פרק מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
פרק 1
הפרק עוסק ביופיין ובאצילותן של נשמותינו. משתמש בדימוי כדי להסביר זאת טוב יותר ומדבר על היתרון הגדול שבידיעה ובהבנה מעמיקה של הנושא. הפרק מתאר את החסדים שאלוהים מעניק לנו, ואת האופן שבו השער לטירה זו הוא התפילה.
1. היום, בזמן שהתחננתי אל אדוננו שידבר במקומי מכיוון שלא הצלחתי לומר דבר ולא היה לי מושג כיצד להתחיל למלא את המשימה המוטלת עלי, עלה בראשי רעיון טוב שאותו אסביר ואשר ישמש הנחת יסוד לדברים שאני עומדת לכתוב: להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים.
שהרי אם נהרהר בדבר, אחיותַי, נשמתו של הצדיק אינה אלא גן העדן, מקור הנאתו של אלוהים, כפי שנאמר. שכן כיצד לדעתכן ייראה משכן זה, המקום שבו יתענג מלך נבון כל כך, טהור כל כך, מלך רב עוצמה ורב חסד? איני מוצאת דבר שעשוי להשתוות ליופייה ולגדולתה של הנשמה. שכן שכלנו, חד ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין אותה, כשם שאין הוא מסוגל להבין את אלוהים, אף שלדבריו ברא אותנו בצלמו ובדמותו.
אם כך הוא הדבר, והוא אכן כך, אל לנו להוגיע את מוחנו בניסיון להבין את היופי של הטירה הזאת. כי אף על פי שאנחנו יציריו, קיים הבדל בין הנשמה לבין אלוהים כפי שקיים הבדל בין הנברא לבין הבורא. די לנו בכך שהוד מעלתו אומר לנו שהוא ברא את הנשמה בצלמו כדי ללמדנו על קדושתה הרבה ועל יופייה.
2. כלימה ומבוכה עבורנו להיווכח שבאשמתנו איננו מכירים את עצמנו ואיננו יודעים אפילו מי אנחנו. כלום אין זה סימן לבורות, בנותַי, אם כאשר אדם נשאל לזהותו, אין הוא יודע לענות, וגם לא להגיד מיהו אביו, מיהי אמו ומהי ארץ הולדתו? זוהי אמנם הוכחה לבורות גדולה, אך טיפשותנו תגדל שבעתיים אם לא נתאמץ לגלות מה אנחנו, ונסתפק בידיעה שיש לנו גוף, ורק משום ששמענו על כך, ומפני שהדת טוענת כך, נדע בצורה מעורפלת שיש לנו נשמה. אילו סגולות היא טומנת בחובה? מה ערכה? מי שוכן בתוכה? כל אלה הן שאלות שאנו שואלות את עצמנו לעתים רחוקות בלבד, ולכן אנו עושים אך מעט לשימור יופייה; תשומת לבנו מופנית אך ורק למעטפת או לחומות החיצוניות של הטירה, כלומר לגופנו.
3. שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב לבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה.
עליכן לשים לב להשוואה הזאת. אולי באמצעות דימוי זה אלוהים מציע לנו דרך להיטיב ולהבין הן את החסדים שהוא רואה לנכון להעניק לנשמות, והן את ההבדלים הקיימים ביניהם. למיטב ידיעתי החסדים רבים ומגוונים הם, ואיש אינו מסוגל לדעת הכול על אודותיהם, קל וחומר אישה עלובה כמוני. כאשר אדוננו יעניק לכן בטובו יכולת זו, ודאי ינחם אתכן לדעת שדבר זה אפשרי, ומי שלא יזכה לחסדים אלו יוכל לשבח את אלוהים על שבטובו הוא מעניק אותם לאחרים. אין כל רע במחשבה על נפלאות השמים ועל שמחתם של הקדושים; מחשבות אלו מעודדות אותנו ודוחקות בנו ליהנות בעצמנו מאושרם של בני המזל, כשם שאין כל רע בידיעה שבמשך זמן זה של גלות יש באפשרותנו, תולעים מצחינות שכמותנו, להחליף דברים עם אלוהים הכל-יכול. דבר זה יגרום לנו לאהוב אף יותר את נדיבות לבו ואת רחמיו האין-סופיים. אני בטוחה שמי שנפגע לנוכח ההבנה שאלוהים יעניק לנו מחסדו אפילו בגלות זו, חסרה לו ענווה ואהבה לזולת, שכן מדוע לא נחוש שמחה בראותנו שאלוהים מעניק חסדים אלו לאחינו, בה בשעה שאין זה מונע מאיתנו בשום אופן מלקבלם בעצמנו? מדוע לא נשמח בראותנו את הוד מעלתו מפליא את חסדיו במי שזה לא יהיה? פעמים רבות הוא עושה זאת אך ורק כדי לחשוף את חסדיו בפנינו, כפי שאמר בנוגע לעיוור שריפא, כאשר השליחים שאלו אותו אם העיוורון שלו נבע מחטאיו שלו או מחטאיהם של הוריו. אלוהים אינו מעניק חסדים נפלאים אלו לנשמות מסוימות כיוון שהן קדושות יותר מנשמות אחרות שאינן מקבלות אותם, אלא רק למען יכירו את גדולתו, כמו למשל במקרה של שאול התרסי ושל מרים המגדלית[1], ולמען שנוכל להלל את שמו דרך ברואיו.
4. יש האומרים שדברים אלו נראים בלתי אפשריים, ומוטב שלא נפגע ברגשותיהם של חלשי האמונה בדברנו על כך. מוטב שאותם קטני אמונה לא יאמינו, ובלבד שלא נחדל להאיר את עיניהם של אלה שאלוהים מעניק להם את החסדים הללו, וכך הם ייעורו, ובראותם את כוחו ואת תפארתו, ישתדלו לאהוב אף יותר את מי שמרעיף עליהם חסד גדול כל כך. אני יודעת שסכנה זו אינה מרחפת מעל ראשיכן מכיוון שאתן יודעות ומאמינות שאלוהים מוכיח את אהבתו בדרכים רבות אחרות. אני בטוחה שמי שאינה מאמינה, אלוהים לא יעמיד אותה בניסיון, שכן רצונו הוא שלא יוצבו סייגים למעשיו. על כן, אחיות, אני מאחלת שדבר זה לא יקרה לעולם לאלה מכן שאלוהים לא יוביל בדרך זו.
5. כעת הבה נחזור אל הטירה המרהיבה והנפלאה שלנו, ונגלה כיצד נכנסים בשעריה. למראית עין אמרתי שטות, שכן אם טירה זו היא הנשמה, כי אז ברור שאין צורך להיכנס אליה, מפני שהיא האדם עצמו. בדיוק כשם שתהיה זו שטות לומר למישהו להיכנס לחדר שהוא כבר נמצא בו, אולם עליכן לדעת שיש דרכים שונות לשָהותנו בטירה, ואין דרך אחת דומה לרעותה. ישנן למעשה נשמות רבות שנשארות בטבעת החיצונית של הטירה, מקום הימצאם של השומרים, והן אינן רוצות להיכנס פנימה ואינן רוצות לדעת מה טומן בחובו מבנה מפואר זה, מי גר בו ואילו חדרים הוא מכיל. בוודאי כבר קראתן בספרים מסוימים העוסקים בתפילה שמייעצים לנשמה להיכנס לתוך עצמה – זאת הכוונה.
6. לפני זמן לא רב אמר לי אדם מלומד ביותר שנשמות שאינן עוסקות בתפילה משולות לגוף משותק ובעל מום, וחרף העובדה שלגוף זה ידיים ורגליים, אין הוא מסוגל להזיז אותן. כך גם ישנן נשמות שהן חולות כל כך ומורגלות לעסוק אך ורק בעניינים ארציים, עד שנראה שחשוכות מרפא הן, ואין הן מסוגלות להיכנס לתוך עצמן. הן כבר התרגלו לשהות בחברתם של זוחלים וחיות טרף החיים מחוץ לטירה, עד שהפכו להיות כמעט כמוהם, ולמרות טבען הנעלה ולמרות יכולתן להחליף דברים אפילו עם אלוהים עצמו, אין להן תקנה. ואם נשמות אלו לא יתאמצו להבין את מצבן האומלל ולמצוא לו מזור, הן עתידות להפוך לנציב מלח על שום שלא הסיטו את מבטן אל עצמן, כפי שקרה לאשת לוט כאשר הביטה לאחור.
7. למיטב הבנתי, שער הכניסה לטירה הוא התפילה וההרהור. אינני מבחינה בין התפילה שבלב לבין התפילה בקול, משום שאם תפילה אמיתית היא, יש לומר אותה תוך הרהור. למעשה איני מחשיבה זאת כתפילה אם האדם אינו מביא בחשבון אל מי הוא פונה, מה הוא מבקש, או מי הוא המבקש, גם אם שפתותיו נעות בלי הרף. לעתים, אדם עשוי להתפלל בדבקות גם בלי להרהר בשאלות אלו, אך רק משום שהוא עסק בהן כבר קודם לכן. מי שנוהג לדבר אל אלוהים רם המעלה כפי שהיה מדבר אל עבדו[2], בלי שהוא שם לבו אם דיבורו ראוי, ואומר כל מה שעולה בדעתו או את מה שהוא זוכר בעל פה מתוך הרגל ושינון – מבחינתי אין זו תפילה. שאלוהים ישמרנו מכך, שאף נוצרי לא יתפלל בצורה כזו! ואשר לכן, אחיותי, אני מקווה שהוד מעלתו ימנע מדבר כזה לקרות לכן, כיוון שמנהג הוא לנו לעסוק בעניינים רוחניים, וזוהי דרך נאותה להישמר מפני התנהגות בהמית כגון זו.
8. אם כן, לא נעסוק כעת באותן נשמות משותקות שיידונו לחוסר מזל רב ולסכנות גדולות, אלא אם כן יבוא אדוננו בעצמו ויצווה עליהן לקום, כפי שעשה לאדם שהיה משותק זה שלושים שנה ליד הבריכה של בית-ציידא. לעומת זאת, נדבר על הנשמות האחרות שנכנסות לבסוף אל הטירה. ואף שהן עדיין ארציות מאוד, הן בעלות רצון טוב, ולפעמים – אף על פי שזה קורה לעתים רחוקות – הן מפקידות את עצמן בידי אלוהים, ועוצרות להרהר על מצבן ולו לרגע קט בלבד. הן מתפללות מספר פעמים בחודש, אך הן עושות זאת כשמחשבתן מלאה באלפי עניינים אחרים המעסיקים אותן וגורמים להן טרדה רבה, כיוון שהמקום שבו נמצא אוצרן, הוא המקום שבו נמצא גם לבן. אולם, מדי פעם בפעם קורה שהן מניחות לדאגותיהן, וזהו דבר גדול עבורן, משום שהן נוכחות לדעת שבדרך אחרת הן לא תגענה אל שער הכניסה. בסופו של דבר הן נכנסות אל החדרים הראשונים שבקומת הקרקע, אך יחד איתן נכנסות גם חיות ארסיות רבות, ולא רק שחיות אלה מונעות מהן לראות את יופייה של הטירה, הן אף לא נותנות להן מנוח. הישג גדול הוא לנשמות אם הצליחו להיכנס.
9. לכן, בנותי, כל זה ייראה שלא מן העניין, משום שברוב טובו של אלוהים, אינכן כאלה. אך עליכן להיות סבלניות, מפני שלא אוכל להסביר לכן בשום דרך אחרת עניינים רוחניים הנוגעים לתפילה. ואני מתחננת לאלוהים, אנא ממך אדוני, שאצליח לומר משהו, משום שקשה מאוד להבין כל שברצוני להסביר לכן בלא התנסות מעשית. וכאשר תתנסו בכך, תבינו שאי אפשר שלא לגעת בנקודות מסוימות, שבחסדו של אלוהים לא יחולו עלינו לעולם.
[1] מרים המגדלית ושאול התרסי הם דוגמאות מייצגות למי שעברו חוויה מיסטית עמוקה, ובעקבותיה חזרו בתשובה.
[2] בימיה של תרזה דה חסוס העבדות עדיין הייתה קיימת בספרד, והעבדים היו שחורים ומורים (מוסלמים).