עד שלא תהפוך את תת-המודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל | ציור: מתוך תחריט של גוסטב דורה

למה שלא נצייר לנו גן עדן?

העולם שאנו רואים סביבנו מלא בציורים שמשחנו במברשת התודעה שלנו. כל אמונה, זיכרון או דפוס הם חוטים כאלה. כן הציור נמצא ממש מולנו ושפופרת הצבע והמכחול מחכים לנו, ואם כבר לצייר לעצמנו חיים, למה שלא נצייר לנו גן עדן?

מורפיאוס: "אני אגיד לך למה אתה כאן. אתה כאן כי אתה יודע משהו. הרגשת את זה כל חייך. משהו לא בסדר בעולם. אינך יודע מה, אבל זה שם. התחושה הזאת היא שהביאה אותך לכאן. אתה רוצה לדעת מהו המטריקס הנמצא בכל מקום סביבך, אפילו כאן בחדר הזה. אתה רואה אותו מחוץ לחלון, בטלוויזיה שלך. אתה מרגיש אותו כשאתה הולך לעבודה או משלם מסים. הוא העולם המכסה את עיניך כדי לעוור אותך מפני האמת".

ניאו: "איזו אמת?"

מורפיאוס: "שאתה עבד, ניאו. שאתה, כמו כל אחד אחר, נולדת לשעבוד… אתה מוחזק בתוך כלא שאינך יכול להריח או לטעום או לגעת בו. כלא של התודעה שלך…

"למרבה הצער, לא ניתן להסביר מהו המטריקס. אתה חייב לראות ולחוות אותו בעצמך.

"זאת ההזדמנות שלך. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב. זכור, ניאו, אני מציע לך את האמת בלבד. לא יותר…" (מתוך הסרט "מטריקס").

בשנת 1999 עלה לאקרנים הסרט "מטריקס" – לכאורה סרט פעולה מלא אקשן, אך בו בזמן גם סרט משנה תודעה, שטומן בחובו מכלול של רעיונות פילוסופיים עמוקים. הסרט, שהפליא לתת ביטוי חזותי מרהיב לרעיונות מטפיזיים עמוקים ומעל לכול המחיש את אשליית היקום שאנו חיים בו, חולל לא פחות ממהפכה.

אך מה היא אותה "אשליה"? גדולי החוקרים, המדענים ומורי הרוח לאורך הדורות ניסו לעמוד על טיבה. רובם ככולם, גם אם לא הצליחו להסביר את מהותה, ביקשו מהאדם המודע להיות ער אליה. אפלטון ביקש להיחלץ מהמערה במשל המערה המפורסם שלו; הבודהיזם מבקש להביא לשחרור האדם ממעגל החיים והמוות (הסמסרה); וביהדות ישנו סיפור יציאת מצרים, על יציאה מעבדות לחירות. האם למעשה כל הסיפורים הללו מדברים על יציאה מהמטריקס? מדוע היציאה הזאת חשובה כל כך ומהי בעצם משמעותה? עוד בטרם נבין את חשיבותה ואת מהותה, נסכים כי כדי לצאת מהמטריקס עלינו קודם כול להכיר בכך שאכן, החיים שלנו אינם אלא אשליה. הצעד הראשון בדרך החוצה מהמטריקס ולשחרור מכבלי התודעה, האשליה, עובר בהבנה כי החושים הפיזיים שלנו מוגבלים ומתווכים לנו מציאות סובייקטיבית אשר אינה אלא תעתוע.

בספרו "כוחם של צירופי מקרים" מסביר ד"ר דיפאק צ'ופרה שחילזון אינו אטי רק בתנועה שלו, אלא גם ביכולת הראייה. חולפות כשלוש שניות עד שהוא עובר בין פריים לפריים. לצורך העניין, אם אני אצא מהחדר ואחזור אליו בתוך שלוש שניות, החילזון יעיד בכל זאת שלא זזתי ממקומי, מאחר שהראייה שלו אטית מהתנועה שלי.

ניאו ומורפיוס בקרב אימונים וירטואלי | מתוך הסרט: המטריקס.

במובן מסוים, כולנו "חלזונות" בראייתנו. אנחנו מבססים את ההנחות שלנו בנוגע למציאות ה"אובייקטיבית" על הראייה ועל שאר החושים הפיזיים שלנו, על אף מוגבלותם והעובדה שאינם יכולים לתפוס את מהירות התנועה המטפיזית.

אבל איך בעצם מתרחשת פעולת הראייה, שעליה אנחנו מסתמכים כל כך? שלפיה אנחנו מקבלים את כל ההחלטות שלנו ומאששים את אמונותינו? פעולת הראייה, המיוחסת לעיניים, אינה אלא קליטת חלקיקי אור (פוטונים) המועברים כאותות, סיגנלים, אל מרכז הראייה שבחלקו האחורי של המוח. שם, באותו חלק סגור ואטום לאור, המכיל אזורים רבים לעיבוד תמונות, מתגבשת התמונה.

נניח שאנחנו רואים תפוח ירוק. איך אנחנו יודעים שאכן מדובר בתפוח בצבע ירוק? ומי אמר שזה בכלל תפוח? תהליך הראייה מתחיל בפגיעת קרני האור בתפוח, ועדשת העין מרכזת את קרני האור וממירה אותן לאותות חשמליים. האותות החשמליים הללו מועברים למרכז הראייה במוח, כך מי שמספר לנו שמדובר בתפוח הוא המוח ולא העין. המוח מעניק לתמונה "פרשנות" מיידית מתוך הידע המוקדם המצוי בו, מתוך מצבור האימג'ים הפרטי שלו, ומספר לנו שאכן ישנו תפוח בצבע ירוק.

אם כן, כבר בשלב זה מתברר כי המציאות האובייקטיבית לכאורה היא לא-אובייקטיבית בעליל. היא סובייקטיבית לגמרי, בהתאם לפרשנות הניתנת במוחנו. אותו העיקרון נכון גם ליתר החושים שלנו – הם קולטים ומעבירים למוח את המידע והוא אחראי על התרגום, על הפרשנות ועל החוויה. כלומר, כל מה שאנחנו מרגישים, מריחים, שומעים וכן הלאה – הכול רק מסרים שהגוף שלנו מעביר מהחוץ אל הפנים, בעוד שהפרשנות היא סובייקטיבית לגמרי.

מי שכותב עבורנו את התסריט של חיינו בכל רגע ורגע, כפי שנבין מיד, מי שמפרש את המציאות, הוא לא אחר מאשר המוח שלנו. כלומר אנחנו עצמנו, או כפי שהגדיל לתאר זאת הפילוסוף קן וילבר: "הגשם אינו יורד עליך, אלא בתוכך".

חקר התודעה

עד שלא תהפוך את תת-המודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.

קרל יונג

בתיאוריה פורצת הדרך שלו טוען חוקר הקוגניציה דונלד הופמן מאוניברסיטת קליפורניה, כי התודעה שלנו אינה אלא "ממשק", ממש כמו הממשקים המוכרים לנו מעולמות משחקי המחשב, למשל. במאמרו "תיאוריית הממשק של התפיסה" הוא מסביר כי בעצם אין במציאות שום דבר שדומה ולו במקצת לאופן שבו אנו תופסים אותו, שכן התפיסה שלנו כלל אינה מכוונת למציאות. הופמן ביצע שורה ארוכה של סימולציות מתקדמות בשיתוף עם המתמטיקאי צ'טאן פּראקאש, ולטענתם הם מצאו באמצעותן כי אסטרטגיות התפיסה של האדם נועדו להגביר את סיכויי האנושות לשרוד, ולאו דווקא לתפוס את האמת.

מתחילים להבין את משמעות הדברים? אנחנו בעצם מתוכנתים לתפוס את המציאות באופן שונה מכפי שהיא באמת. הסיבה לכך נעוצה במשאב היקר ביותר שיש לכל דבר שהוא בעולם: אנרגיה. רק תחשבו כמה זמן ואנרגיה היינו צריכים להשקיע בהבנת הדברים כמו שהם. משום כך, לפי הופמן וחוקרים אחרים, התודעה האנושית תוכנתה לתפוס את המציאות באמצעות סימונים, אייקונים. למה הדבר דומה? תחשבו למשל על "לייק" בפייסבוק. אילו היינו מתבקשים להבין את כל שרשרת הפעולות הנדרשות כדי ללחוץ על הסימן הזה, סביר להניח שהיינו מוותרים על ביצוע הפעולה. היינו זקוקים לימים ארוכים כדי להתחקות אחר הקוד הנדרש לביצוע הפעולה ואחר אינספור החיווטים והמעגלים החשמליים הנחוצים לשם הופעתו של הסימן. למרבה המזל, קיצרו לנו את הדרך והעניקו לנו אייקון אחד קטן. אנחנו עובדים לפי אייקונים, וכך עובדת גם התודעה שלנו.

אנחנו מבינים כי הסימון, האייקון, הוא שימושי ביותר אף על פי שאינו הדבר האמיתי אלא רק ייצוג שלו. צבעו, מיקומו והצורה שלו עוזרים לנו בפעולה, אף על פי שאינם מעידים כהוא זה על שרשרת הפעולות המתקיימת מאחורי הקלעים, שעם יד על הלב, אין לנו עניין אמיתי בה. אנחנו לא באמת רוצים לדעת על ההתרחשות הסבוכה במעגלים החשמליים ועל השדות המגנטיים שבזכותם אנחנו יכולים לסמן "לייק". מספיק לנו לדעת שהפעולה בוצעה, ואנחנו שוכחים מהשאר. יעילות היא שם המשחק פה. העניין הוא שבגלל ההרגל לזהות את הסימון עם הדבר עצמו, אנחנו כבר מתבלבלים ותופסים את הסימון כמציאות עצמה, והרי זאת בדיוק האשליה…

אותו דבר קורה בדיוק בתודעה שלנו, שאינה אלא ממשק מתקדם במיוחד. הופמן מסביר כי מערכת התפיסה שלנו את המציאות לא רק שלא נועדה לתפוס את המציאות, אלא נועדה להסתיר אותה. כל מה שקורה בחלל ובזמן שלנו אינו אלא אייקונים שאנחנו מתבססים עליהם. אי לכך, בשלב זה נוכל להסכים שאנחנו חיים במציאות שאינה אלא אשליה, שנוצרת על ידי הממשק התודעתי שלנו. מציאות שהיא לא הדבר עצמו, אלא רק סימון שלו.

אם כך הדבר, וכל אחד מאיתנו אכן יוצר מציאות סובייקטיבית משל עצמו, עולה השאלה המתבקשת: מה גורם לאדם אחד לכתוב תסריט מנצח ולאדם אחר תסריט חיים עלוב למדי? כדי להשיב לשאלה הזאת עלינו לפנות לתחום חקר התודעה.

קצה הקרחון

מהי תודעה?

נוירולוגים מנסים להבין את ההיבט הפיזי של התודעה, פסיכיאטרים חוקרים את ההיבט הנפשי שלה, פילוסופים מנסים לרדת אל המשמעות הקיומית שלה ואנתרופולוגים חוקרים את השפעותיה החברתיות. כך שהתשובה לשאלה "מהי תודעה?" תלויה מאוד באסכולה שתבחרו לשאול. עם זאת, ברור לנו שמשכן התודעה הוא במוח, ובאותה מידה ברור לנו שהיא עצמה אינה המוח. את חלקי המוח אפשר למפות ולסמן, כל חלק והתפקודים שעליהם הוא אמון, בעוד שהתודעה היא חוויה מופשטת. היא אינה ביולוגית ואינה בעלת גרעין תא מוצק ומוגדר.

הסופרת והחוקרת אוליביה גולדהיל מסבירה כי "התודעה שלנו היא ביטוי לתשדורות של נוירונים במוח". ואולם, לטענתה, "ראיות מצטברות מצביעות על כך שהתודעה הולכת הרבה מעבר לפעילות הפיזית של המוח… שכן התודעה שלנו אינה רק התפיסה שלנו את החוויות, אלא גם החוויות עצמן". תחושת ההפרדה שאנו חשים בין המוח לתודעה אינה אלא אשליה מנטלית שהמוח מייצר. אם נדמה את המוח לסוג של סימולטור, נוכל לומר שבמקום לראות את הפעילות הנוירונית שבתוכו, אנחנו חווים את האשליה שהוא יוצר עבורנו.

שני החלקים המוכרים ביותר בתודעה הם המודע ותת-המודע. מחקרים מוכיחים כי החלק המודע הוא רק כעשרה עד 20 אחוזים מכלל התודעה שלנו, והוא הרובד העליון המכיל את החלקים שאנחנו חשופים אליהם ומודעים להם. במילים אחרות, הוא קצה הקרחון של התודעה שלנו.

המודע שלנו מורכב מאינספור סיפורים, שאנחנו מרבים לספר לעצמנו, ומפעולות אוטומטיות הממלאות את התנהלותנו המהירה והיומיומית – החל בחשבונות שצריך לשלם ועד הילדים שצריך לאסוף. חלק זה בתודעה אחראי לניתוח האנליטי היומיומי ולשמירה על סדר יום ועל שגרה. המודע מכיל בתוכו כל מה שנמצא בהכרתנו ברגע זה, לרבות הזיכרון לטווח הקצר, כלומר דברים שאירעו לאחרונה.

מתחת לפני השטח האלה רוחשים עוד כ-80–90 אחוז של התודעה, שאנחנו כלל לא חשופים אליהם או מודעים להם. תתפלאו לגלות כמה הם משפיעים על מהלך חיינו.

החלק המודע הוא רק כעשרה עד 20 אחוזים מכלל התודעה שלנו. במילים אחרות, הוא קצה הקרחון של התודעה שלנו.

איך נוצרת מציאות? אנרגיה ושדות מחוללים

בנוסחתו המפורסמת E=mc2 קבע איינשטיין כי האנרגיה (E) היא תכונה נסתרת הקיימת בכל חומר ביקום – לרבות בכוס המים שממנה אנחנו שותים, בכיסא שאנו יושבים עליו וכמובן בנו עצמנו. את האנרגיה הזאת איננו מסוגלים לראות בעיניים ה"פיזיות" שלנו, וזאת מכיוון שהיא מהירה ממהירות הקליטה של חושינו. למרות זאת, לא פעם אנחנו מעירים למישהו שהוא נראה "חסר אנרגיה" או להפך, שהוא "אנרגטי מאוד". כך שאפשר לומר שאנחנו "רואים" אנרגיה, גם אם לא באמצעות החושים הפיזיים. כיום, אגב, ישנן מצלמות מתקדמות המסוגלות לצלם אנרגיה וקיימים לא מעט מכשירים שביכולתם למדוד אותה.

עד כאן למדנו כי התודעה שלנו, אשר מהותה אנרגיה בעצמה, אמונה על הפרשנות של המידע שהיא מקבלת, כלומר על פרשנות הסרט. עכשיו נתקדם צעד נוסף קדימה ונבין כי לא רק על הפרשנות היא אמונה, אלא גם על יצירת המציאות עצמה.

החוק הפיזיקלי על שם אמפר אומר כי כל גוף חשמלי או אנרגטי מייצר סביבו שדה אלקטרומגנטי. כלומר, גם אנחנו, כגופים אנרגטיים, מייצרים סביבנו שדה אלקטרומגנטי. התודעה שלנו רוטטת בתדרים אנרגטיים, שהיא משדרת החוצה לשדה בכל רגע נתון. למעשה, אנחנו מסתובבים בעולם כתחנות רדיו מהלכות ומשדרים בכל רגע ורגע את התדר שלנו לסביבה. יתרה מכך, אנחנו מושכים לסביבתנו עוד ועוד מהתדר הזה, שכן בעצם היותו אלקטרומגנטי הוא ממגנט אליו תדרים תואמים.

לפי חוק המשיכה האוניברסלי, "דומה מושך דומה", כלומר אנרגיה בתדר מסוים מושכת אליה עוד ועוד מאותו התדר. כך שאם אנחנו רוטטים פחד, למשל, האנרגיה המכוילת לתדר הזה חוזרת ומשתקפת לנו כמעט בכל היבט במציאות חיינו. הפחד שאנחנו רוטטים חוזר אלינו ויוצר חוויה של פחד במציאות. וכבר אמר איוב: "וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי" (ג, כה). עכשיו רק דמיינו לעצמכם איך זה להסתובב בעולם בתדר "הישרדות.FM". אילו מצבים נחולל סביבנו? אילו סיטואציות נמשוך לשדה שלנו? התשובה ודאי כבר מתחילה להתברר.

שאלת מיליון הדולר

אם מציאות חיינו היא פרי הרטטים שלנו, מדוע היא בכל זאת אינה מתכתבת עם החזון ועם השאיפות שלנו? איך זה שבמקום להתקבל לעבודת החלומות שלנו, אנחנו עוסקים בהישרדות קיומית? ולמה אנחנו מתקשים להגשים את הזוגיות שאנחנו כל כך רוצים? התשובה מתחבאת עמוק בתוככי הקרחון, באותו חלק לא מודע הרוחש בתוכנו ורוטט ללא הרף. ייתכן שבחלק המודע אנחנו באמת רוצים זוגיות או שפע, אבל השאלה האמיתית היא מה רוטט תת-המודע שלנו. הרי כבר למדנו שהמשקל וההשפעה של תת-המודע גדולים בהרבה ממשקלו ומהשפעתו של המודע. אם כך, חובה עלינו להכיר את החלקים הלא מודעים המנהלים אותנו ולחקור לעומק מה הם מושכים לחיינו ומדוע.

בואו נמשיך לרגע עם הדוגמה של הפחד (רק עוד קצת ותכף נשחרר). המציאות שאנו חווים היא תוצאה של רטט מפוחד שאנחנו משדרים לעולם, או בשפת המטאיזם "מציאות הולוגרפית". זהו שיקוף מדויק של המתרחש בנבכי התודעה, הקרנה חיצונית של המתחולל בתוכנו. במילים אחרות, המציאות אינה אלא אוסף של הדמיית נתונים במוחנו, המיתרגמים לכדי הולוגרמה שאנו חווים כמציאות אובייקטיבית, "אמיתית" וממשית לכל דבר.

הבנה זו מהותית ביותר, שכן אם המציאות אינה אלא הולוגרמה שאנחנו משדרים, ניתן ללמוד מכך שני דברים מכוננים:

1. המציאות ההולוגרפית שלנו היא ברומטר מדויק לנבכי תודעתנו. באמצעות התבוננות במציאות הקיימת נוכל לפענח ולדעת ביתר קלות מה מתרחש בכל רגע נתון בנבכי התודעה, מה אנחנו רוטטים מתחת לפני השטח, עמוק בתוככי הקרחון.

2. כדאי להפסיק להסתכל החוצה. כי אין כלום בחוץ. החוץ הוא רק מסך. כך נפסיק להילחם בנסיבות או באנשים, נפסיק לרוץ אחריהם או לנסות לקבל את אישורם. הם רק חלק מהמסך ההולוגרפי המשקף את הנמצא בתוכנו.

אם כבר לצייר לעצמנו חיים, למה שלא נצייר לנו גן עדן? | הציור מתוך Pinterest

ציירו לכם גן עדן

ב"ספר יצירה", אחד החיבורים היהודיים העתיקים שעל בסיסו התפתחו הזרם המיסטי ביהדות והקבלה, נכתב כי העולם נברא באותיות. במונחים של היום, מדובר בעצם בקוד. בפרקים הבאים נלמד שהדרך היחידה לחולל שינויים גדולים על המסך היא באמצעות שינויים פנימיים, באמצעות שינוי הקוד שלנו, כי גם אנחנו, כמו שכבר הבנו, בנויים בדיוק כמו כל דבר אחר בבריאה. כל שינוי פנימי, קטן ככל שיהיה, עשוי לחולל שינוי אדיר במציאות, אשר אינו אלא השתקפות ישירה שלו. במילים אחרות, אם אנחנו מרגישים שאיננו אוהבים את הסרט של חיינו, אולי פשוט הגיעה העת להעביר ערוץ.

הבנת המציאות כמציאות הולוגרפית, כהשתקפות, מאפשרת לנו להבין את מלוא האחריות שביצירת המציאות שלנו. אנחנו מבינים שהכול בר שינוי, לרבות דברים עמוקים שאנו חווים כמורכבים ביותר. לא משנה מה נבחר לשנות, עלינו להתבונן פנימה, לחקור בתוכנו. ואז, באמצעות כלים עצמאיים, נוכל לעדכן את התוכנה, את הקוד שמאחורי הקלעים.

במטפורה ציורית יותר, הדבר דומה לצייר העומד מול כן הציור, רואה בחזונו את התמונה המושלמת ומתחיל למשוח במכחול – משיחה ועוד משיחה, עד להשלמת יצירתו. העולם שאנו רואים סביבנו מלא בציורים שמשחנו במברשת התודעה שלנו, או כפי שנבין בהמשך – משיחת המכחול אינה אלא משיכה ועוד משיכה של חוטים למציאות חיינו. כל אמונה, זיכרון או דפוס הם חוטים כאלה. עכשיו, כן הציור נמצא ממש מולנו ושפופרת הצבע והמכחול מחכים לנו, ואם כבר לצייר לעצמנו חיים, למה שלא נצייר לנו גן עדן?

***

הקטע לקוח מתוך הספר "גן עדן זה כאן" הרואה אור בהוצאת ידיעות אחרונות בחודש הבא.

לרכישה מוקדמת של הספר ותמיכה בקמפיין מימון ההמונים לחצו כאן

    תגובות גולשים

    1. היי יקירי, לא רואה את שמך במערכת…. משום מה הסליקה לא נקלטה. רוצה לנסות שוב?
      הנה הלינק: https://bit.ly/2TuXfg9
      או ישירות בביט: 053-4374916 ולציין את הכתובת למשלוח הספר. תודה!!

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *