הדברים הם סופיים וסופם להתבלות ולהתפורר | תמונה: Ian Matyssik באתר unsplash

הדברים הם סופיים – וגם אנחנו

הדברים הם סופיים. אולי זה מאכזב לגלות זאת אבל זוהי הבנה שכאשר חווים אותה לעומק משחררת אותנו מאשליית הנצחיות של הדברים ושל עצמנו, זו שגורמת לנו להיות שאננים, לא קשובים ולא ברגע הזה. כשאנחנו מגלים שהדברים הם סופיים זה לא מוריד מיופיים או מייחודם, אלא מאפשר לנו בפשטות לתחום אותם במסגרת, ובתוך המסגרת יש לנו חופש לחיות את החיים במלוא עומקם.

נסו להסתכל לרגע על הבגדים שאתם לובשים. יום אחד הם יתבלו. נסו להסתכל על הדברים שסביבכם – יום אחד הם יתקלקלו, ישברו, יתפוררו. אל דאגה, זה לא פוסט פסימי, זה דווקא פוסט שהוא שיר הלל לכל הדברים המובנים מאליהם שנמצאים סביבנו וגם לעצמנו. זהו פוסט הלל לחיים. כי אם באמת נתפוס לעומק שהדברים הם סופיים, בעלי תוקף, מסתיימים, זה ישחרר אותנו מאשליית הנצחיות שטבועה עמוק בנו ויאפשר לנו לחוות בצורה מלאה את האינסופיות של הדברים – ברגע הזה. זה נכון לגבי החפצים שלנו וזה נכון גם לגבי החיים שלנו שיסתיימו יום אחד.

רק כאשר נבין את סופיותם של הדברים נוכל להעריך אותם. רק כך נוכל למשל להעריך את הזמן היקר עם בני הזוג שלנו, ועם המשפחה שלנו. זה יעזור לנו גם להיות פחות תפוסים על ידי הדברים, בדיוק מתוך ההבנה שיום אחד הם כבר לא יהיו, לפחות לא בצורתם הנוכחית. אז נוכל גם לצבור פחות, להשתחרר ממה שמיותר ולחיות בצורה מלאה יותר את הרגע הזה.

רק כאשר נבין את סופיותם של הדברים נוכל להעריך אותם. זה יעזור לנו גם להיות פחות תפוסים על ידי הדברים, בדיוק מתוך ההבנה שיום אחד הם כבר לא יהיו, לפחות לא בצורתם הנוכחית.

גורדייף (למי שלא מכיר גאורג איבאנוביץ' גורדייף היה מיסטיקן ומורה רוחני חשוב שפעל במאה הקודמת) לימד את תלמידיו סדרה של 10 שאלות שאותן הוא הציע להם לשאול את עצמם ביחס לכל דבר שברצונם לחקור. מעין צורה של "הרהור אקטיבי" על אודות הדברים:

  1.   מהו המקור של דבר זה?
  2.   מהו הגורם למקור זה?
  3.   מהי ההיסטוריה שלו?
  4.   מהן תכונותיו ואיכויותיו?
  5.   מהם החפצים הקשורים אליו או המתייחסים אליו?
  6.   מהו השימוש שניתן לעשות בו ואיך הוא פועל?
  7.   מהן תוצאותיו והשלכותיו?
  8.   מה הוא מסביר או מוכיח?
  9.   מה יהיה סופו או עתידו?
  10. מה דעתך עליו, ומה הסיבה והגורמים לדעה זו?

למי מכם שעשר שאלות זה יותר מידי עבורם, אפשר להתמקד גם בחלק מהשאלות או אפילו באחת, וכבר הפעולה הפשוטה הזאת יכולה להפיק בנו תובנות חשובות. ניקח למשל את שאלה 9 ונבחן אותה ביחס למוצרים חד פעמיים מפלסטיק: מה יהיה סופם או עתידם כשנסיים להשתמש בהם? האם לדעתכם יצרני כלי הפלסטיק החד פעמי שאלו את עצמם מה יקרה בסופו של התהליך לכלים שהם מייצרים? כנראה שלא, כי אחרת הם לא היו יוצרים מוצר שיזהם בקנה מידה כה גדול את האוקיינוסים שלנו, אלה שילדיהם ונכדיהם יאלצו לנקות אחריהם בעמל רב. 10 השאלות של גורדייף הן תרגיל עמוק שיכול לפתוח בפנינו עולמות מרתקים של תובנות, וככל שמתרגלים אותן יותר כך ההבנה מתגברת.

מכיוון אחר אנחנו רואים כיצד חוסר ההבנה של מימד הזמן של הדברים הובילה את החברה שלנו לתופעה מוזרה במיוחד: כיום העובדה שהדברים הם סופיים מנוצלת בצורה צינית על ידי חברות התעשייה שהכשירו סוג חדש מיוחד של מהנדסים שמטרתם היא לתכנן את המוצרים כך שהם יתקלקלו אחרי זמן מסוים. הפעילות המשונה הזאת נקראת בעברית "התיישנות מתוכננת" ויש עליה אפילו ערך בויקיפדיה. לצערנו, ככה זה כשחושבים רק על שורת הרווח ולא על ההשלכה הרחבה יותר של המעשים שלנו ושל ניצול המשאבים. האם אפשר אחרת? כן. אולי שמעתם על "נורת המאה" – זאת נורה  שנמצאת בעיר לייבמור שבקליפורניה שדולקת בתחנת כיבוי האש בעיר ברציפות כבר מעל ל-117 שנה מאז שנת 1901, והיא אפילו קיבלה פרס גינס על כך. אז איך יכול להיות שהנורות שלנו היום מתקלקלות אחרי כמה חודשים? תחשבו כמה הטכנולוגיה התפתחה מאז. אני די בטוח שאם היינו רוצים היינו יכולים לייצר עוד נורות כאלה, אבל כאשר האינטרס הוא עסקי והראייה קצרת טווח סדר העדיפות הגבוה הוא לשורת הרווח ולא לאיכות הסביבה ולמשאבים של כדור הארץ. והכל בשם הקידמה והחדשנות!

"נורת המאה" בעיר לייבמור בקליפורניה, דולקת ברצף משנת 1901 | תמונה: אתר centennial bulb

שתי הדוגמאות הללו – הפלסטיק שמיוצר מחומרים שלא מתכלים, וש"המוות" החומרי שלו לא מסונכרן עם סיום השימוש בו, וגם המצב ההפוך של ההתיישנות המתוכננת – שבה "המוות" החומרי של המוצרים קורה מוקדם מדי, לפני סיום השימוש בהם – מראות לנו עד כמה חשובה ההבנה שלכל דבר יש סוף. זאת בגלל שההבנה הזאת מובילה אותנו בהכרח לחשוב ולתכנן מה יהיה עתידם וסופם של הדברים.

כחברה נראה שלא נוח לנו לעסוק בסופים, במוות, בבלאי, וכתוצאה מכך אנחנו לא מסונכרנים עם סופיותם של הדברים. הטבע לעומת זאת מלמד אותנו את השיעור הזה מידי יום: הוא מראה לנו שהדברים הם סופיים, ושכתוצאה מכך הכל נמצא בשינוי מתמיד. מספיק שנצא ונתבונן בצורה פשוטה כיצד הטבע משתנה ומתחלף, מת ונולד מחדש לחיים, וכיצד בכל יום מה שהיה איננו עוד. עץ החרוב הגדול יבַש והחל להרקיב, בקרוב הוא ישמש מזון לתולעים ולחרקים ואז יתפורר לאדמה כדי להוות מצע גידול לצמחים חדשים. זה שהיה אתמול איננו ולא ישוב עוד להיות כפי שהיה. משנה לשנה העצים משירים את עליהם ונותרים עירומים בחורף, רק כדי לשוב וללבוש ירוק פעם נוספת באביב. החיים הם השתנות מתמדת, והם קוראים לנו לא להיאחז בקיים.

אפילו האימפריות הגדולות, כמו זו המצרית, היוונית והרומית, שנדמו בתקופתן כנצחיות, התפוררו לאבק ופינו את מקומן לאחרות. חלק אחד חומרי יותר הסתיים, וחלק אחר רעיוני, פילוסופי ואמנותי עבר לדורות הבאים וקיבל מימד של נצחיות. הפילוסופיה היוונית היא רק דוגמא אחת לכך.

אולי תחשבו שההבנה הזאת שהדברים הם סופיים מייאשת, כי זה אומר שהכול מת בסוף, שהכול נגמר. בעיניי ההבנה הזאת משחררת. היא משחררת אותנו מהאשלייה שיש לנו שהדברים הם נצחיים, שאנחנו נצחיים ושעומד לרשותנו זמן אינסופי, ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לא לחיות את הרגע, כי הרי מיד אחריו יגיע עוד אחד ועוד אחד… נכון?

ההבנה הזאת משחררת אותנו מהאשלייה שיש לנו שהדברים הם נצחיים, שאנחנו נצחיים ושעומד לרשותנו זמן אינסופי, ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לא לחיות את הרגע.

לא נכון! כל הדברים מסתיימים מתישהו, וזה רק עניין של זמן. לפעמים אנחנו יכולים להעריך מתי זה יקרה, כמו למשל מתי נחליף את הרכב למודל חדש יותר, ולפעמים פשוט אין לנו מושג מתי זה יקרה, כמו למשל כשמדובר בחיים שלנו או של יקירינו.

כל מי מאיתנו שאיבד אדם קרוב באופן מפתיע יודע כיצד הזמן מקבל פתאום מימד אחר. "אם רק היו לי עוד כמה שעות איתו הייתי אומר לו…" או "הייתי עושה איתו את הדבר הזה שתמיד חלמנו…" אז צפים ועולים כל הדברים החשובים באמת. אלה שנדחקים ונמחצים תחת אינספור הדברים הדחופים שאנחנו חייבים לעשות קודם.

זה לא קל להגיע לתובנה הזאת באמת ובצורה עמוקה, אבל זה עניין של אימון. אם תרצו תוכלו לנסות לעשות את התרגיל הבא: התמקדו במשהו, זה יכול להיות חפץ, צמח, פרי, חיה או אדם (או כל דבר אחר), ונסו להעריך כמה זמן הוא עוד יישאר בצורתו הנוכחית, נסו לחשוב מה יכול לגרום לו להיעלם, ונסו לכמת את הזמן שנותר לו בצורתו הנוכחית. אם תעשו את התרגיל הזה בצורה עמוקה תעלה בכם הכרת תודה ספונטנית על שהדבר הזה נמצא איתכם כאן ברגע הזה.

ולמי שרוצה תרגיל למתקדמים, ישנו תרגיל עמוק ויפהפה שעורכים נזירים מסוימים, בהזכירם לעצמם את האימרה Memento Mori, "זכור את יום המוות", כלומר זכור שהחיים הם סופיים ושהמוות יגיע יום אחד, ולכן נצל את היום הזה, את הרגע הזה. ישנם נזירים שאף פותחים את יומם בטקס קצר של מותם, מתוך הבנה שרק זעזוע חזק כל כך יעזור להם להתגבר על העצלנות והנטייה לדחות למחר שכל כך חזקה אצל רבים מאיתנו, ולעשות היום את הדברים החשובים באמת. מהם הדברים החשובים באמת? אתם אלה שיודעים מהם. ואם אתם לא יודעים, ברגע שתתחברו להבנה שהדברים הם סופיים, היא תפוגג את ענני המחשבות, הדאגות והסערות הרגשיות ואז תוכלו לראות אותם בשמיים הבהירים. נדמה שיש בתוכנו מנגנון שמתכחש לזמן החולף ולהזדקנות, אחרת מדוע אנחנו כה מתפלאים למראה שערה לבנה ראשונה או קמט. סנקה אמר:

"…מי שמקדיש כל רגע מזמנו לטיפוח גדילתו,
מי שמתכונן לכל יום כאילו מדובר בכל חייו,
אינו ממתין בתקווה למחר ואף אינו חושש ממנו".

מתוך הספר אררט דרך הנוכחות


מדוע אם כן אנחנו חוששים מיום המחר? יכולה להיות לכך תשובה פשוטה: כי לא חיינו את היום.

ההבנה שהחיים הם סופיים פותחת בפנינו את הדלת לידיעה שעלינו לחיות את היום הזה כאילו שהיה זה יומנו האחרון עלי אדמות. אם זה היה באמת היום האחרון שלכם מה הייתם עושים? דברים מוטרפים כמו לקפוץ בנג'י ממטוס? אולי. ביחס לכך מומלץ מאוד לצפות בסרט "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day באנגלית) עם ביל מארי. זה סרט מקסים משנת 1993 שאם טרם ראיתם אותו מומלץ – לפני שגם הוא מתפורר במגירת קלטות הווידאו הישנות – כי הוא מדבר בדיוק על כך.


וגם אם בהתחלה הגיבור עושה המון דברים מוטרפים כמו לנסוע עם המכונית שלו על פסי הרכבת או לחשמל את עצמו, בסופו של דבר הוא מתחבר למה שבאמת חשוב עבורו ומתחיל לפעול למען האחרים. הפרספקטיבה של הסרט מתחברת במידה רבה להבנה של סופיותם של הדברים, שאם נבין זאת, נוכל לחיות כל יום לגמרי כשאנחנו מבינים את הזמן שניתן לנו ולאחרים כמתנה, אז כשנבין מה חשוב באמת ונפעל לשם כך, נוכל להשתחרר ממעגל החיים והמוות ולחיות כל רגע כמתנה (Present).

    תגובות גולשים

  1. אסף היקר.
    במאמר שכתבת טמונה שגיאה יסודית: "הדברים" עליהם אתה כותב אינם אלא מופעים חיצוניים משתנים של מהות פנימית שבעצמה איננה משתנה. זוהי אמת אזוטרית עמוקה הרבה יותר מזו שמקבלת ביטוי במכתבך.
    קרא נא את הבהגוודגיטה וכל טקסט אזוטרי רציני ותמצא שם ביטוי ספרותי עמוק לאשליה האנושית המתבלבלת ורואה במופע המתגלה לעין את מהות הדברים.
    בברכה,
    יצחק בר יונה

    1. היי יצחק, תודה על ההתייחסות. קראתי רבות ועדיין קורא את הבהגוודגיטה וספרים נוספים ואיני רואה סתירה, אלא בפשטות רמות שונות. אגב, גם באופנישדות ובכתבים הינדוהיסטיים אחרים הם משתמשים בביטוי "נטי נטי" שמשמעותו "זה לא זה ולא זה, זה גם זה וגם זה" בהתייחסם לאמת שאינה מוחלטת אלא פרדוקסלית, תמיד. כלומר הדברים אינם בהכרח סותרים, אלא יש נקודות מבט וזווית הסתכלות ושלב בדרך. אני מציע לך לנסות לקרוא את המאמר בעיניים חדשות, המאמר מבוסס על התנסות אישית, מעבר לזה אתה מוזמן להעשיר את הדיון לשתף כאן אם יש לך התנסויות אישית נוספות ותובנות מעבר למה שמופיע בכתבים.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *