האנליזה היא ירידה אל החומר והסינתזה היא עלייה אל הרוח. ככל שעולים גבוה יותר כך מאבדים את הפרטים, אבל במקומם מופיע המכלול ואנו מבחינים בכמות גדולה יותר של עובדות ושל אובייקטים. ככל שעולים כך עלינו לבצע יותר סינתזה. בזכות הסינתזה אנחנו חשים באחדות של הדברים, משום שאנו מגלים בעיקרון אחד ויחיד את הקשר הקיים בין כל הדברים, וכך אנחנו מתקרבים לידע האמיתי. הידיעה מגיעה מהסתכלות מהנקודה הגבוהה ביותר, זו שמאפשרת את הראייה המרחבית על המכלול, והידע הזה מעניק עוצמה, בריאות ושמחה. את העוצמה, הבריאות והשמחה משיגים רק באמצעות איחוד כל האנרגיות, בזכות ההתלכדות שלהן בנקודה אחת שבה אין עוד שום פיצול.
הדרך הזו להבין את האנליזה והסינתזה יכולה להפתיע אתכם, כי אף אחד מעולם לא הגדיר אותן כך. ועדיין, זו הגדרה מדויקת. האנליזה כרוכה בירידה אל החומר. כדי לנתח דברים, עלינו להתקרב אליהם ולהפריד ביניהם כדי לבחון אותם טוב יותר. אבל לאט לאט ההפרדה הזו בין היסודות מביאה למוות. כי המוות אינו אלא האנליזה המושלמת. ולהיפך, הלידה היא סינתזה: היסודות מתלכדים כדי ליצור יחידה אחת, והנה הילד נולד! לידתו של הילד היא סמל לסינתזה של כל האנרגיות והחלקיקים.
הסינתזה היא החיים והאנליזה היא המוות. זו הסיבה שהנטייה הזאת לעשות אנליזה, שכל כך נפוצה היום, מהווה סכנה. כל המומחים למשל עוסקים באנליזה. הם מתעכבים רק על נושא אחד או על איבר אחד ומזניחים את כל היתר, הם שוכחים את האדם בכללותו ואת היקום כולו. וכך הם מתקרבים אל עבר המוות. כמובן, התמחות היא דבר חשוב, אנחנו זקוקים למומחים שמכירים היטב את הפרטים. אבל מרוב אנליזות מפסיקים לראות את השלם.
המדע עובד יותר ויותר בתחום האנליזה, הוא מגלה חלקיקי חומר מזעריים ביותר: הוא מפרק, מפריד, מפורר… וזו גם הדרך שבה הוא מנסה להכיר את האדם: הוא מבתר אותו לחתיכות. הנטייה הזו להפרדה היא כל כך החלטית, חזקה ומודגשת בכל תחומי המדע, שהיא הביאה גם לשינויים בחיי המוסר והרוח. כל אחד רוצה להיפרד ולבודד את עצמו מאחרים, וכך מגיעים לעוינות, לדעות קדומות ולמלחמה… זאת התוצאה של האנליזה. ואפילו ברמת המדינות, לאומנות אינה אלא ביטוי לפילוסופיה הזאת של בידוד אוניברסלי. כולם בעד אנליזה: לחלק, להפריד, לבתר ולקרוע. אפילו בתוך המשפחה כולם נהיו אנליסטים גדולים, עד כדי כך שהכול מרגיז אותם והם כל הזמן עסוקים בלפצל: האימא מול האבא, ההורים מול הילדים… עדיין לא הבנו שעלינו ללמוד את הסינתזה, כי הסינתזה היא אהבה, הבנה וסובלנות.
כולם שקועים במרדף אחר האנליזה, כולם מעריכים את האנליזה והאנליזה תמיד מעודדת את חקר החיידקים והמחלות… לו היינו בריאים, כלומר במצב של סינתזה, לא היינו זקוקים לבדיקות הרפואיות. מדוע אנחנו תמיד בבדיקות? בדיקות דם, בדיקות שתן ומי יודע מה עוד… כי אנחנו כל כך ממוקדים באנליזה, עד שאי אפשר בלעדיה. אני מציע לחיות בסינתזה כי אז לא תזדקקו עוד לבדיקות רפואיות! לא תצטרכו לבדוק מה קורה עם השתן שלכם וזה לא ישנה דבר, כי פשוט תרגישו טוב. היום כולם בעד אנליזה: כולם רוצים להיפרד מכולם ולהקים מדינה נפרדת משלהם. אנחנו בעד סינתזה: שכל המדינות יתאחדו למדינה אחת. כך החיים יזרמו… הסינתזה היא חיים, נצח ואלמוות. אבל אני יודע שמעטים מאוד יבינו אותי, בגלל שצורת המחשבה שלהם מעוותת על ידי כל מה שנמצא סביבם: העיתונים, הספרים, הסרטים… תמיד צריך להסיר משהו, לחתוך, לעקור…
אהבה היא סינתזה: כשאנחנו אוהבים, אנחנו רוצים להתקרב, להתלכד ולהתאחד. דרך האנליזה אנחנו לומדים, דרך הסינתזה אנחנו חשים וחווים. בתהליך של אנליזה לא נרגיש הרבה, אבל בסינתזה, אולי לא נלמד מי יודע מה, אבל נרגיש, נתרחב, נחווה הנאה ואקסטזה. ואם עכשיו, בני האדם מתקשים יותר ויותר לחוות מצבים נעלים ושמיימיים, הסיבה לכך היא שהם עסוקים יותר מדי באנליזה. כשאתם פוגשים מישהו, אתם מייד מתחילים לנתח אותו: האף שלו, הפה שלו, התנועות שלו… האופי שלו, החסרונות שלו, המקצוע שלו, כמה הוא מרוויח… בעוד שאם תאהבו אותו, כל זה לא יעניין אתכם. אם תאהבו אותו כמו שהוא, אם תחושו את ההוויה שלו, אתם תהדהדו איתו. זו הסינתזה. ואם קורה שאתם מתעצבנים עליו זה אומר שנכנסתם למצב של אנליזה, ושאתם חותכים אותו לגזרים. ואז מחדש, כשאתם שוב אוהבים אותו אתם סולחים לו, כי אתם רואים אותו בשלמותו ושוכחים את הפרטים. הסינתזה, בניגוד לאנליזה, לא מתעכבת על הפרטים הקטנים. האנליזה לא רק מתעכבת עליהם, אלא גם מעצימה אותם עד כדי כך שבגלל פרעוש אחד שורפים את כל השמיכה. בגלל פגם קטנטן שוחטים מישהו. למעשה, האדם הזה הוא בנו של אלוהים, אבל זה לא משנה, זה לא מה שרואים, אנשים רואים את הפגם.
לקראת סוף הקטע שמופיע בהתחלה, כתוב: "בזכות הסינתזה אנחנו חשים באחדות של הדברים… וכך אנחנו מתקרבים לידע האמיתי. הידיעה מגיעה מהסתכלות מהנקודה הגבוהה ביותר, זו שמאפשרת את הראייה המרחבית על המכלול".
הידע האמיתי טמון בסינתזה. הידע שמפיקים מאנליזה אינו ידע אמיתי, אלא ידע שטחי וחלקי בלבד. לימוד היסודות באופן נפרד אינו מביא לידע רב. כדי לדעת באמת צריך להתאים בין היסודות כך שייצרו דבר־מה שלא היה קיים בהם בנפרד, והדבר הזה הוא החיים. הידע האמיתי טמון בחיים. כשמפרידים בין היסודות אין עוד חיים. לדעת שיסוד מסוים ניחן בתכונה זו או אחרת, בריח, בטעם או במשקל כזה או אחר, אינו ידע חיוני כי הוא נטול חיים. אבל כשמאחדים את כל היסודות משהו חדש קורה, והדבר החדש הזה הוא החיים. אתם יכולים להכיר את כל התכונות של היסודות, אבל כל עוד אין שם חיים, אין לכם ידע אמיתי. הידע האמיתי, זה שמאפשר לכם להסתכל על המכלול השלם, הוא הידע של האחדות. האחדות היא הדבר החשוב ביותר, כי היא מאפשרות לאחד את כל הכוחות, את כל האנרגיות, בנקודה אחת. בשלב הזה הכוחות האלה נרגעים ונכנסים להרמוניה, הם פועלים יחד ואתם מתחזקים מאוד מכך. האחדות הזאת שייכת לרוח.
האנשים שלא אימצו פילוסופיית חיים כזו עשו זאת משום שהם בחרו בדרך החומר. וזה בסדר, כי הם נחשפים לתגליות ורוכשים ניסיון, אבל אם הם ימשיכו כך הם יתרחקו מהאחדות הזאת של הרוח, שהיא היחידה שמסוגלת לשמור על הרמוניה בין הבריות. במצב כזה הם יהפכו להיות מאוד עוינים ואנוכיים, עד שבסופו של דבר הם יהרסו את עצמם. אמי שבוחרים בדרך החומר נרמסים. הם חושבים שיהיו חופשיים, אבל למעשה הם קוברים את עצמם. הם מסרבים להקשיב למקודשים, הם כבר יודעים את מה שהם יודעים, ויום אחד נמצא אותם מחוצים לגמרי מהנטל של עצמם, מהחומר שהם כל כך אוהבים ושבו הם נאחזים. אם אתם עובדים עם החומר תוך התייחסות אליו מנקודת מבט רוחנית, השליטה נשארת בידכם: הוא מציית לכם כי הוא מבין שאתם חזקים. בעוד שבמקרה ההפוך הוא לא יישמע לכם, ויאמר: "אה אה, הצלחתי לסדר אותו, הוא עושה כרצוני וממלא אחר כל הגחמות שלי. יופי, אני אנצל את זה, הוא יהיה העבד שלי". החומר, אתם יודעים, לא מפחד מהאדם. הוא מתעלם מהרוח והאדם ישלם את המחיר, בגלל שאף אחד מעולם לא הצליח להשתחרר מהחומר בדרך זו. ככל שעובר הזמן אנחנו יותר ויותר כבולים, קשורים ומסורבלים והסוף הוא מר.
הלימוד שאני מציע יכול להעניק לכם חיי נצח, האמינו לי. כל מה שצריך זה לשנות את הדרך שבה אתם חושבים וחיים. מזה שנים שאני מדגים לכם איך לעשות זאת, ואלה שנמצאים פה בפעם הראשונה צריכים ללמוד ולהתאמן. כי אם מישהו חושב לעצמו שתוך יום הוא יבין הכול ויסדר הכול, אז לא, זה בלתי אפשרי ביום אחד. סטודנט אחד נסע לגרמניה לפגוש פרופסור מפורסם למדעי הטבע, וכשהגיע הוא שאל אותו: "פרופסור, אני רוצה ללמוד את מדעי הטבע, אבל אני רוצה ללמוד מהר, הרבה יותר מהר מהתלמידים האחרים, האם זה אפשרי?" "כן, זה אפשרי", עונה המורה, "התבונן בטבע. כשהוא מייצר דלעת, זה לוקח לו חודשים ספורים, אבל כשמדובר בעץ אלון, צריך שנים רבות. אז מה אתה רוצה להיות: דלעת או עץ אלון?" ואני שואל גם אתכם, האם תרצו להיות דלעת או עץ אלון?
*המאמר לקוח מתוך הספר אהבה ומיניות בשינויים קלים.
הוספת תגובה