מרכזים וגופים עדינים נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

מרכזים וגופים עדינים

אומרם מיכאל איבנהוב

ההילה, מקלעת השמש, מרכז ההַארה והצ'אקרות
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

"הגופים העדינים אינם פעילים אצל רוב בני האדם, וכל זמן שלא פיתחו את היכולות והכישורים שנותרו מנומנמים בתוכם, היכולת ליצור קשר עם הממדים הגבוהים נותרת מוגבלת למדי".

הספר מיועד לכל מי שרוצים להכיר טוב יותר את עצמם ובעיקר את תפקודי המרכזים והגופים העדינים המצויים בהם. הספר כולל ידע מעמיק והנחיות מעשיות כיצד לטהר את ההילה, כיצד להתחבר אל כוח החיים והידע הקוסמי דרך מקלעת השמש, כיצד להטעין את הגוף באמצעות מרכז ההַארה, כיצד להעיר ולכוון את אנרגיית הקונדליני (כולל כמה אזהרות בנושא) וכיצד ליצור הרמוניה במערכת הצ'אקרות.

"ההולך בדרך אינו סומך ידיו על שום דבר חיצוני, הוא יודע שבתוכו פנימה הציב אלוהים את כל האוצרות והשפע, את כל המרקחות שמפיקות המעבדות ואת כל התכשירים שמוכרים בתי המרקחת, וכל שעליו לעשות הוא לחפש אותם בתוכו ולהשתמש בהם".

פילוסוף ומחנך ממוצא בולגרי שלימד את עיקרי משנתו בצרפת. הוא היה תלמידו של פטר דנוב, מייסד "האחווה הלבנה". בלימודיו עוסק איבנהוב בשאלת האדם ובדרך להשגת שלמותו. כל נושא נבחן תמיד ביחס ישר ליכולת האדם להבין את עצמו ולשפר את מהלך חייו.

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 158
שנת הוצאה: 2016
מהדורה אחרונה: 2016
גודל: 18X11 ס"מ
משקל: 150 גרם
מחבר: אומרם מיכאל איבנהוב
דאנאקוד: 1127-20
סדרה: איבנהוב

אנשים אהבו גם

פרק מתוך הספר מרכזים וגופים עדינים

האבולוציה האנושית והתפתחותם של איברים רוחניים

 

לכולנו יש גוף פיזי המורכב מאיברים. זו עובדה שידועה אפילו לתינוקות: אם תשאלו אותם היכן נמצאות עיניהם, הם יראו לכם אותן; הם גם יראו לכם את פיותיהם, את אוזניהם, את אפיהם, את רגליהם הקטנות. בשלב מאוחר יותר, בבית הספר, הם ילמדו שהאדם ניחן בחמשת החושים (חוש הראייה, חוש הריח, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש המישוש), ושלכל אחד מהם תפקידים מוגדרים היטב: הפונקציה של חוש המישוש והתחושות שהוא מעורר שונות מאלה של חוש הטעם וחוש הראייה, וכן הלאה.

כל הקשרים שהאדם מנהל עם העולם מבוססים על חמשת החושים, ולכן הוא מעוניין למצות את פוטנציאל האפשרויות שלהם עד תום, ובמיוחד הוא רוצה להעצים את התחושות שעיניו, אוזניו ועורו מספקים לו. מבין התחושות, ישנן נחוצות יותר או פחות ועזות יותר או פחות. חִשבו על חוש הטעם: מי יתכחש לשפע, למגוון התחושות שהוא מעורר בנו כשאנו מכינים ארוחה טובה? וחוש המישוש… כשגבר ואישה נוגעים זה בזו, הם חווים תחושות אינטנסיביות וחזקות; נהוג אפילו לומר שהעונג המיני מעורר את התחושות החזקות ביותר, אם כי תפיסה זו מוטלת בספק. היא נכונה באופן כללי, אבל לא עבור כולם: ישנם אמנים שניחנו בחושי ראייה או שמיעה רגישים מאוד, ודווקא צבעים או צלילים מרשימים אותם יותר ומטביעים עליהם את חותמם ואילו יחסי מין עלולים להותיר אותם אדישים וקרים לעתים קרובות.

מרבית האנושות עדיין אינה מפותחת דיה ולכן אפשר לקבוע שחוש המישוש (הכולל את המיניות) וחוש הטעם הם לפי שעה שני החושים הדומיננטיים ביותר. הראייה, השמיעה והריח נחשבים למרכזיים פחות; ישנם אנשים שניחוחות, צלילים וצבעים מותירים אותם אדישים, להוציא מקרים שנוגעים להם באופן אישי – כמו בעלי החיים. חושי הריח, השמיעה והראייה של החיות מחודדים במיוחד, כי באמצעותם הם מוצאים מזון ומגנים על עצמם.

אני יודע שאני מספר לכם דברים שאתם כבר יודעים, אולם אני עושה זאת כדי להסב את תשומת לבכם אל לקחים והיקשים שמעולם לא עלו בדעתכם. מזה אלפי שנים בני האדם מתאמצים להעצים את התחושות והתובנות שלהם, באמצעות השימוש בחמשת החושים – ואת ה"פריטה" הזאת על המקלדת של חמשת החושים הם מכנים תרבות וציוויליזציה. ובכן, זה קצת עלוב. כי לא משנה מהי רמת השכלול שהם יגיעו אליה בסופו של דבר, חמשת החושים עצמם ייוותרו תמיד מוגבלים, מאחר שהם שייכים אך ורק לעולם החומר ויכולים ללמד על עולם החומר בלבד. אבל הטבע הציב מקָשים אחרים לגמרי במקלדת הזאת… בהחלט כן, ישנם גם חוש שישי, חוש שביעי, חוש שמיני והם בעלי עוצמה שונה לחלוטין מחמשת החושים הרגילים. אם כי לעת עתה בני האדם מגבילים את עצמם לחמשת החושים בלבד ואין הם רוצים להכיר בעובדת קיומם של ממדים אחרים שיש לחקור אותם, ללמוד אותם, להעמיק בהם, לראותם, לגעת בהם ולהריח אותם. ואין פלא אפוא שהם אינם יכולים להתנסות בתחושות חדשות, עשירות ומעודנות יותר. כי אחרת איך נוכל להסביר את קיומם של אנשים שאינם מספקים שום מזון לחושים, ועדיין הם בעלי תובנות שמביאות אותם לידי "אקסטזה": מצב שמביא להרחבת התודעה, שמשרה תחושת שפע, התעצמות, הוֹד ואור?

עלינו לגרום לבני האדם להבין שאם כל שאיפותיהם יתמצו בהעצמת תחושותיהם הגופניות והגברתן ותו לא, יזדמנו להם אכזבות גדולות, כיוון שהתחושות הללו מוגבלות מעצם טיבן. מדוע? משום שלכל איבר בגוף יש תחום אחד שבו הוא מתמחה: הוא ממלא תפקיד מוגדר, ומעורר תחושות שתואמות את טבעו בלבד. כדי לעורר תחושות חדשות, עלינו לפנות לאיברים אחרים שנמצאים גם הם ברשותנו.

התבוננו בבני האדם: יש ביכולתם לראות הכול, לטעום הכול, לגעת בכול, לקנות הכול, ובכל זאת דבר-מה תמיד חסר להם. מדוע? משום שהם אינם מבינים שכדי להתוודע לתחושת השפע, כדי לגלות בתוכם תחושות שעוצמתן ושלמותן יוצאות דופן, עליהם להפסיק להסתמך על חמשת החושים באופן בלעדי. אשר לתחום הזה, דרך אגב, תושבי המזרח הרחוק עוברים התנסויות שאינן עולות כלל בדעתם של אנשי המערב. בהודו או בטיבט, למשל, נזירים יוגים מתגוררים לעתים בכוכים שנחצבו באדמה. בתוך האפלולית, בדממה המוחלטת הזו, לא נותר שום גירוי לחמשת החושים, והיוגי מצליח להרדים את כל חושיו באמצעות המדיטציה. וכשהחושים מפסיקים לפעול, הם גם לא סופגים עוד את האנרגיה הנפשית המיועדת למרכזים העדינים: ואז אלה מתעוררים, והיוגי מתחיל לראות, לשמוע, להרגיש ולגעת ביסודות חמקמקים ונוזליים שנמצאים במחוזות העליונים. זוהי המטרה שהאנשים המיוחדים הללו חותרים אליה, חלקם במשך שנים על גבי שנים – הם מבקשים להיפטר מהתחושות החזותיות, השמיעתיות, האַפּיות, וכן הלאה. להפסיק כל תנועה. להותיר רק את המחשבה; ולאחר מכן, הם גם מפסיקים את המחשבה כדי להתאחד עם האלוהות.

אלוהים העניק לנשמה האנושית יכולות פוטנציאליות מסוימות, אך כאשר חייו של האדם מופנים כלפי חוץ, הן אינן מצליחות להתעורר. חִשבו על עצמכם – מה אתם עושים כשאתם שוקעים במדיטציה? אתם עוצמים את העיניים כדי שתצליחו להפנות את תשומת לבכם פנימה… ועדיין, ברצוני להדגיש דבר-מה בעניין זה: כשאתם מודטים, אל תעצמו עיניים זמן רב מדי; אתם עדיין לא יוֹגים הינדים, ולכן אתם עלולים להירדם. פִּקחו את העיניים מפעם לפעם בלי לתת לסביבתכם להסיח את דעתכם, עִצמו אותן שוב, ואז פקחו אותן שוב… באופן כללי רצוי מן הסתם לעצום את העיניים בזמן מדיטציה, משום שכך קל יותר להתבודד, להתרכז ולהישאר ממוקדים. אבל אם נעצום אותן זמן רב מדי, השינה עלולה להכריע אותנו…

אלה עובדות פשוטות: פקיחת העיניים פירושה התעוררות, ועצימתן פירושה התכוננות לשינה. תהליך זה טבוע במוחנו כבר מיליוני שנים, והטבע המסור והנאמן אומר לנו: "אתם עוצמים את העיניים? סימן שאתם רוצים לישון. מצוין, אל דאגה". וכבר אנחנו שוקעים ב… "מדיטציה" עמוקה! לעומת זאת, פקיחת עיניים היא קריאת השכמה: הגוף מופעל, האיברים מתחילים לתפקד, המוח, הידיים, הרגליים… כן, תנועה קטנה וזניחה כמו פקיחת עיניים מתניעה עולם שלם!

סוגיה זו של פקיחת העיניים ועצימתן היא סוגיה חשובה ביותר. אנשים אומרים לנו לפעמים: "תפקחו כבר את העיניים!" אבל זוהי רק צורת דיבור, כיוון שעינינו פקוחות; אז מה הן אותן עיניים שעליהן הם דיברו? ובכן, אלה הן עיניים אחרות, הן צלולות הרבה יותר, ראייתן עמוקה ורוחנית הרבה יותר. העיניים של גופכם פקוחות, כן, אבל יש לכם עיניים נוספות – ואלה עצומות. ויחד עם זאת, מעת לעת, אנו מצליחים לתפוס שהן קיימות ושאפשר לפקוח אותן.

אבל כדי להצליח לפקוח את העיניים הרוחניות הללו, שמבחינות בהיבטים מעודנים יותר של המציאות, עלינו לעצום את עינינו הפיזיות. ובפעמים אחרות, דווקא ההפך הוא הנכון: כשהעיניים הפיזיות עצומות, העיניים הרוחניות עצומות גם הן, וכשהעיניים הפיזיות פקוחות, העיניים הרוחניות פקוחות גם הן. אתם ודאי מבינים שמדובר בדקויות – אט-אט ובהדרגה תלמדו להבחין בדקויות האלה ולהשתמש בהן בחיי היום-יום שלכם.

 

אנשי המערב שכללו לכדי שלמות את החיים על פי חמשת החושים. הם חושבים שבאופן הזה הם יוכלו לדעת הכול… וגם יהיו מאושרים. ואכן, הם בהחלט יודעים דברים רבים, הם מתנסים בתחושות רבות, אבל חמשת החושים מכלים את כל האנרגיה הנפשית שלהם ולא נותר בהם כוח להשקיע בממד הרוחני. במערב האנשים שרויים בתוך התחושות הפיזיות שלהם יתר על המידה, עד שלא נותר להם כוח לפתח יכולות וכישורים אחרים שעשויים להתעורר בהם. יותר מדי תחושות! "אלה החיים…" ודאי שאלה הם החיים; אבל אלה הם חיים שמסתירים את החיים האמיתיים. עליכם להבין זאת, ומשתבינו תחליטו להיפטר מתחושות רבות שמונעות מכם לתפוס את הדברים לאשורם.

בימינו השימוש בסמים הופך יותר ויותר נפוץ… מפאת הרצון לברוח מהשעמום של חיי השגרה, יותר ויותר אנשים מחפשים את המפלט באופיום, בחשיש, במריחואנה, בקוקאין, בהרואין… אנשים שמשתמשים בסמים האלה חווים תחושות מסוימות של הארה, שמיעת קולות, ראיית חזיונות וכדומה – תחושות שעלולות לעורר בהם את האשליה שהם הגיעו למצבי תודעה גבוהים ביותר. אבל טעות בידם, ובטווח הרחוק הם רק יאבדו את היכולות השכליות שלהם ויהרסו לעצמם את הבריאות. הסמים האלה, אף על פי שהם היו בשימוש במשך מאות שנים בארצות המזרח ואמריקה הדרומית, הם בפירוש אינם מומלצים. הם מזיקים למערכת העצבים.

להינדים ולטיבטים ידע רב על אודות צמחי מרפא, וכבר אלפי שנים הם מעבירים את הידע הזה מדור לדור. מתברר שחלק מהצמחים האלה מאפשרים לחיות במשך שבועות ללא מזון כשאוכלים אותם; ואחרים מאפשרים להישאר ימים ולילות על הרי ההימלאיה המושלגים בלי להתקרר. זה, בכל אופן, מה שאמרו לי; אני לא בדקתי את זה, אבל זה בהחלט אפשרי. אני מאמין בכוחם של צמחים. ישנם גם כל מיני תכשירים חזקים שמעוררים בנו חזיונות וחוויות אקסטטיות של יציאה מהגוף. בספרים מסוימים כתוב שבימי הביניים מרחו המכשפים על גופם מיני שמנים ומשחות כשהלכו למפגשיהם. אבל הם לא הלכו ל"שבת המכשפות" בגופם הפיזי, אלא בגופם האסטרלי. ישנם רופאים שאישרו את נכונות התופעה: הם בחנו אותה ורקחו במו ידיהם את התכשירים האלה, שקשה מאוד לשחזר במדויק את מרכיביהם – כי המרשמים העתיקים סתומים ומעורפלים – וערכו בהם ניסויים. כל המרקחות האלה, מתברר, מכילות חומרים פסיכו-אקטיביים שמחוללים את תחושת היציאה מהגוף.

אבל נניח את הסוגיה הזאת בצד. הזכרתי אותה רק כדי לספר לכם שיש בנמצא מוצרים חזקים ביותר שמאפשרים גישה לממדים נשגבים יותר מעולם החומר, אבל לעתים קרובות הם מזיקים מאוד. ולכן אני ממליץ לכם לעולם לא להשתמש בהם. השיטה הטובה ביותר היא לחוות את כל התחושות הללו של השפע, החופש, הקלילות, האושר וההתרחבות באמצעות שימוש בכלים רוחניים. זוהי דרך המלך, המשתרעת לפניכם. התלמידים האמיתיים אינם סומכים ידיהם על שום דבר חיצוני, הם יודעים שבתוכם פנימה הציב אלוהים את כל האוצרות והשפע, את כל המרקחות שמפיקות המעבדות ואת כל התכשירים שמוכרים בתי המרקחת, וכל שעליהם לעשות הוא לחפש אותם בתוכם ולהשתמש בהם. חבל שתישארו עשר או עשרים שנה בבית הספר לחניכה בלי ללמוד מהו השפע שיש לכם ולהוקיר אותו.

 

כל איבר חישה מספק לנו חלק מהידיעה שלנו על אודות העולם, ומעניין להבחין בסולם ההיררכי שבו ממוקמים חמשת החושים. חוש המישוש רלוונטי רק למה שמוצק, איננו יכולים לגעת בדברים שמצב הצבירה שלהם הוא גזי או אתרי, אנחנו כן נוגעים קצת בנוזלים, אבל בעיקר במוצק. חוש הטעם מתמחה בנוזלים. ודאי תאמרו לי: "לא נכון, הסוכרייה שאנו מכניסים לפה היא מוצקה, ועדיין יש לנו תחושת מתיקות…" אה! אז אשיב לכם שלא למדתם היטב את הסוגיה: חוש הטעם מופעל רק אם מה שהכנסתם לפה הופך לנוזל באמצעות הרוק. חִשבו עכשיו על הריח. חוש הריח קולט את הריחות, כלומר את אדי הגזים. ולכן יש לריח קשר מסוים עם החומר, אם כי מדובר בחומר מעודן יותר שהחלקיקים שלו מרחפים באוויר. חוש השמיעה בתורו איננו קולט חלקיקים ממשיים אלא גלים בלבד, תנודות. וכך גם חוש הראייה. הראייה נושאת אותנו כמעט עד לעולם האתרי. וכך, כפי שראיתם, חמשת החושים מדורגים מן הגס אל העדין.

ועל פי ההיגיון הזה, אם נרצה עכשיו להיכנס אל העולם האסטרלי, לא נוכל עוד להשתמש בחמשת החושים. נצטרך למצוא חוש אחר, חוש שמסוגל לתפוס חומר עדין אפילו יותר. אלה שטרם פיתחו את החוש השישי שלהם אינם יכולים כלל לדעת שחומר אחר קיים, שממד אחר קיים, הם אינם מעלים בדעתם שאת היקום חוצות תנודות אחרות שעשויות לעורר בנו תחושות עזות וחזקות הרבה יותר. כדי שנוכל לגעת בחפץ כלשהו, עלינו לעמוד קרוב מאוד אליו. כך גם כדי לטעום משהו. אם נרצה לרחרח בושם, נוכל לעשות זאת כבר ממרחק מסוים. כדי לקלוט צליל, נוכל להגדיל את המרחק… וכדי לראות משהו נוכל להגדיל עוד את המרחק, כי העיניים בנויות כך שהן מאפשרות לנו לקבל הנחיות ופרטי מידע ממרחק רב. ושוב נוכַחתם לראות כיצד יצר הטבע את המדרג בין חמשת החושים בחוכמה רבה. אבל בזה עדיין לא הסתיימה מלאכתו, ועכשיו חושים מסוג אחר צריכים לפתח את הקשר בינינו לבין מחוזות נרחבים ומרוחקים אף יותר.

כל עוד לא פיתח האדם את האיברים שיכולים ליצור קשר בינו לבין ממדים גבוהים וישויות נעלות יותר, הידע שלו יהיה מוגבל למדי. הוא ידבר, הוא יכתוב, הוא יפרש, יבקר, ישפוט, אבל כל הזמן ישהה בתוך חוסר הבנה כי רק חלק מן המציאות יהיה פתוח בפניו. אם ברצונו להכיר את המציאות כולה, עליו לנסות להעיר יכולות וכישורים אחרים שתמיד היו ברשותו, אבל הם נמנמו בציפייה שישתמשו בהם. מסורת החניכה מספרת שבתקופה קדומה מאוד, כשלאדם לא הייתה שליטה מלאה על גופו הפיזי, הוא תמיד חי מחוץ לגופו… בהמשך, כשרוחו החלה לרדת בהדרגה אל החומר, הוא פיתח יכולות שאפשרו לו לעבוד על החומר הזה (היכולות הללו הן-הן חמשת החושים) ובה בעת הניח ליכולות העל-טבעיות שלו להתפוגג. אבל הוא לא איבד אותן, הן עדיין נמצאות ברשותו.

הִתבוננו בילדים. במשך תקופה ארוכה, עד גיל שבע למעשה, הם עדיין לא נכנסו עד הסוף לגופם הפיזי, והם מייצגים אם כן את התקופה שבה האנושות הייתה בשלב מקביל של האבולוציה – בתקופה זו אנשים שוחחו עם רוחות הטבע ועם נשמות המתים, תקשרו עמן, הכירו אותן, וכשהם בעצמם מתו הם כלל לא ידעו אם הם מתים או חיים. העולם הבלתי נראה, עולם הרוחות, היה עבורם המציאות המוחשית ביותר; הם התנועעו בחלל כאילו היו חסרי גוף, ורק מפעם לפעם היו חוזרים לגופם הפיזי. בתנאים הללו הם עדיין לא היו בשלים לעבוד על החומר. אולם השלב הזה היה נחוץ להתפתחותם. בימינו השיגו בני האדם כלים שכלתניים יוצאים מן הכלל שמאפשרים להם שליטה בחומר, אבל במקביל הם שכחו את קיומו של העולם הרוחני, הם ניתקו את הקשר עמו. אצל אחדים, כמובן, הוא נשאר בגדר זיכרון, בגדר אינטואיציה, אבל מרבית בני האדם שכחו אותו.

ישנן שתי צורות של ידיעה – ידיעה שכלתנית וידיעה ורוחנית, ואם אפשר לשכלל את שתיהן מה טוב. אל לנו לעולם לשכוח שלטבע עצמו – כלומר, לתבונה הקוסמית – יש השקפות משלו על האבולוציה האנושית. הוא חזה מראש את התפתחותו של האדם לעבר שני הנתיבים הללו, נתיב החומר ונתיב הרוח. אבל מאחר שזו משימה קשה ביותר לפתח במקביל את שני הצדדים הללו, הוא העניק לאדם את האפשרות לצעוד במשך מאות ואלפי שנים בכיוון אחד, ובו בזמן השאיר כמה דרכים פתוחות גם בכיוון הנגדי, כדי לא לבלום את התפתחותו הרוחנית. אשר לתקופה הנוכחית, אפוא, החליטה הרוח הקוסמית לאפשר לבני האדם להתפתח בתחום החושי – ראייה, שמיעה, טעם, מישוש וכן הלאה. היא הניחה להם לרדת אל החומר כדי לנכס אותו, לגעת בו, ללמוד אותו, להכיר אותו ומעל הכול כדי לעבוד אתו.

אל תופתעו מכך, מדובר בעובדה, זהו שלב מעבר. הרוח האנושית מחויבת לרדת עוד ועוד לעומקו של החומר על מנת להכירו, עד למצב שבו יאבד לה כמעט כל הזיכרון מן הארץ השמימית שבה חייתה בעבר הרחוק. אולם ככל שהיא מכירה את החומר כך היא מגדילה את רכושה, ומעל הכול היא מתחילה לשלוט בחומר שלה עצמה. ברור שלעת עתה רק מיעוט קטן מסוגל לזה, אבל עבור האדם, מטרת הקיום הגשמי היא הירידה אל הגוף כדי להשיג שליטה על יכולותיו ולהשתמש בהן כדי להשפיע על העולם החיצוני.

כשאני אומר שהרוח האנושית "יורדת אל החומר", אני רומז לכך שהיא קודם כול יורדת אל הגוף – כדי להתמקם בתוכו, להשיג עליו שליטה, להפוך לבעלים שלו. ואחר כך, לאחר שהתמקמה בתוכו בנוחות, היא מתחילה לעבוד ולהשפיע על הסביבה החיצונית. גם הפעם היא מטפלת בדברים ממקומה הרוחני: היא משנה, בונה, הורסת… תקופת הירידה אל החומר היא תקופת "אינבולוציה". אבל מאחר שלרוח האלוהית יש תכניות מזהירות עבור האדם, היא לא תניח לו לרדת מטה עד אינסוף, ללכת לאיבוד בחומר, לאבד כל קשר לשמיים ולשכוח את מוצאו. ברגע שיגיע לדרגה מספקת של שליטה עצמית – שליטה במוחו, באיבריו ובכל היכולות שלו, כשיכיר את כל מרכיבי היסודות – יתחילו כוחות מסוג אחר, השפעות אחרות וזרמים אחרים להשפיע עליו, לשאתו, להרחיבו, ואז אט-אט הוא ימצא שוב את היכולות שלו מן העבר הרחוק: הוא יידע בה בעת גם את החומר וגם את הרוח.

בספר בראשית כתוב שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע. במילים אחרות, הם לא הסתפקו בידיעת הרוח אלא רצו גם לרדת אל החומר; והם החלו לרדת, ומאז, מבין השמחה והייסורים, מבין הבריאות והחולי, דווקא את הרע הם לומדים במשך מיליוני שנים. ההישארות למעלה, בגן העדן, הייתה תלויה בהם, הם יכלו לבחור לאכול רק מפרי עץ החיים, אבל הסקרנות דחקה בהם לבדוק מה יש למטה – ואז הם החלו לסבול מקור, מחושך, מחולי וממוות.

ומאז ממשיכה האנושות לרדת… דתות מסוימות מכנות את הירידה הזאת "החטא הקדמון". אבל אפשר גם בהחלט לפרש אותה כתחום לימוד שבני האדם רצו לעסוק בו. כן, עץ הדעת טוב ורע היה בגדר שיעור, שיעור קשה ומורכב, כיוון שהאדם נאלץ להתייצב מול חומר דחוס יותר ויותר. למה זה רע? הוא בחר לרדת כדי ללמוד, והוא ירד; אלא שעכשיו הוא שקוע בבוץ לימודיו עד צוואר, מנסה להבין באיזה גיהינום הוא סיבך את עצמו. נכון לעכשיו הוא לומד את הרע, אבל בבוא היום הוא שוב יתרומם כדי ללמוד את הטוב.

אני מכיר את ה"פרויקטים" של התבונה הקוסמית ואת תכניותיה. אני יודע שכאשר בני האדם יהיו בקיאים בחומר וילמדו לשלוט בו באמצעות חמשת החושים, הם יתחילו להמריא לגבהים כדי לפתח את חושיהם הרוחניים. ולכן לאלה מכם המבקשים להתקדם בנתיב האבולוציה, אני מציע לצמצם מעט את התחושות המתעוררות בהם לנוכח חמשת החושים, ולחפש בתוכם את התחושות הללו. אצלם בפנים הכול רחב ממדים, הכול שופע… כל מה שצריך זה לחפש!