הגשם הראשון שהגיע אלינו זה עתה מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, הכול נמצא בשינוי מתמיד. הזמן שאף פעם לא עוצר מלכת מזמין אותנו להתפעם מלהטוטיו, והגשם, שבזכותו האוויר הופך נקי יותר, מזכיר לנו שאפשר גם לנשום עמוק.
אנחנו שומעים מסביבנו על הרבה אנשים שחווים לחץ ועומס והרבה חוסר אונים בתוך זה. בימים האחרונים כשדיברנו עם כמה חברים שאלנו אותם מה עוזר להם בתקופה הזאת, ולאן הם הולכים כשהם צריכים הטענה רגשית. באופן מעניין כמה מהם סיפרו לנו שמה שמאוד עוזר להם זה לצאת לטבע: לרוץ על חוף הים, ללכת ברגליים יחפות על הבוץ, לעשות הליכה בחורשה או סתם לשבת למרגלות עץ זקן ביער ולהקשיב לחוכמתו.
גם מההתנסות שלנו, השהייה בטבע יכולה לעזור. זכורה לנו אפילו תקופה שבה נהגנו לבלות ימים ארוכים בטבע, ואיך היה שלב שבו משהו נפתח, כשפתאום היו הרבה יותר גוונים של ירוק, שקט שטבול בפשטות, ומרחב, הרבה מרחב.
יש בטבע משהו שמרפא כאשר שוהים בו מספיק זמן, משהו שעוזר לנו להוריד הילוך משאון החיים המודרניים, משהו שמזכיר לנו שאפשר גם אחרת, שאפשר להתנתק לרגע, שאפשר למצוא רגיעה ושקט.
רצינו להזמין אתכם לצאת לטבע. לשבת, להירגע, להתבונן בעלים, בעצים, באבנים ובכל שאר האוצרות החבויים שם, ואולי אפילו תצליחו להקשיב לשירו של הטבע:
בטבע הכול שר, הכול חי, כל ברייה מפיקה תנודות המתפשטות כמו גלים של מוזיקה. לכן אנו יכולים לומר שבטבע הכול מוזיקלי. המוזיקה קיימת בנחלים הזורמים, במעיינות הנובעים, בגשם המטפטף, בגעש המפלים, בתנועה הבלתי פוסקת של האוקיינוסים והימים. המוזיקה מצויה בשריקת הרוח, ברשרוש העלים, בציוץ הציפורים…
מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת אומרם מיכאל איבנהוב
שייקספיר אמר פעם בהקשר הזה ש"לאדמה יש מוזיקה עבור אלו שמקשיבים". המפגש עם הטבע הוא גם מפגש מחודש עם עצמנו, כי כשאנחנו מקשיבים החוצה אנחנו מקשיבים גם פנימה וכך אנחנו יכולים למצוא בתוכנו אוצרות חדשים. הטבע מעודד פליאה, כי הוא לא מאפשר לנו להסתכל בעיניים ״שכבר מכירות את זה״. וכשאנחנו מצליחים להיכנס לתהודה עם הטבע ישנה תחושה של התפעמות ממנו, לרגע אנחנו נזכרים שהטבע אינו רק מחוץ לנו, אלא שאנחנו חלק ממנו, שהוא קיים בנו ואנחנו בו.
מי שחיו בקירבה גדולה לטבע היו כמובן האינדיאנים, ונוכל ללמוד על הקשר המיוחד שלהם לטבע ממכתבו של צ'יף סיאטל, ראש שבט הסואמיש, במדינת וושינגטון, במכתב תשובה מכתב משנת 1885 אל נשיא ארה"ב. תשובתו התייחסה להצעה לרכוש את אדמות השבט:
איך תוכלו לסחור בשמיים או בחמימות האדמה? רעיון זה הוא זר לנו. הרי רעננות האוויר או נצנוץ פני המים אינם בבעלותינו. איך תוכלו לקנות אותם מאיתנו? אנו נחליט על כך בבוא העת. כל חלק מאדמה זו קדושה לבני עמי. כל מחט אורן מבהיקה, כל חוף חולי, כל הערפילים ביער, כל קרחת יער וכל חרק מזמזם – כולם קדושים בזיכרונם של בני עמי.
אנו יודעים שהאדם הלבן לא יבין את דרכנו. פיסת קרקע אחת נדמית לו כאחרת, שכן הוא מתנהג כזר הבא בחשכה לקחת מהאדמה את מה שנדרש לו. האדמה אינה אחות עבורו, אלא אויב, ולאחר שכבש אותה – הוא ימשיך בדרכו.
בערי האדם הלבן לא תמצא פינה שקטה. לא מקום לשמוע את רחש העלים באביב, או את משק כנפי החרקים. אולי מפני שאני פרא ואינני מבין – השאון נדמה כעלבון לאוזניים. ומה טעם בחיים אם אינך יכול לשמוע את אנקות בכיו המתוק של התחמס, או את פולמוס הצפרדעים בלילה סביב האגם? האינדיאני מבכר את קולה הרך של אבחת הרוח על פני האגם, ואת ניחוחה אחרי שהזדככה בגשם הצהרים או התבשמה באורנים. האוויר יקר לאדום העור, כי לכל הברואים נשמת אף אחת – לחיות, לעצים, לאדם.
המכתב הזה כל כך מלא התפעמות מן הטבע החי שאנחנו מאוד אוהבים אותו. אנחנו אוהבים אותו למרות שבשלב מאוחר יותר התגלה שלא זו הייתה התשובה המקורית של הצ׳יף, אלא שמדובר בעיבוד אומנותי משנת 1971 של תסריטאי בשם טד פרי למכתב שנשא "צ'יף סיאטל" ב-1854 ושעבר מאז גלגולים רבים.
היציאה אל הטבע מחזקת בנו גם את יכולת ההתבוננות והריכוז, היא מכניסה אותנו לתוך קצב אחר ולתוך מצב פנימי של קשב מוגבר. היציאה לטבע עוזרת לנו להבחין ביותר גווני צבע, בעומק שדה, בדקויות של דברים. בספר חיפוש אחר המופלא גורדייף מדבר על כך שעם ההתרחקות מהטבע וכתוצאה מתנאי החיים הבלתי רגילים שסיגלנו לעצמנו כבני אדם, איבדנו גם דבר יקר ערך – את אותה הנוכחות ותשומת הלב שהיו למי שחיו בקרבה לטבע, כמו האינדיאנים למשל.
גורדייף טוען שישנם ארבעה מצבי תודעה אפשריים לאדם. אך האדם בתנאי חייו הרגילים חי רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר: ה׳שינה׳, שהיא מצב סביל שבו מבלה האדם שליש ולעתים קרובות מאוד מחצית מחייו, מדובר בשנת הלילה שלנו כמו גם מצב רדום בו אנחנו גם חיים את חיינו, מתוך עשייה ׳אוטומטית׳ וללא תשומת לב. במצב הזה בני אדם משוטטים ברחובות, כותבים ספרים, משוחחים על נושאי נשגבים, נוטלים חלק בפוליטיקה, יוצאים למלחמה ואפילו הורגים זה את זה.
מצב התודעה השלישי של האדם לפי גורדייף הוא של זכירה של עצמו, או תודעה של עצמו, תודעת הווייתנו. מקובל לחשוב שמצב תודעה זה ברשותנו, או שאפשר שיהיה שלנו אם נרצה בכך. המדע והפילוסופיה שלנו התעלמו מן העובדה שמצב תודעה זה אינו ברשותנו ושאין בידנו ליצור אותו בתוכנו על ידי תשוקה או החלטה בלבד.
מצב התודעה הרביעי מכונה מצב התודעה האובייקטיבית. במצב זה בידי האדם לראות דברים כמות שהם. נצנוצים של מצב תודעה זה מזדמנים אף הם לעיתים בחיי האדם. בדתותיהם של כל העמים יש עדויות על אפשרות קיומו של מצב תודעה מעין זה, המכונה בשם 'הארה' ובשמות שונים אחרים, אך אינו ניתן לתיאור במילים. מצב התודעה רביעי זה באדם פירושו מצב הוויה שונה בתכלית. הוא תוצאה של צמיחה פנימית ושל עבודה ממושכת של אדם על עצמו.
אבל מצב התודעה השלישי הוא זכותו הטבעית של האדם כמות שהוא, ואם אינו קיים בו, אין זה אלא בגלל תנאי־חייו הבלתי־נכונים. ניתן לומר, ללא כל הגזמה, שבימינו אלה מופיע מצב התודעה השלישי באדם רק בצורת נצנוצים נדירים עד מאוד, ושניתן לעשות את המצב הזה קבוע בו פחות או יותר רק באמצעות תרגול מיוחד.
מה יכולים להיות אותם תנאי חיים בלתי נכונים שמונעים מאיתנו להיכנס אל מצב התודעה השלישי ושעליהם מדבר גורדייף? אחת המגמות המשמעותיות ביותר של מאות השנים ברמת האנושות היא ההתרחקות מהטבע והמעבר לריכוזי אוכלוסייה גדולים כמו ערים. מעניין לראות שדווקא תקופת הקורונה גורמת להגירה שלילית מהערים אל הפריפריה ואל הקרבה לטבע. אולי אותם תנאי חיים בלתי נכונים קשורים לניתוק מהטבע ומהמקצב של הטבע, מהשקט שבו ומהנוכחות שהוא מייצר. אותה נוכחות שליוותה את האינדיאנים, כמו תרבויות אדמה אחרות, שהיו צריכים להיות בתשומת לב רחבה לסביבתם, הן כדי להשיג אוכל והן כדי לשרוד. כיום, כחלק מהניתוק מהטבע אנחנו מוצאים את עצמנו עם פחות מגע עם עצמנו ועם פחות הבנה של עצמנו כחלק ממכלול גדול יותר. ואם תחשבו על זה גם הבודהה זכה להארה כאשר ישב במשך ימים רבים תחת עץ ומדט.
ההימצאות בטבע מרחיבה את התפיסה החושית ועוזרת לאזן את החלקים השונים בנו. היא מוסיפה חיות ותשומת לב. אליזבט הייך בספרה התקדשות מתארת כיצד בשלב מסוים היא הרגישה דחף עמוק לעזוב ההמולה ולשהות ביער כדי להעמיק בתרגול וכיצד השהייה ביער סייעה לה להעמיק בתרגולי ריכוז ומדיטציה:
כאן חייתי לגמרי לבדי. בבוקר מצאתי על המרפסת את החלב הטרי, אחר כך ירדתי אל המרתף, חטבתי עצים והבערתי אש באח. לאחר מכן התחלתי בתרגיליי. בית-היער היה מקום אידיאלי לתרגילי יוגה. האזור כולו התפרסם באווירתו החגיגית. השקט והשלווה ביער העד וטוהר הטבע, שהציוויליזציה טרם הגיעה אליו, השפיעו במידה כזו על כל מי שבא לשם, שנעורו בו מצב רוח מרומם וחרדת קודש – אפילו ללא תרגילי יוגה. האדם נעשה כאן רגיש יותר לרטיטות גבוהות. איברי החושים הרוחניים הרדומים שבנו נפתחו, ואני יכולתי לבצע, ללא מאמץ, את התרגילים הקשים ביותר בריכוז ובמדיטציה.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
התקדשות
אליזבט הייך
ואם אין לכם אפשרות לבלות כמה ימים בטבע, גם שהייה קצרה יותר של כמה שעות יכולה להיות הפוגה מרעננת מרחשי העיר. החורף שהגיע זה עתה מזכיר לנו שזה הזמן להשיל מעצמנו את מה שכבר לא משרת אותנו, שאפשר להתכנס פנימה ולהקשיב לרחשי הלב, שאפשר להתנקות במי הגשם הזכים, ולאפשר לתהליכי הצמיחה הפנימיים להתרחש, למרות שהם עדיין חבויים מתחת לפני הקרקע. ובחורף הזה, כשאנו יוצאים אל הטבע, נוכל ליהנות מזמן איכות עם עצמנו ועם היקרים לנו, נוכל להקשיב לצליל המיוחד שלנו, ונוכל, בדומה לאליזבט הייך, להפוך לרגישים יותר לרטיטות גבוהות, ולאפשר לחושים הפיזיים והרוחניים שלנו להיפתח, כשאנו חווים את עצמנו כחלק ממארג שלם של התבטאויות.
אם תרצו תוכלו לעשות תרגיל קצר כשאתם בטבע: שבו במקום שקט, קחו כמה נשימות עמוקות וחלקו את תשומת הלב שלכם בין כמה צלילים ותחושות, כמו למשל ציוף הציפורים, רחש הרוח בעלים, צליל הנשימה שלכם, מגע משב הרוח בפנים שלכם וכן הלאה. נסו להישאר בו זמנית בתשומת לב לשלושה דברים כאלה לפחות, ואז נסו להוסיף עוד אחד. אם תצליחו לעשות זאת למשך כמה דקות רצופות מבלי להיסחף במחשבות ושאר טרדות, תוכלו לחוות את האיכות המיוחדת של הטבע ושל הנוכחות שהוא מביא עימו.
ובינתיים עד שתצאו לטבע, אתם מוזמנים להתפעם מהסרטון שנמצא בסוף המאמר ושממחיש כיצד הטבע משתנה ללא הרף בריקוד אחד ארוך של החיים.
הוספת תגובה