הקשת

פתח דבר

"טֵצוּיָה."

הצעיר לטש את עיניו בתדהמה בפניו של הזר שפנה אליו.

"איש בעיר הזאת מעולם לא ראה את טצויה מחזיק בידו קֶשת," אמר. "כולם פה מכירים אותו כנגר."

"יכול להיות שהוא ויתר, יכול להיות שנעשה חששן והססן, כל זה אינו מעניין אותי," התעקש הזר. "אבל לא ייתכן שהאיש עדיין נחשב לַקַשת הטוב ביותר במדינה אם הוא נטש לגמרי את אמנותו. לשם כך ורק לשם כך יצאתי למסע כה ארוך וביליתי אינספור ימים בדרכים עד שהגעתי הנה: כדי להעמיד אותו במבחן ולשים קץ לתהילה שהוא אינו ראוי לה עוד."

הצעיר הבין שאין כל טעם להמשיך להתווכח עם הזר ומוטב שיוביל אותו היישר אל בית המלאכה של הנגר כדי שייווכח במו עיניו שטעות בידו.

כשהשניים נכנסו, טצויה היה שקוע בעבודתו בנגרייה שבירכתי ביתו. הוא הפנה את ראשו כדי לראות מי הבאים והחיוך שהחל לבצבץ על פניו קפא באבו. עיניו ננעצו בתיק המוארך שהיה תלוי על כתפו של הזר.

"נכון, זה בדיוק מה שאתה חושב שזה," אמר האורח שזה מקרוב בא. "לא באתי הנה כדי להשפיל את האיש ששמו נהפך לאגדה ולא כדי להתגרות בו. כל רצוני הוא להוכיח שאחרי כל השנים שהשקעתי בתרגול הצלחתי להגיע לכלל שלמות."

טצויה החל לפנות בחזרה לעבודה שהיה שקוע בה עם כניסתם של השניים. הוא עמד לסיים את הרכבת הרגליים של השולחן שעליו עבד.

"אדם ששימש דוגמה ומופת לדור שלם של קשתים לא יכול להיעלם כך סתם פתאום, כפי שנעלמת אתה, אדוני," המשיך הזר. "למדתי בשקידה ותרגלתי צעד אחר צעד את התורה שפיתחת, השתדלתי לכבד את דרכה של הקשת, ומגיע לי שתראה כיצד אני יורה. אם תסכים לעשות זאת, אסתלק מכאן ולא אספר לאיש היכן אפשר למצוא את המומחה הגדול מכולם לאמנות הקשתוּת."

הזר הוציא מתיקו קשת ארוכה עשויה חזרן משוח בלכה, שנקודת האחיזה שלה היתה ממוקמת מעט מתחת למרכזה. הוא קד קלות לעברו של טצויה, פסע החוצה אל הגן וקד בשנית, והפעם כיוון את קידתו לנקודה מסוימת לפניו. מיד אחר כך שלף מתיקו חץ מעוטר בנוצות נשר, נעמד בפישוק כדי לייצב את עצמו לקראת הירייה, הרים בידו האחת את הקשת אל מול פניו ובשנייה מיקם וכוונן את החץ על המיתר.

הצעיר צפה במתרחש בתערובת של התלהבות ותדהמה. טצויה מצדו הפסיק את עבודתו ובחן את הזר במידה מסוימת של סקרנות.

בעוד החץ כבר מוצמד אל המיתר, הרים האיש את הקשת אל מול חזהו. אחר כך הרים אותה מעל לראשו ותוך שהוא מוריד אותה מטה החל מותח את המיתר לאחור.

כאשר הגיע עם החץ לגובה פניו, הקשת כבר היתה פתוחה לגמרי. לרגע אחד, שנדמה כנצח, קפאו הקַשת והקֶשת במקומם. הצעיר נשא את מבטו אל הנקודה שאליה הצביע החץ, אך לא ראה שם דבר.

לפתע, היד שמתחה את המיתר נפתחה, הזרוע נהדפה לאחור, הקשת האחוזה בידו השנייה של הקשת ציירה פיתול חינני באוויר והחץ נעלם מן העין, רק כדי להופיע שוב רחוק מהם.

"לך להביא אותו," אמר טצויה.

הצעיר חזר עם החץ: בראשו היה נעוץ דובדבן שנשר לאדמה במרחק ארבעים מטרים מהם.

טצויה החווה קידה לעברו של הקשת, ניגש אל אחת הפינות בנגרייה שלו ולקח לידיו מעין פיסת עץ דקיקה, מעובדת בקימורים עדינים וסביבה מלופפת רצועת עור ארוכה. אט־אט, בתנועות מדודות, התיר את הרצועה ולעיניהם נגלתה קשת זהה לזו של הזר, להוציא הבדל אחד: היא נראתה הרבה יותר משומשת.

"אין לי חצים, כך שאצטרך להשתמש באחד החצים שלך. אעשה את הדבר שאתה מבקש ממני, אבל אתה תצטרך לקיים את הבטחתך: לעולם לא לגלות לאיש את שמו של הכפר שאני מתגורר בו. אם מישהו ישאל אותך עלי, ספר שהלכת עד קצה העולם לחפש אותי, אך בסופו של דבר התברר לך שנחש הכיש אותי וכעבור יומיים נפחתי את נשמתי."

הזר הנהן בהסכמה והושיט לטצויה אחד מהחצים שלו.

טצויה השעין קצה אחד של קשת החזרן הארוכה שלו אל הקיר ובמאמץ ניכר כופף אותה על מנת למתוח את המיתר בין שני קצותיה. מיד אחר כך, מבלי לומר מילה, יצא החוצה והחל צועד לכיוון ההרים.

הזר והצעיר הצטרפו אליו. הם צעדו במשך כשעה, עד שהגיעו אל נקיק שחצץ בין שני צוקים סלעיים. לאורכו של הנקיק שצף נהר אדיר שלא היתה כל אפשרות לחצותו אלא באמצעות גשר חבלים רקוב, רפוי ונוטה להתפורר.

טצויה צעד בשלווה גמורה עד למרכזו של גשר החבלים — שהתנודד בצורה מבשרת רעות — החווה קידה לעבר נקודה כלשהי בעברו האחר של הנהר, הכין את הקשת לירייה כפי שעשה קודם הזר, הרים אותה, החזיר אותה מטה לגובה חזהו וירה.

הצעיר והזר הבחינו עכשיו באפרסק הבשל שהחץ פילח ונח כעת על הארץ במרחק כעשרים מטרים מהם.

"אתה פגעת בדובדבן ואילו אני פגעתי באפרסק," אמר טצויה והחל לצעוד בחזרה אל חוף המבטחים של גדת הנהר. "הדובדבן קטן יותר. אתה פגעת במטרה שלך, שעמדה במרחק ארבעים מטרים ממך, בעוד שהמטרה שלי היתה במרחק שאורכו מחצית מזה, כעשרים מטרים. לפיכך אתה אמור להיות מסוגל לחזור על מה שעשיתי אני. לך עד אמצע הגשר ועשה אותו הדבר."

מבועת, הזר צעד עד לאמצע גשר החבלים הרעוע מבלי להסיר את עיניו לרגע מן התהום העמוקה שמתחת לרגליו. הוא חזר על אותן מחוות טקסיות, ירה את חצו לעבר עץ האפרסקים, אך החץ שירה חלף במרחק רב מן העץ.

עם שובו אל גדת הנהר, פניו היו חיוורות כסיד.

"רכשת מיומנות טובה ואצילות, והיציבה שלך אף היא טובה. אתה מכיר היטב את הטכניקה ושולט יפה בכלי, אולם אינך מושל ברוחך. אתה מיטיב לירות כאשר הנסיבות כולן לטובתך, אולם בשעה שאתה נקלע לתנאים שיש בהם סיכון, אינך מצליח לפגוע במטרה. לא תמיד ניתנת לו לקַשת האפשרות לבחור את שדה הקרב שלו. אשר על כן, עליך לשוב ולהתאמן כדי להכשיר את עצמך להתמודדות במצבים ובנסיבות שאינם בהכרח לטובתך.

"הוסף ללכת בדרכה של הקשת, שכן היא מתווה מסלול לחיים. אך עליך ללמוד שקיים הבדל תהומי בין ירייה נכונה ומדויקת לירייה אשר מתבצעת מתוך שלוות נפש."

הזר קד שוב קידה עמוקה בפניו של טצויה, אחר כך ארז בחזרה את קשתו ואת חציו בתוך התיק הגדול שנשא על כתפו ועזב.

בדרכם חזרה הצעיר התמוגג.

"העמדת אותו במקום, טצויה! אתה באמת הטוב מכולם!"

"אל לנו לשפוט אנשים לפני שנלמד להקשיב להם ולהתייחס אליהם בכבוד. הזר היה אדם טוב; הוא לא ניסה להשפיל אותי וגם לא ניסה להוכיח שהוא טוב ממני, אפילו אם יצר רושם כאילו זה מה שהוא מבקש לעשות. האיש רצה בסך הכול להציג בפני את היכולות שרכש באמנות הקשתוּת ולקבל הכרה בהן, אף שנוצר הרושם כאילו הוא מנסה להעמיד אותי במבחן.

"יתר על כן, חלק בלתי נפרד מדרכה של הקשת הוא הצורך לעמוד מפעם לפעם במבחנים בלתי צפויים, וזהו בדיוק הדבר שהזר אִפשר לי לעשות היום."

"הוא אמר שאתה הקשת הטוב מכולם, ואני אפילו לא ידעתי שאתה רב־אמן בקליעה בחץ וקשת. אם אתה אמנם כזה, מדוע אתה עובד בנגרייה?"

"מאחר שדרכה של הקשת יפה לכל עניין ומטרה, והחלום שלי היה לעבוד בעץ. מה גם שקַשת שהולך בדרך הזו אינו זקוק לקֶשת, לא לחץ ואף לא למטרה."

"שום דבר מעניין לא קורה בכפר הזה, והנה מתברר לי לפתע שעומד לפני מורה רב־אמן באמנות שאיש אינו מתעניין בה עוד," אמר הצעיר בעיניים בורקות. "מהי דרכה של הקשת? התוכל ללמד אותי?"

"אין כל קושי ללמד זאת. אוכל לעשות זאת בתוך פחות משעה, בעודנו עושים את דרכנו בחזרה אל הכפר. הדבר הקשה הוא להתאמן מדי יום עד שתגיע לרמת הדיוק הנדרשת."

מבטו של הצעיר כמו התחנן לקבל תשובה חיובית. טצויה צעד בשתיקה במשך קרוב לחמש־עשרה דקות, וכאשר שב ודיבר קולו נשמע צעיר יותר:

"היום אני מרוצה. חלקתי כבוד לאיש שלפני שנים רבות הציל את חיי. מסיבה זו אלמד אותך את כל העקרונות הנחוצים, אך מעבר לכך לא אוכל לעשות דבר. אם תבין את הדברים שאומר לך, תוכל להשתמש בתורה זו לכל מטרה שלבך יחפץ בה.

"לפני דקות ספורות כינית אותי מורה רב־אמן. מהו מורה רב־אמן? ובכן, אומר לך מהו: הוא אינו אדם שמלמד דבר־מה, אלא זה אשר מעניק לתלמידו השראה לעשות כמיטב יכולתו על מנת לחשוף ולגלות ידע שהוא כבר מחזיק בו בעמקי נשמתו."

ובעוד הם צועדים במורד ההר הסביר טצויה לצעיר מהי דרכה של הקשת.

בעלי הברית

קָשת אשר לא יחלוק את חדוות אמנות החץ והקשת שלו עם אנשים אחרים לעולם לא יתוודע למעלות ולחסרונות שלו עצמו.

לכן, בראש ובראשונה עליך למצוא לעצמך בעלי ברית, אנשים שיתעניינו בדברים שאתה עושה.

איני אומר לך: "חפש קשתים אחרים." מה שאני אומר הוא: "חפש אנשים שניחנו בכישורים אחרים, כי דרכה של הקשת אינה שונה מכל דרך אחרת שאפשר לצעוד בה חדורי התלהבות."

בעלי הברית שלך לא יהיו בהכרח אותם אנשים שכולם נושאים אליהם עיניים מעריצות ומכריזים שאין בנמצא אנשים מוכשרים מהם. ההפך הוא הנכון: אלה יהיו אנשים שלא פוחדים לטעות, ועל כן הם גם טועים. ומכיוון שכך, לא תמיד יזכו בהכרה על פועלם. אבל אלה בדיוק האנשים שמשנים את העולם, אנשים שאחרי שטעו אינספור פעמים מצליחים לעשות דבר־מה ראוי ולהותיר חותם בקהילה שלהם.

אלה אנשים שאינם מסוגלים לשבת ולחכות שדברים יקרו מאליהם ורק אז להחליט כיצד להגיב ולפעול. הם מחליטים תוך כדי פעולה, גם כאשר ידוע להם היטב שטמון בכך סיכון רב.

חשוב שהקשת יסתופף במחיצתם של אנשים מסוג זה, כי הוא צריך להבין שלפני שיתייצב מול המטרה עליו להיות חופשי די הצורך כדי לשנות כיוון בזמן שהוא ממקם את החץ מול החזה שלו. כאשר הוא פותח את ידו ומשחרר את המיתר עליו לומר לעצמו: "בזמן שמתחתי את הקשת עשיתי דרך ארוכה. עכשיו אשחרר את החץ הזה בידיעה שלקחתי די והותר סיכונים ועשיתי את המיטב."

בעלי הברית הטובים ביותר הם אלה שחושבים באופן שונה מהאחרים. לכן, כאשר תחפש לך חברים לדרך שיחלקו עמך את תחושת ההתעלות המתלווה לשיגור החץ מן הקשת, תן אמון בקול הפנימי שלך ואל תתייחס להערות של אנשים זרים. בני האדם נוטים תמיד לשפוט את זולתם לאור המגבלות שלהם עצמם, ולא אחת דעותיהם משופעות בדעות קדומות ובפחדים.

חֲבור אל אלה אשר מעיזים להתנסות, להסתכן, אל אלה אשר נופלים, נחבלים, אבל תמיד קמים מחדש ושוב נוטלים סיכון. רְחק מאלה אשר מאשררים אמיתות רווחות, מבקרים את אלה שאינם חושבים כמוהם, אלה שמעולם לא עשו צעד אחד מבלי להיות בטוחים שיביא להם כבוד ויקר, ולפיכך יעדיפו תמיד את הוודאות והביטחון על פני ההתלבטות והספק.

חֲבור אל אלה אשר אינם חוששים להיחשף ולהיות פגיעים: אנשים כאלה מבינים שבני האדם עשויים רק להשתפר כאשר הם בוחנים את מעשי הזולת לא במטרה לשפוט אותו, כי אם במטרה להביע התפעלות ממסירותו ומאומץ לבו.