על סף תהום הצער

פרק 6

לפלס את הדרך בינות לסלעים

האבל עצמו הוא תרופה.
ג'ון קאופר

רבים מאיתנו נתקלים באתגרים כשאנו מתקרבים אל האבל שלנו. האתגר הנפוץ ביותר הוא כנראה העובדה שאנו
חיים בתרבות שטוחה, שנמנעת מרגשות עמוקים. דחסנו את חיי הנפש שלנו לרצועה צרה ביותר. כתוצאה מכך,
הרגשות הללו רועמים עמוק בנשמתנו, בעוד האבל נותר תקוע שם, ורק לעיתים רחוקות הם מוצאים דרך ביטוי
חיובית, כמו בטקס־אבל. התרבות שלנו, ששואפת להשאיר אותנו עסוקים ומוסחים בדעתנו בכל רגע ביממה,
ממשיכה לדחוק את האבל אל מאחורי הקלעים. אנחנו עומדים באזורים המוארים היטב של מה שמוכר ונוח לנו, מבלי
להבין שאיבדנו דבר־מה חשוב לחיי הנשמה. רילקה כתב שיר אֵבֶל מרגש לפני יותר ממאה שנים.

ייתכן שאני מנסה לפלס את דרכי בינות לסלעים
בין שכבות דמויות־צוֹר, מבעד לעַפְרָה, לבדי.
אני שקוע עמוק בפנים ואיני רואה מוצא,
או מרחב, הכל קרוב לפָּניי,
וכל מה שקרוב לפָּניי הוא אבן.

תיאורו החי של רילקה לחוויית האבל הוא יוצא דופן. כשאנחנו נכנסים למרחבי הצער, במיוחד בזמנים של אבל עז,
התחושה היא כאילו שאנו מוקפים על ידי קיר אבן עבה ובלתי חדיר. רילקה גם הכיר בכך שרובנו נכנסים לחלל הזה
לבדנו, בלי ליווי של אנשים שעשויים לעזור לנו לשאת את משקל התקופה הזו.
משם הוא ממשיך לווידוי צנוע – שהוא לאמיתו של דבר תפילה.

אין לי עדיין ידע רב על אֵבֶל,
ועל כן האפלה הגדולה הזו הופכת אותי לקטן.
עליך אלוהיי להיות לי לאמן: עשה עצמך חזק, ופרוץ בכוח פנימה:
אז השינוי הגדול שלך יתקיים בי,
וזעקת האבל האדירה שלי תתקיים בך.

השיר הזה מלא בחמלה עצמית. אפילו בלב אי־הידיעה הוא מבין שהאבל שלו הוא מתנה לאלוהים. בהיעדר הבנה כזו
האבל שלנו נדחק למחוזות שקשה לנו להגיע אליהם. בזמנים כאלה ההרגשה הפשוטה של הצער שלנו מרגישה כמו
ניסיון לפלס את דרכנו בינות לסלעים קשים.

ההכחשה הקולקטיבית של המימד הרגשי הנסתר של חיינו תרמה להופעת מגוון רחב של בעיות ותסמינים. לעיתים
קרובות תסמינים אלו מאובחנים כדיכאון, בעוד שמדובר באבל כרוני מתון שאצור בנפש, בתוספת של בושה וייאוש.
מרטין פרכטל קורא לזה תרבות השמיים האפורים. זוהי תרבות שבה איננו בוחרים בחיים שופעים ומלאי פליאה
מהעולם ומהקיום היומיומי, תרבות שבה איננו מברכים על הצער שמגיע עם האובדנים הבלתי נמנעים שמלווים אותנו
במסענו כאן. הסירוב להיכנס על תוך המעמקים צמצם עבור רבים מאיתנו את קו האופק, ועמעם את היכולת שלנו
להשתתף בשמחות ובצער של העולם. אנו סובלים ממה שאני מכנה מוות בטרם עת – אנחנו מפנים עורף לחיים
וחשים אמביוולנטיות כלפי העולם, אנחנו לא בתוכו ולא מחוצה לו, חסרה לנו המחויבות של לומר ״כן״ לחיים באופן
מלא.
אני זוכר את הקושי שחוויתי כשהשתתפתי בטקס האבל הראשון שלי. צפיתי מהצד בעשרות גברים ונשים נופלים על
ברכיהם, בוכים ומביעים את הצער שלהם. בפעם ההיא לא הייתי מסוגל לבוא במגע עם האבל שלי, לא יכולתי לשדל
אותו לעלות אל פני השטח. רק בטקס האבל השלישי שלי הצלחתי לשחרר את דמעותיי. הייתי חייב להמשיך, הייתי
חייב להיות קרוב לאנרגיה של צער. לא יכולתי לברוח, מכיוון שהייתי מודע לכך שאגרתי אבל רב בגופי, אך לא היו לי
האמצעים לשחררו. גיליתי עד כמה אני קפוא ועד כמה הייתי מנותק מגוף הרגשות שלי. כשלמדתי איך להתיידד עם
פיסת הנשמה הפגיעה הזו, נפתחה עבורי האפשרות לחוות קשת רחבה יותר של רגשות – שמחה, אהבה, כעס,
עצב, עונג, פליאה – כל טווח הנוף הרגשי שלי.

צל הכאב הפרטי
ישנם גורמים נוספים אשר מונעים ביטוי חופשי ובלתי מסונן של אבל. בפרקים הקודמים כתבתי על כך שאלו מאיתנו
החיים במערב, למדו לקבל את הרעיון של כאב פרטי. ההתניה התרבותית הזו גורמת לנו לנעול במנעול את האבל
שלנו, ולכלוא אותו במקום קטן ונסתר בנשמתנו. בבדידותנו אנחנו מונעים מעצמנו את הדברים שלהם אנו זקוקים כדי
לשמור על חיוּת רגשית: קהילה, טקס, טבע, חמלה, התבוננות, יופי ואהבה. הכאב הפרטי הוא ירושה של האמונה
באינדיבידואליזם קשוח. בסיפור הצר הזה אנחנו מוצאים את עצמנו כלואים בצילו של ארכיטיפ הגבורה. מרגע שאנו
נולדים אנחנו מתוכנתים על ידי דימוי הגיבור, זה שאינו זקוק לאף אחד, זה שמתעלה על כל כאביו, זה שתמיד נמצא
בשליטה ושאינו פגיע לעולם. אנחנו כלואים בתוך הדימוי הזה, ונדחפים להאמין בבדיה של עצמאות מזויפת שמנתקת
את הזיקה שיש לנו לכדור הארץ, למציאות החושנית ולאינספור פלאי עולם. עבור רבים מאיתנו זהו מקור לאבל.
התמודדות עם צער העולם דורשת מאיתנו לשמור על אינטימיות עימו. לפני כמה שנים, טיפלתי בקליניקה שלי באישה
שחוותה אבל עמוק על המלחמה בעיראק. היא בכתה ובכתה על האדמה שהורעלה על ידי שברי פצצות שהכילו
אורניום מדולל. היא בכתה על מאות אלפי האנשים שנהרגו ונפצעו המלחמה. אחרי שישבתי איתה זמן מה, בעודה
בוכה, שאלתי אותה בעדינות אם היא שמה לב לפרחי השזיף שמחוץ לחלון. היא עצרה ואמרה, "לא”. שאלתי אותה
אם היא שמה לב לחרדל בפריחתו. שוב היא ענתה, "לא”. ואז אמרתי לה, "לא נוכל להתייחס לזוועות בעיראק בצורה
מאוזנת מבלי לזכור את יופיו של העולם – פרחי השזיף ופריחת החרדל”. עלינו לכרוך את האבל ואת הכרת התודה
באופן שיעודד אותנו להישאר פתוחים לחיים.
פעם נקרתה בדרכי הזדמנות לעבוד עם קבוצה של אנשי דת על המקום שהאבל תופס בחייהם. לאחר דקות ספורות
של הרצאה שנשאתי, ניכרו בחדר סימנים ברורים של צער. עצרתי ושאלתי אותם איך הם מרגישים. לאט לאט הם
סיפרו על האבל שהם נשאו בקרבם. אחד מהם ממש לאחרונה איבד את אשתו, אישה אחת סיפרה שהליך הגירושין
שלה הסתיים שבועות ספורים קודם לכן, ואישה נוספת סיפרה שמישהו שגר לידה תלה את עצמו לא מזמן ושבנה
צפוי לעבור סריקת מוח. אישה אחרת שיתפה שמסעדה אהובה במקום מגוריה עומדת להיסגר עקב פשיטת רגל,
ושאנשים רבים חשים את האובדן. שאלתי אותם, "לכמה מכם יש מקום לקחת אליו את האבל שלכם?" אף אחד לא
הרים את ידו. דיברנו ארוכות על הרעיון של כאב פרטי. בהדרגה הם התחילו להבין עד כמה הרעיון הזה כולא את
הנשמה. הם רצו יותר מזה, וביקשו דרך לנוע אל תוך ודרך האבל שלהם, וכך החלטנו לבחון דרכים להביא את
עבודת־האבל אל הקהילות שלהם ולשחרר את חייהם מהאחיזה של האבל הפרטי שהם נשאו.

להעניק תחתית לרגשותינו

הפחד הוא פן נוסף של הסלידה שלנו מאבל. כמטפל שמעתי מאות פעמים אנשים שמפחדים ליפול לבאר האבל.
התגובה השכיחה ביותר היא "אם אלך לשם, לעולם לא אשוב”. יום אחד הופתעתי לשמוע את עצמי אומר, "אם לא
תלך לשם, לא תשוב לעולם”. נדמה כי הנטישה הגורפת של האבל עלתה לנו ביוקר, ודחפה אותנו לחיות חיים
רדודים. אנחנו חיים חיים מלאכותיים וחשים את הכאב המכרסם של משהו שחסר. אם ברצוננו לשוב ולחיות חיי
נשמה עשירים ומגוונים ולהיות מחוברים לנשמת העולם, עלינו לעבור דרך המחוזות הקשים של האבל והצער. לשם
כך עלינו לבטוח מחדש באבל. לשם כך עלינו להעניק לאבל תחתית, בסיס שעליו הוא יכול לנוח.
לפני כמה שנים כשהייתי בקליניקה שלי, עלה לנגד עיניי דימוי של כפות ידיים שלובות, כאילו שהיו אוספות מים מנחל.
המחשבה שהתלוותה לדימוי הזה הייתה שעלינו לתפוס ולהכיל את כל טווח הרגשות שקשורים לחוויה מסוימת –
ולהעניק להם תחתית. כשהיינו ילדים, למשל, ונפלנו ושפשפנו את ברכינו, יכולנו, כולי תקווה, למצוא מישהו שיכולנו
לטפס אל חיקו, ולמצוא שם מקום בטוח שבו יהיה לנו מותר לבכות. ואם היה לנו מזל, האדם הקרוב זה הציע לנו
מילים מנחמות והזכיר לנו שהכול יהיה בסדר. באותם רגעים יכולנו להרגיש את מלוא המשקל של כאבנו ולנוע דרך
העוצמה הרגשית שהייתה טמונה בו. למעשה, לכאב שלנו הייתה תחתית, ותודות לכך יכולנו לפתח אמון ביכולת שלנו
לנוע דרך הכאב.
עכשיו דמיינו את עצמכם חוזרים הביתה כנערים וכנערות שבורי לב, אחרי שחבר בגד בכם או אחרי שמושא האהבה
הראשון שלכם דחה אתכם. דמיינו מצב שבו לא היה אף אחד שידע איך לתת מענה לצער שלכם כאשר נכנסתם
בדלת הבית. ומה אם כלל לא הכירו באבל שלכם, או גרוע מכך, מה אם הביכו אתכם על כך שהרגשתם את מה
שהרגשתם? במצב כזה, בלא אהבה או חמלה שעטפו אותנו, המיכל שאמור היה להחזיק את הרגשות העזים שלנו
לא קיבל הזדמנות להתעצב. בנסיבות כאלה היינו מתחילים להרגיש שהאבל הוא חסר תחתית, והיינו מפתחים חרדה
בכל פעם שהוא היה עולה בהכרה שלנו. במהרה היינו לומדים לפחד מהנפילה החופשית של האבל. ההרגשה הזו
שאין תחתית, שאין מקום לעמוד עליו, שאין מיכל בטוח שיחזיק אותנו, יכולה להופיע עם כל סוג רגש. בגלל שרבים
מאיתנו חוו את התרחיש הזה בילדותנו, בנעורינו ובבגרותנו, מציאת מיכל בטוח שיאפשר לנו לבסס מחדש את האמון
בחיי הרגש שלנו היא הכרחית.
כשאנחנו נכנסים לתוך מרחבים של צער, אנחנו שבים אל התרגול הבסיסי של חמלה עצמית ולמידה של ויסות הפחד
שעולה בנו. אנחנו לומדים להעניק לעצמנו תחתית – באמצעות תשומת לב סבלנית לצרכים שלנו – כזו שמרגיעה
אותנו ומבטיחה לנו שנהיה מוחזקים כשניכנס אל היכל האבל. אנחנו גם נזכרים שבאפשרותנו לבקש עזרה ותמיכה
מאלה שמכירים אותנו ואוהבים אותנו. כפי שחוקרי המוח ממשיכים לגלות, אנחנו יכולים לשנות את ההתניות
המוקדמות שלנו.
פן נוסף של הפחד הוא בחינה עצמית. אנחנו חיים בחרדה, ובתהייה מי ישפוט אותנו על מי שאנחנו, על איך שאנחנו
מתנהגים ועל מה שאנחנו אומרים. פעמים רבות אנחנו מרגישים לא שייכים, אנחנו מרגישים שעלינו לעמוד על
המשמר ולהגביל את מעשינו כדי להיכלל במסגרת ההתנהגויות המקובלות. קלריסה פינקולה אסטס כתבה את
הדברים הבהירים והתמציתיים ביותר שקראתי אי פעם על הנשורת הרעילה של תהליכי הביות:

זמן רב מדי מתבזבז על תרבות מלאכותית דמוית פלסטיק. המשמעות היא שעלינו להשקיע הרבה אנרגיה,
כל יום מחדש, כדי לא להיכנע לעיוורון הנרכש לחיינו הפנימיים. אך עבור רבים, תופעות כמו: ראייה
שנחלשת, ידיים שנרפות, סוג של כניעה נטולת צידוקים – מתרחשות בכל אופן.
הלחץ להשתלב בתמורה לתגמול זעום, ו/או האיום בנידוי בשל האמונות שלנו, עלולים לדחוף אותנו לנסות
להיטמע בשכבה התרבותית הנחותה ביותר, ובכך לפגום אט אט במערכת היחסים שלנו עם כל מה שקיים.
כך אנו מתנתקים מהמהות הברורה, מחיוניותם של הדברים. אין זה אמור להיות כך עבורנו בני אדם. הקשר
לכל ענייני העולם ולכל היבטיו נועד להשלים אותנו, במקום שבו אנו מסוגלים להרגיש את האנרגיה השורה
בכל, ואת התנאים המאפשרים את קיומה של אותה אנרגיה, השורים בכול.

קל לראות איך מצב של קהות וזהירות מפריע לביטוי חופשי של רגשות. בטקסי האבל אנחנו חוזרים אל הסוגיה הזו
שוב ושוב. לעיתים קרובות ובאופן בלתי מודע אנחנו ממשיכים להשוות את עצמנו לאחרים במהלך הטקס. אנחנו
שמים לב מי משתף יותר, מי מראה יותר פגיעות, מי מצליח להשלים את המשימה שניתנה. אנחנו מפחדים להיות
מכוערים כשאנחנו בוכים. הבחינה העצמית הבלתי פוסקת הזו מגבילה את מידת הנוכחות שלנו בטקס. עלינו להיות
סבלניים כלפי החלק הזה בנו. החמלה מסייעת לשחרר את עינה הפקוחה תמידית של הביקורת העצמית, ומעניקה לנו רשות לחשוף את עצמנו בפני אחרים. עלינו לספר לחברים שלנו שאנו מרגישים לפיתה בחזה ובגרון ושאנו זקוקים
לתמיכתם כדי לבטא את מלוא הצער שלנו. מעשה זה לכשעצמו הוא צורה של חמלה עצמית.