לחנך את החיה שבנו

בכל אחד מאיתנו יש חיה שמידי פעם מתעוררת ונוהמת באגרסיביות. החיה הזאת היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והיא מוטמעת בנו גם ברמה המוחית. דרך תשומת לב והבנה של הצרכים העמוקים שלה אנחנו יכולים ללמוד להכיר ואף לחנך אותה

לפעמים כשאני קורא בחדשות נדמה לי שאנחנו הולכים לאחור, למרות כל הקדמה הטכנולוגית, למרות המחשבים, הטלפונים החכמים שיכולים לעשות כמעט הכל, למרות שהגענו כבר אפילו לירח, כולל לצד המרוחק שלו, ולמרות שאנחנו מסוגלים לעשות ניתוחים מסובכים באמצעות סיב אופטי שמוכנס לוריד ונשלט מרחוק… למרות כל זה ישנו עדיין חלק אגרסיבי ואלים שנמצא בתוך כולנו כל העת, מתחת לפני השטח, ושמידי פעם קופץ החוצה ומשתלט. לפעמים נדמה לי שבמובן מסוים לא התפתחנו ואנחנו עדיין מכים זה את זה בכל הבא ליד, נכון, כבר לא במקלות ואבנים, גם בגלל שהודות לקדמה הטכנולוגית גם כלי הנשק התפתחו, אבל אנחנו עדיין נלחמים על הטריטוריה שלנו, ממש כמו אבות אבותינו הפרימיטיביים שירדו מהעצים ונלחמו עם חיות הטרף ובינם לבין עצמם על טריטוריה ומזון.

"האם רווחתה של האנושות תלויה רק בקִדמה טכנולוגית? בנוחיות? בקצב מהיר? אין לי התנגדות לתהליכי קדמה, אבל צריך לדעת לאן לנתבם. היום, האנשים לא מתעניינים אלא בקִדמה חומרית, כאילו אין בנמצא תחומים רבים אחרים שגם בהם עלינו להתקדם. אני מסכים לחלוטין עם רעיון הקדמה, אבל איזו מין קדמה? חרף כל השיפורים הטכנולוגיים שהושגו, החיים עצמם לא השתפרו כהוא זה: האנשים אינם מאושרים או רגועים יותר, אינם מוארים וקורנים יותר… ואפילו מצבם הבריאותי לא מזהיר!"

מתוך החינוך מתחיל לפני הלידה מאת אומרם מיכאל איבנהוב

כדי להבין את החלק החייתי שבנו עלינו לבחון לרגע על מבנה המוח האנושי. על פי המודל של חוקר המוח פול מקלין, המוח האנושי מורכב באופן עקרוני משלושה חלקים שונים הפועלים בצורה מודולרית: המוח הזוחלי, שהוא החלק הקדום ביותר של המוח שלנו והמשותף לנו ולזוחלים, אחראי על תפקודי ההישרדות וההתרבות. מעליו נמצא המוח הלימבי, מוח מודרני יותר שאחראי על עולם הרגשות וההעדפות שמייצרות משיכה או דחייה והמשותף לנו וליונקים אחרים. ומעל לשני החלקים הללו נמצא המוח המודרני ביותר, הלא הוא הקורטקס, שאחראי לתפקודי החשיבה הגבוהים, יכולת התכנון כמו גם השליטה ברגשות, ובזכות חלק זה אנחנו מכונים "הומו ספיינס" – האדם התבוני. כחלק מהמודולריות של המוח שלנו, לכל אחד מחלקיו ישנה תפיסת מציאות שונה לגמרי וצרכים שונים, כאשר החלק שבנו שאחראי לתגובות החייתיות והאגרסיביות שוכן במוח הלימבי.

"חשבו על הפעם ההיא שבה "איבדתם את זה", והתפוצצתם על מישהו – בן הזוג או הילד שלכם, או אולי הנהג של המכונית שלידכם… קרוב לוודאי שגם זו הייתה חטיפה או השתלטות עצבית, אשר, כפי שנראה, מקורה באמיגדלה, שנמצאת במוח הלימבי".

מתוך הספר אינטליגנציה רגשית מאת דניאל גולמן, בהוצאת מטר

האמיגדלה היא חלק מהמוח הלימבי והיא מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי סכנה ובעיקר לפחד ולתוקפנות, והיא גם זו שאחראית במידה רבה לתגובות שלנו ברמה ההתנהגותית. מה שכן, רפרטואר התשובות שלה מוגבל למדי וכולל 3 תשובות אפשריות: להילחם (fight), לברוח (flight) או לקפוא (freeze). התגובות הללו שעזרו לאבות אבותינו להישאר בחיים התאימו בצורה טובה למדי לחיים ביער. כאשר רדף אחריהם נמר באמת היו להם רק 3 אפשרויות כדי להישאר בחיים: להילחם בנמר, לברוח מהנמר או לקפוא במקום כדי שהוא לא יבחין בהם. תגובת הקיפאון מעניינת במיוחד ומבוססת על העובדה שחלק גדול מהטורפים הם בעלי ראייה מרחבית שמבוססת על תנועה, ולכן זוהי אסטרטגיית הישרדות של מינים רבים שפשוט קופאים אל מול טורף אכזרי. אלא שמאז העולם השתנה, ואנחנו עדיין מגיבים כאילו שהנמר רודף אחרינו! כמה פעמים אנחנו מגיבים באגרסיביות למישהו שמבקש מאיתנו משהו, בין אם זה חבר לעבודה או בן הזוג שלנו… כמה פעמים אנחנו רוצים לברוח מסיטואציה מסוימת? או פשוט להיעלם…?  ושוב, כמה פעמים אנחנו קופאים אל מול סיטואציה שלא צפינו, נשארים בהקשר שלא מיטיב איתנו או אפילו מסוכן כשמה שנדרש לעומת זאת זה לקום וללכת? ואיך קורה שברגע האמת של המבחן החשוב אנחנו שוכחים את החומר שלמדנו בשקידה? ההסבר לכל ההתנהגויות הללו טמון באמיגדלה. החלק שלעומת זאת אמור לאזן בין הצרכים השונים שלנו ולתת להם מענה הולם הוא הקורטקס, המוח המודרני ביותר. הוא פועל מתוך הבנה, הערכה של המצב ותקשורת, במקום בצורה אגרסיבית ואלימה. הוא אינו שולל את הצורך אלא מכיל ומבין אותו.

רפרטואר התשובות של האמיגדלה מוגבל למדי וכולל 3 תשובות אפשריות: להילחם (fight), לברוח (flight) או לקפוא (freeze)

"שיפוטים, ביקורות, אבחונים ופרשנויות המופנים לאחרים הם כולם ביטויים מנוכרים של הצרכים שלנו. אם מישהו אומר, "את אף פעם לא מבינה אותי", הוא למעשה אומר לנו שהצורך שלו להיות מובן איננו מקבל מענה. אם אשה אומרת לבן-זוגה, "עבדת מאוחר כל לילה השבוע. אתה אוהב את עבודתך יותר משאתה אוהב אותי", היא אומרת שהצורך שלה באינטימיות אינו נענה… לרוע המזל את מרביתנו לא לימדו מעולם לחשוב במונחים של צרכים. אנחנו מורגלים לחשיבה של מה לא בסדר באנשים אחרים כאשר הצרכים שלנו לא מקבלים מענה".

מתוך הספר תקשורת לא אלימה – תקשורת מקרבת מאת ד"ר מרשאל רוזנברג

כאן אנו נוגעים בנקודה נוספת חשובה והיא שמתחת לכל התנהגות אלימה או אגרסיבית שלנו ישנו צורך חבוי, שמהווה טריגר. אנחנו יכולים לדמיין מעין קרחון שקצהו בולט מעל פני הים, אבל שרובו חבוי כי הוא נמצא מתחת לפני הים. מה שנראה לעין זו ההתנהגות שלנו, ומה שחבוי מתחת אלו הם הצרכים.

בקרחון רק חלק קטן נגלה לנו ורובו חבוי מתחת לפני הים

באיזה צרכים מדובר? בספר OMM דקה אחת של מדיטציה, פטריציו פאולטי מדבר על 3 צרכים עיקריים שיש לאדם: הצרכים הפיזיים (לישון, לאכול, להתרבות), הצרכים הרגשיים (שיכירו בי ויאהבו אותי) והצרכים השכליים (סדר ושליטה). לדוגמא, יכול להיות שמישהו מגיב באגרסיביות לדבר שביקשנו, בפשטות כי הוא רעב, או עייף באותו הרגע, או שמישהו מגיב כך כי לא נתנו לו את תשומת הלב המספיקה או שפגענו בו, או שמישהו נוסף מגיב כך כי הוא מרגיש חוסר שליטה על הדברים ושהם נופלים לו מבין הידיים. כאמור המוח הלימבי שקיים באדם קיים גם אצל יונקים אחרים. זאת הסיבה שכלבים וחתולים זקוקים, מעבר לצרכים הפיזיים של אוכל ושתייה, גם לחום ואהבה, אלו הם הצרכים הרגשיים שלהם. גם נמרים, שהם סוג של חתולים גדולים, הם בעלי מוח לימבי, ושוב גם כאן, מתחת לאגרסיביות שלהם נמצאים אותם צרכים. מצאתי את הסרטון הבא מרתק בהקשר הזה.

סיפורו המרתק של דיאבלו

זוהי עוד דוגמא לכך שמתחת לאגרסיביות תמיד ישנו צורך כלשהו או פצע של משהו לא פתור. לפני כמה שנים ביקרתי במוסד לגמילה מסמים לבני נוער. המנהל של המקום היה אדם מרשים ובעל תובנות עמוקות על הדברים והתרשמתי במיוחד מחוסר השיפוט והאהבה שהוא הפגין כלפי בני הנוער שהיו מטופלים במקום. אחד שהדברים שהוא אמר ושנחרטו בי היה שהסמים הם בסך הכל הפלסטר, באותה מידה כל התמכרות אחרת היא פלסטר שמכסה על פצע, ואין טעם להחליף פלסטר אחד באחר, במקום זאת צריך לטפל בפצע ולרפא אותו. הוא סיפר למשל על מישהו שהיה מטופל במקום עקב התמכרות למשחקי מחשב, התהליך הוא אותו תהליך: סיטואציה שלא מצליחים להכיל שבעקבותיה חווים כאב גדול ואז – החיפוש אחר משכך כאבים שיעזור להקל על הכאב, זה יכול להיות סם או כל התמכרות אחרת. עד שלא נטפל בפצע, הכאב יישאר וימשיך להציק.

"אנו חיים בעולם שקיימים בו סוגי אלימות רבים, לכן רק סביר שנספוג את תופעות הלוואי שלהם. השאלה איננה כיצד נוכל לשנות את העולם, כי לא נוכל, אלא כיצד נוכל לשפר את מצבנו הפנימי. אין בידינו לשנות את העולם כולו, אך ביכולתנו לשנות את עצמנו. לשנות את העולם הוא תפקידו של האל, ואיש לעולם לא יטיל עלינו את האחריות לכך. אנו נדרשים לשנות אדם אחד על פני האדמה, והאדם הזה הוא אנו עצמנו. ברגע שאתם חשים בבואם של הזרמים הפוגעניים, בצרכים הפרימיטיביים, הגסים, היצריים, במקום להניח לעצמכם להיסחף אחריהם משום שאתם חושבים שאין מה לעשות נגדם, עליכם לפעול. כשאנו מצליחים להיטיב את מצבנו הפנימי, העולם כולו משתנה בעבורנו, משום שאנו מתחילים לראות אותו מבעד למשקפיים אחרים. מדוע מי שמאוהבים חושבים שהעולם יפה? כיוון שלבם מלא יופי ופיוטיות".

מתוך הספר עוצמת המחשבה מאת אומרם מיכאל איבנהוב

דיאבלו, שמבקש לשנות את שמו לספיריט, יכול להיות דימוי מקסים לחיה הפגועה שבתוכנו, ששוכנת במוח הלימבי. הניסיונות לאלף אותה בכוח לא יצליחו לענות על הצורך החבוי, ואילו הקשבה והתבוננות – כן. כאשר אנו קשובים לצרכים שלנו ושל האחרים נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגויות ולפתור את הדברים מהשורש.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *