם כבר יודעים שהתשובה היא כמובן – כן.

ניתן לייצר אוקסיטוצין על ידי מגע ואמון. תוכלו לקבוע תור לעיסוי, לתת אותו לעצמכם או לבקש אותו מבן או בת הזוג או אדם קרוב אחר, תוכלו ללטף את חיית המחמד שלכם, להתחבק עם אנשים קרובים, לאחוז ידיים, להחליף מבטים או לקיים יחסי מין עם בני או בנות הזוג שלכם. אפשר למצוא קהילה להשתייך אליה – ממשית או וירטואלית, לאתגר את עצמכם בהיכרות עם אנשים חדשים ולבנות עימם יחסי אמון חדשים. וכן – ישנו סיכוי להיפגע ולהתאכזב. בספרה, ד"ר בראונינג מציינת שאחת הדרכים להגביר את הפרשת האוקסיטוצין היא להיות ראויים לאמון של אחרים, זאת מפני שאוקסיטוצין מופרש בתהליך מעגלי הן כשאנחנו נותנים והן כשאנחנו מקבלים אמון.

נכתבו כאן כבר הרבה מילים על אוקסיטוצין ועל ההשלכות שלו ויש עוד כל כך הרבה מה להגיד בנושא שאני יכולה לטבוע בים המאמרים המדעיים בגוגל סקולר ולא לסיים את המאמר הזה לעולם…

הרעיון לכתיבת המאמר הזה נולד בראשי ימים אחדים לאחר הלידה, זמן שבו חוויתי את עצמי שמחה, מלאה ונוכחת בחוויית ההורות. כעת במבט לאחור אני יכולה להבין ש"מקלחת האוקסיטוצין" הראשונית שקיבלתי לאחר הלידה תמכה בתהליך הפיכתי לאם. במאמר הזה למדנו שאוקסיטוצין והקשר שלו להרגשה טובה ולהורות הוא למעשה תוצאה של המוח היונקי שירשנו. הדבר המדהים הוא שגם אם התהליך הראשוני של הפרשת האוקסיטוצין הוא בעל בסיס ביולוגי, בהמשך החיים תפקידו של האוקסיטוצין רחב בהרבה מההורות הראשונית האינטנסיבית ולמעשה הוא מייצר תשתית קריטית לכל מערכות היחסים שמגיעות לאחר אותה הורות ראשונית, התחלתית ובלתי נפרדת מהתינוק. אוקסיטוצין מעורב במידה רבה בכל הקשרים הבין אישיים המהנים שאנחנו מקיימים לאורך חיינו ולכן יש לו תפקיד קריטי בבריאותינו הנפשית (ומצד שני – גם בפתולוגיה הנפשית, נושא שאליו לא נכנסתי בכלל אבל קיימת התייחסות ענפה לגביו במחקר). נראה שלאוקסיטוצין תפקיד מרכזי ביכולות שלנו לאהוב ולהיות נאהבים לאורך החיים ובחוויית רגשות מענגים נוספים כמו שמחה, אמון וביטחון. המאמר הזה גרם לי להבין שאי אפשר להדגיש מספיק את חשיבותה של אותה הורות ראשונית וגם את חשיבות התמיכה בהורים במצב הזה על מנת שיוכלו להיות פנויים ליצור קשר עם הילד או הילדה החדשים שהגיעו לעולם.

אני מקווה שהשתכנעתם שהורמון האוקסיטוצין רלוונטי לחיים שלכם גם אם אין לכם ילדים וגם אם לא תרצו להביא כאלה לעולם. והנה משימה לסיום – מצאו למי לתת עכשיו חיבוק ארוך, אפילו שיש קורונה וזה קצת מאתגר.

ואם הסתקרנתם לגבי סיבות נוספות שגורמות לנו לחוש שמחה בעקבות הקשר עם ילדינו, מאמר ההמשך כבר בהכנה והוא כולל הסברים נוספים מתחומי חקר הרגשות והנוירופסיכולוגיה. אם תעודדו אותי ממש כאן בתגובות לפוסט, אולי הוא ייכתב מהר יותר 😉 (זה כבר שייך להורמון שמחה אחר בשם סרוטונין).

רגע לפני שנסיים, מאחר שהמאמר הנוכחי כתוב באתר של הוצאה לאור שלשה ומעבדת כל היום את המילה הכתובה, נהיה חייבים לפתוח סוגריים ולהבהיר שהדרך הנכונה להגיד את המשפט שכתוב בכותרת ולקוח מהשיר של שלמה בר והברירה הטבעית היא: ילדים הם שמחה ולא ילדים זה שמחה. השיבוש הושאר בכוונה והתקבע בשפה בזכות אותו שיר מפורסם שכתב יהושוע סובול והלחין שלמה בר . הסיפור שמאחורי השיר מרתק ומפתיע ותוכלו לשמוע אותו בפרק בפודקאסט של "כאן": "שיר אחד".

ספרים מומלצים בנושא הורות, חינוך ולידה:

    תגובות גולשים

  1. יפה כתבת….מעניין, אני בתהליך הוצאת ספר אינטימי, נתתי לאוקסיטוצין ולאנדורפימים מקום גם בשיר וגם בפרוזה..
    כתבי עוד..

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *