פרק מתוך הספר התקדשות

ה ו א

אותו ערב אני עוזבת את הארמון בחברת מנו. עטויות צעיפים כבדים אנו פוסעות בשדרת העמודים הארוכה, המובילה מן הארמון אל המקדש, בדרכנו אל הכוהן הגדול, אחיו של אבי, בן-האלוהים: פתאהוטפ…
פתאהוטפ הוא ראש הכוהנים. אולם, בו בזמן הוא גם ראש כל הרופאים והאדריכלים, כי הוא יודע את כל רזי הטבע ושולט בהם. הוא בא לארץ מתוך חובה ובמשימה להנהיג את בני-האדם בחייהם הרוחניים ולהכניסם בסוד המדעים. הוא ניצב מעל אבא, מפני שהוא מעולם לא הזדהה עם גופו, בעוד שאבא נשא אישה ובכך השתרש ביתר שאת במישור החומרי.

אנו עושות דרכנו אל המקדש בדומייה. מנו למדה לשתוק כשאני שקועה במחשבות…
חניך הממתין לנו לפני המקדש מכניס אותי פנימה. מנו נשארת בחדר ההמתנה. בקצה שדרת עמודים ארוכה מחכה לי פתאהוטפ בחדר קבלה קטן. החניך נשאר בחוץ.
שם הוא יושב, נציג האלוהים.
אני רואה אותו מקרוב בפעם הראשונה ועיניו משתלטות עליי. הו, עיניים אלה! כחולות כהות, בגוון כחול כהה כה עמוק, שהן נראות כמעט שחורות. הן כה כהות, משום שהן עמוקות לאין שיעור, ככיפת השמיים עצמה. כאשר מסתכלים אל תוך עיני בן-אדם, אפשר בקלות לראות את קרקעיתן. רואים בעיניהם של האנשים את נפשם, את כל אופיים. רואים עיניים אינדיבידואליות. עיניו של פתאהוטפ שונות לחלוטין. לעיניים אלה אין כלל קרקעית, ולהסתכל בהן דומה להסתכלות בחלל הרקיע השופע כוכבים. בעיניים אלה אין שום דבר אישי, שום דבר אינדיבידואלי, רק מעמקים אינסופיים, מקום משכנו של הנצח. כל העולם, כל הבריאה, מונחים בעיניים הללו. הכרתי את עצמי בתוך העיניים האלה, ולמן הרגע הראשון חשתי אמון מוחלט, כי אני יודעת שעיניים אלה מכירות אותי ומכילות אותי בתוך עצמן. הנני בתוכו והוא בתוכי ואוהב אותי כאת עצמו, מפני שבעצם אני הוא, והוא ואני מהווים אחדות שלמה. הוא התגלמות האהבה, ואני חשה כיצד אהבה זו חודרת לתוכי ולוהטת בתוכי.

אני כורעת ברך לפניו, נרגשת בבל עומק ישותי.
פתאהוטפ מושיט לי את ידו, מקים אותי ואומר: ״בתי הקטנה, לעולם אל תכרעי ברך לפני דמות נגלית. אל תשפילי את האלוהי שבתוכך, שכל יצור חי נושא בחובו. אותו האל מתגלם דרכך, דרכי ודרך כל העולם הנברא. רק לפני אלוהים בלבד את יכולה לכרוע ברך. עכשיו קומי וספרי לי מדוע באת״.

“אבי נשמתי״, אני אומרת בקומי, ״אני רוצה להתקדש!״

פתאהוטפ שואל: “את יודעת מהי ההתקדשות? מה זה אומר לך כשאת אומרת שרצונך להתקדש?״

“איני יודעה בדיוק מה טבעה של ההתקדשות, אך אני רוצה להיות כל-יודעת. אני מרגישה כאסירה בגופי, כאילו אני מגששת כאפלה, נתונה כולי לחסדי כוחות בלתי-נראים, שאינני מכירה, ולפיכך איני יכולה לשלוט בהם. רצוני להיות מסוגלת לראות הכול בבהירות, אני רוצה להיות כל-יודעת כמוך וכמו אבא ויתר המקודשים״.

פתאהוטפ עונה: ״התקדשות פירושה: להיעשות מודע. הינך מודעת כיום בדרגה התואמת את התנגדות עצבייך וגופך, כאשר אדם נעשה מודע בדרגה רוחנית גבוהה יותר, הוא מוליך אוטומטית לתוך גופו כוחות נעלים יותר, חזקים יותר וחודרים יותר, בהתאם לכך, עליו גם להעלות את התנגודת של עצביו וגופו. להשיג את הדרגה היצירתית-שמיימית העליונה של מודעות, ובו בזמן להעלות את תנגודת העצבים לדרגה הגבוהה ביותר, כדי לשאת מצב אלוהי זה בגוף מבלי להינזק – זוהי משמעותה של ההתקדשות. היא גם כרוכה בידיעת-כול וביכולת-כול״.

״אני מבינה, אבי נשמתי, וזהו בדיוק הדבר שאני כמהה לו”.

פתאהוטפ מביט בי זמן מה בדומייה, ואני חשה כיצד מבטו חודר דרכי כליל. לבסוף הוא אומר: “את תקודשי, אך לא כעת. אינך בשלה לכך עדיין מכל הבחינות. טרם למדת לשלוט בכוח היצירתי-האלוהי בתוך גופך, ואם תיעשי מודעת לכוח זה במישור הרוחני, לפני שלמדת לשלוט בו בהתגלמותו הגשמית, פירוש הדבר סכנה גדולה מאוד עבורך״.

“איזו מין סכנה, אבי נשמתי?״

קיימת סכנה אפשרית, שתשרפי את מרכזי העצבים שלך כשתיעשי מודעת בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ותשלטי בכוח הזה, על-ידי הולכת אותו כוח למרכזי העצבים הנמוכים שלך. במקרה זה, תשקע התודעה שלך עמוק יותר מן המישור שלתוכו היא נולדה בחיים אלה. עדיין אין לך ניסיון בהולכת הכוח הזה. התעוררות התודעה חייבת להתחיל במישור הנמוך ביותר בסולם ההתגלמויות, כי אז הוליכי אל תוך גופך רק את הכוח התואם את דרגת התפתחותך, כלומר, כוח שעצבייך יכולים לשאת ללא נזק. בדרך זו יש לעצבים תנגודת מספקת לשאת את הכוחות המולכים לתוכם”.

“אבי נשמתי”, אני עונה, “מה פירוש: להוליך את הכוח היוצר לתוך הגוף ולחוות כוח זה בגוף? כיצד אוכל ללמוד להכיר כוח ולשלוט בהתגלמותו הגשמית? אם כך מתחילה ההתקדשות ועליי לעמוד קודם כל בניסיון הזה, כי אז רצוני לעשות זאת מייד, כדי שאוכל להתכונן לדרגת ההתקדשות הגבוהה יותר״.

עד כה היו פניו האציליות האלוהיות של פתאהוטפ ללא ניע כפסל בהט, ורק להט עיניו זהר. אך למשמע דבריי התפשט חיוך על פניו השלווים ואילו עיניו הקרינו יתר אור והבנה.

״עכשיו, מייד?״ הוא שואל, ״אין זה אפשרי, ילדתי. להיעשות מודע לכוחות היוצרים- האלוהיים במישור הנמוך ביותר של סולם ההתגלמויות, פירושו: לחוות אהבה גופנית. עלייך לחכות עד שגבר צעיר מתאים יעורר וילהיב את לבך, בקרינתו החיובית-זכרית ויעורר בך את הכוח הנקבי השלילי. עלייך להכיר כוח זה של האהבה, כי עד שלא תחווי חוויה זו, לא תוכלי לשלוט בה. היא תישאר לגבייך פיתוי מתמיד הכרוך בסכנה הגדולה שתידרדרי למישור תודעה נמוך יותר מזה שבו את מצויה כעת״.

״אבי נשמתי, לעולם לא אהיה לטרף לאהבה גופנית! אהבה איננה פיתוי עבורי, ואיני פוחדת מסכנה זו, כי היא באמת אינה סכנה לגביי! אנא, הרשה לי להתקדש״.

פתאהוטפ מרצין שנית ואומר: ״ילדתי, את חושבת שאהבה אינה יכולה להוות סכנה עבורך, רק משום שאינך מכירה את הכוח העצום הזה. אומץ-לב כלפי סכנה שאיננו מכירים אינו אומץ-לב ואינו כוח, אלא רק בורות וחולשה! עקב חוסר הניסיון שלך אינך מכירה את פיתויי האהבה, ואת מאמינה כי תוכלי לעמוד בפני הכוח הזה. אך אל תשכחי, כי האהבה היא גם התגלמות הכוח היוצר האלוהי, ולכן היא חזקה כמו אלוהים עצמו! אינך יכולה להשמיד כוח יוצר זה, את יכולה רק להתמירו. אך אם אינך מכירה אותו, אינך יכולה לדעת כיצד ניתן להתמירו. היי עכשיו ילדה טובה ולכי הביתה, וחכי עד שגורלך יזמן לך את הניסיון הזה. כאשר תגלי מהי אהבה במלוא ממשיותה, כשתתנסי בה ותדעי בבירור מהו הכוח הזה, אז תוכלי לחזור אליי ואני אקדש אותך״.

למשמע דבריו, אני נופלת על ברכיי לפניו, מחבקת את רגליו ומתחננת לפניו בייאוש: ״לא, לא, אל תשלח אותי מפה, אל תמנע ממני את ההתקדשות! אעמוד בכל פיתויי האהבה, ולא אפסח על שני הסעיפים. אני מתחננת לפניך, קדש אותי!״

פתאהוטפ מחייך שוב ומלטף את שיערי. אני מרגישה בכוח העצום של ידו הזורם אל תוך ראשי כזרם חזק.

“באמת״, הוא אומר, ״אינני רגיל להתנהגות כזאת. הסבורה את ילדתי, שאם אני אומר לך שלא אקדש אותך ואת נופלת על ברכייך, שהדבר ישפיע עליי לשנות את דעתי? אחת הדרישות של ההתקדשות היא גם שליטה עצמית מוחלטת. ילדה, ילדה, עוד דרך ארוכה לפנייך. הביטחון העצמי שלך אינו מתאזן עם ניסיון חייך. קודם אגרי את הניסיון הדרוש ואחר כך תוכלי לחזור”.

אני רואה שאין לו עוד מה לומר לי. אני קמה על רגליי ונפרדת ממנו. ״אבי נשמתי, אלך עכשיו, אבל אתה לא תעזבני, נכון? האם אוכל לבוא אליך בפעם אחרת?״

פתאהוטפ עונה באהבה שאין לבטאה במילים: ״אני יודע שהיית בודדה מאוד מאז ימי ילדותך המוקדמים והינך בודדה גם כיום. זה היה חייב להיות כך, כדי שתוכלי ללמוד לסמוך על עצמך. אך אינך לבד אף פעם ועלייך באמת להרגיש זאת. את קשורה אלינו בקשר הנצחי של חוקי ההשתייכות הנעלים ביותר. אני תמיד איתך, גם כשאינך יודעת זאת. ידעתי לפנייך שאת תבואי אליי היום בבקשה זו, ואני גם יודע מה יקרה. אך ישנם חוקים שגם אנחנו חייבים לשמור עליהם. את שייכת לנו״.

אני קדה לפניו קידה עמוקה על מנת לקבל את ברכתו. אחר כך אני יוצאת.

מנו, המצפה לי בחדר ההמתנה שואלת:״איך זה היה? מדוע שהית שם זמן רב כל כך. אנא, ספרי לי! האם תקודשי?״

“בן-האלוהים אינו מסכים לקדשני. הוא אמר שאין לי עדיין מספיק ניסיון בחיים הארציים״.

״תודה לאל!״ אומרת מנו, קורנת משמחה. ״האם לא אמרתי לך שמוטב שלא תתקדשי? ידעתי זאת!״

״כן, כן, מנו, את מיטיבה לדעת הכול, אבל הניחי לי עכשיו. אני רוצה לערוך קצת סדר במחשבותיי…”

ואנו ממשיכות ללכת בדומייה אל הארמון.

כל הלילה וכל היום למחרת אני חושבת רק על פתאהוטפ, נציג האלוהים. ידעתי שלפי הייחוס המשפחתי אני שייכת לבני-האלוהים. אך הייתה זו בכל זאת חוויה גדולה לשמוע מפיו, שהוא שומר נפשי. הוא הנציג הגלוי של אלוהים כאן עלי-אדמות, ואני אוכל לדבר איתו באותה הרגשת קרבה על מחשבותיי הסודיות ביותר כמו עם אלוהים. עיניו חדרו אל תוכי, מבטו האיר את הפינות הנסתרות ביותר של נשמתי, וזה גרם לי אושר. מה נפלא לדעת שאני שייכת ליצור חי המבין אותי ללא מילים, שלעולם לא יכעס עליי, מפני שהוא רואה הכול מלמעלה, כאלוהים עצמו.

איני צריכה להסביר לו מה כוונתי, או מדוע אני רוצה לעשות משהו או להשיג משהו, כפי שאני רגילה לעשות אצל מחנכיי. פתאהוטפ רואה את המניעים הנסתרים ביותר מאחורי מחשבותיי ומעשיי, אף את אלה שאני עצמי עדיין איני מודעת להם. אין צורך אפילו לומר לו מילה, מספיק שאני רק ניצבת לפניו. הוא רואה אותי! רוחו פתוחה בפניי, ואני חשה שהנני נמצאת איתו במגע מתמיד. חשתי בכך אף לפני שפגשתי אותו. הרגשתי שכוח חזק כפלדה מנחה אותי, ועתה אני יודעת שכוח זה היה – והינו – הקרינה שלו. אני יודעת שהוא רואה אותי, אף כשאינני נמצאת במחיצתו. גם עכשיו אני חשה את מבטו נח עליי, וכל מה שאני עושה או חושבת אינו נסתר ממנו. ובמקרה זה הוא יכול גם לראות שאינני שבעת רצון מסירובו לקדש אותי! איני מבינה מדוע אני חייבת לרכוש תחילה ניסיון באהבה. לעולם לא אתאהב. גברים מעניינים אותי רק במידה שאני מצפה מהם להבחין ביופיי ולהתפעל ממנו. מאחר שכולם עושים זאת, די לי בכך, כי יהירותי פועלת עליי רק כאשר אני נמצאת בחברה. כשאני לבדי, ממלאת את כל נשמתי רק

משאלה אחת: ההתקדשות! איני יכולה ואיני רוצה לחכות עד שאאגור ניסיון חיים באהבה, כי לעולם לא אעשה זאת.

וכך אני יוצאת אותו ערב שוב אל פתאהוטפ בלוויית מנו המיואשת, כדי לבקשו שנית לקדש אותי.

שוב מחכה מנו בתדר ההמתנה, בעוד החניך מוביל אותי אל הגן שבו יושב פתאהוטפ מתחת לדקלים. אני קדה לפניו. הוא מחזיר את ברכתי, מתבונן בי בעיניו הזוהרות – אני מרגישה שמבטו חודר לתוכי – וממתין. אני עומדת ואיני אומרת דבר. למה אדבר כשהוא ממילא יודע מה אני רוצה. הוא קורא את מחשבותיי.
הוא מניח לי לעמוד.
לבסוף, הוא קם על רגליו, מניח את ידיו על כתפיי ושואל: “לשם מה באת?״

״אבי נשמתי,” אני משיבה: “מדוע אתה שואל, שעה שאתה כבר יודע הכול בלאו הכי? אני אומללה, כי אתה מסרב לקדש אותי. אין לי משאלות אחרות ומחשבות אחרות מלבד ההתקדשות! אנא, קדש אותי״.

פתאהוטפ מלטף את שיערי באהבה ואומר ברצינות רבה, כמעט בעצב: “השבתי לך כבר אתמול, היי רגועה והתאזרי בסבלנות! זכרי את מה שאמרתי לך אתמול על הכוחות היוצרים, וחיי את חייך כמו צעירים אחרים. העסיקי את עצמך בפרחייך ובחיותייך, לכי ושחקי עם צעירים אחרים, היי עליזה ולפי שעה אל תחשבי על ההתקדשות”.

“אבי”, אני עונה בהתרגשות: “אני יכולה לחשוב רק על ההתקדשות. בהסתכלי בפרחיי או בהביטי בצביי הזוחלים קדימה ואחורה וחיים את חייהם בחכמה כאילו היה להם שכל, אני נתקלת בסודות ובתעלומות שהייתי רוצה לפענח: אני רוצה לדעת הכול, להבין הכול, אני רוצה להתקדש!״

״אילו היה לצבים שכל”, אומר פתאהוטפ, בחייכו, ״הם לא היו מנהלים חיים כה חכמים. וכעת אינך רוצה להיות חכמה מפני שיש לך שכל, אלא מפני שיש לך יותר מדיי שכל. נסי-נא עתה להבין בשכלך המצוין, שאת עדיין צעירה מדי מכדי להתקדש. חזרי אליי כאשר חוויותייך הארציות יהיו כבר מאחורייך ואז אקדש אותך״.

אכן, לא קל להסתדר עם פתאהוטפ לעומת מנו היקרה שלי. פתאהוטפ נוקשה, וטיעוניי ניתזים מעליו כחצים מחומת אבן. שוב אני קדה עמוקות לפניו והולכת. אך בחוץ אני משיבה על שאלותיה של מנו ברוח נואשת וזועמת. אני זועמת, משום שפתאהוטפ חושב שאני צעירה מדיי, ונואשת, מפני שאני ניצבת חסרת אונים בפני הזמן, העומד לפניי כקיר בלתי חדיר ובלתי מנוצח כפתאהוטפ עצמו.

אותו לילה שוב איני יכולה לישון, וכל היום למחרת אני פוסעת בחדרי אנה ואנה חסרת מנוחה ואומללה, כמו האריות המאולפים בחצר האריות, עקב היוולדי לתוך גופי, התקהתה תודעתי וחשתי את עצמי כשרויה בחשיכה נצחית. אני רוצה לראות בבהירות, על אף שאני שבויה בתוך הגוף. אני רוצה לדעת. אני רוצה להתקדש! מדוע עליי לחכות אם אני כיום שוות-נפש כלפי האהבה, אהיה כך גם לאחר שאתקדש ואהיה יודעת-כול. אני כבר יודעה שאהבה גשמית היא רק צורך הטבע לקיום המין. מדוע תהא בכך משום סכנה עבורי אם לא אדע זאת מניסיון אישי? שכלי ותודעתי לי, והם יגנו עליי מפני סכנה זו. לא אפול במלכודת הטבע, מלכודת האהבה. אוכל גם אוכל לעמוד בפיתוי הזה״.

כך אני הוגה בעניין כל היום, עד שבערב איני יכולה עוד לשאת את המצב. אני נוטלת את צעיפי והולכת שוב עם מנו דרך שדרת העמודים הארוכה אל המקדש, אל פתאהוטפ. אני רוצה לומר לו שאינני פוחדת מהניסיון הזה, שאהיה חזקה מספיק, שהוא יכול לקדש אותי.

הו, כמה עיוורת הייתי! כמה אווילית! כאילו פתאהוטפ לא ראה את העתיד בבהירות. כאילו לא ידע כיצד יתגלגלו הדברים. אבל גם הוא חייב לציית לחוק האלוהי ולהתבונן בסבלנות כיצד אני רצה בחיפזון אל האבדון, איך עליי קודם ליפול לתהום, כדי שאוכל לעלות משם בכוחות עצמי.

הוא מקבל את פניי שוב בחדר הקבלה הקטן שלו. אני נכנסת, קדה ואומרת לו נחרצות: “אבי נשמתי, רציתי לציית לך, אך איני יכולה. אני כה כמהה לידע, שחזרתי אליך. איני יכולה לתפוס מדוע עליי להמתין כשאני בטוחה לחלוטין שיש לי די כוח לעמוד בפני פיתויי האהבה הגשמית. אני די חזקה ויש לי שליטה עצמית. אנא, קדש אותי״.

פתאהוטפ עוצם את עיניו הזוהרות ונשאר יושב ללא ניע זמן ממושך. אני מחכה בקוצר-רוח אך גם-כן ללא ניע כדי לא להפריע לו. לבסוף פוקח פתאהוטפ את עיניו. הוא קם על רגליו, ניגש אליי, נוטל את ידיי בידיו ואומר: “שלוש פעמים ביקשת להתקדש, שלוש פעמים, על אף סירובי. חוק הוא, שכאשר בן השבט של בני-האלוהים מבקש שלוש פעמים להתקדש, אין מסרבים לו עוד. אות הוא שההתקדשות נחוצה לו, על אף הסכנה הכרוכה בדבר. אדון עם אביך הגשמי כיצד תוכלי להמשיך למלא את חובותייך המלכותיים גם בתקופת ההתקדשות. חניכים אחרים מתגוררים, בדרך בלל, במקדש בזמן הזה. אך לגבייך נצטרך לנהוג באורח יוצא מן הכלל, כי עלייך למלא את תפקיד רעיית פרעה. עתה, לכי לשלום”. אני חשה רצון ליפול על צווארו, להודות לו על הסכמתו לקדשני, אך אני מעדיפה להראות לו שאני מסוגלת לשלוט בעצמי. אני ניצבת ללא ניע ורק עיניי מביעות את שמחתי. פתאהוטפ מחייך אליי ואומר: ״מה שעשית במחשבה, כבר עשית למעשה, אל תשכחי זאת לעולם!”

“הו, אבי, אם אתה כבר רואה אותי כאילו עשיתי את הדבר, כי אז אעשה אותו באמת!” וכך אני נופלת על צווארו ונושקת את פניו האציליות מימין ומשמאל. “אני מודה לך, אני מודה לך! כמה נפלא! אני אקודש, אני אקודש!״

“כן, אני יכול לראות שאת שולטת מאוד בעצמך”, אומר פתאהוטפ.

״רק עכשיו, אבי”, אני עונה בצחוק עליז, “רק עכשיו! אחרי הכל, אתה לא רק הכוהן הגדול. אלא גם דודי, עצמי ובשרי. אני יכולה אפוא לנשקך, נכון? אך כאשר אקודש, תראה כמה רצינית אהיה וכמה אשלוט בעצמי!״

״כן, את זה אני כבר יודע”. אומר פתאהוטפ, ומחבק אותי באהבה. אחר-כך, הוא מלטף שוב את ראשי, מוביל אותי אל הדלת ואנו נפרדים זה מזה.

מפזזת ומקפצת אני חוזרת עם מנו אל הארמון. אני מאושרת לאין קץ. אך למן הרגע שמנו שומעת כי אני אקודש במקדש, היא בוכה ומתייפחת ללא הרף, כאילו שאני הולכת למות. קינותיה משביתות את שמחתי, אני חשה כאילו אני מוקפת צללים בלתי נראים. לבסוף, כשהתחילה לפני עת השינה שוב לדבר על התחושות הרעות שיש לה, מגיע הקץ לסבלנותי. “שמעי, מנו,” אני אומרת לה, “את יודעת שרצו לקחתך ממני אחרי יום הולדתי השש-עשרה, כשהוצגתי בפני המדינה כאשת פרעה, את יודעת שעל פי התקנות, עליי להיות מוקפת בגבירות החצר. ניהלתי מאבק קשה, כדי שפרעה יסכים שתישארי איתי ושגבירות החצר יתלוו אליי, כפי שהיה נהוג בעבר, רק באירועים ממלכתיים חשובים. אולם אם תמשיכי לנהוג בדרך זו, אכן אשלחך מפה ואקבל את גבירות החצר. למען האמת, רובן, בדרך כלל, משעממות נורא, אך הן לפחות אינן מתערבות בענייניי הפרטיים”.

מנו, מנו השמנה, הקטנה, המסכנה! היא כה נפחדת מדבריי, שהיא מפסיקה מייד לבכות, מתיישבת על הרצפה ליד מיטתי ומביטה בי בשתיקה אבל באהבה, בדאגה ובחרדה כה רבים, שאיני יכולה להימנע מלפרוץ בצחוק. אני מחבקת אותה בזרועותיי ואומרת לה: “הירגעי מנו, לא אשלח אותך מפה. לעולם לא. אני אוהבת אותך. את האדם היחיד שאוהב אותי באמת ובתמים בכל לבו. תמיד תישארי אצלי. הירגעי, ההתקדשות לא תזיק לי, אלא רק תעזור לי! פתאהוטפ ישגיח עליי. הוא תמיד יהיה איתי!״

בעוזבה, אומרת מנו: ״אני מקווה שההתקדשות לא תזיק לך. אך אני תמיד פוחדת כשאני רואה את הבזקי הברק הגדולים ושומעת את קול הרעם הבוקע מן הפירמידות. אני מקווה שלא יהיה לך קשר עם זה”.

“לא, לא, מנו, היי טובה ולכי עכשיו לישון”, ומנו הולכת.

אך אני עדיין מהרהרת זמן מה בהערתה. ברק ורעם מן הפירמידות? כן, זו אמת! מאז שהייתי ילדה קטנה, ידעתי שמפעם לפעם בקעו מן הפירמידות ברקים ורעמים ואחרי כן ירד גשם. זה היה כה מובן מאליו כמו החיים עצמם, ומעולם לא חשבתי על כך. אך עתה, כשאקודש במקדש, קרוב לוודאי שאגלה גם את הסוד הזה.

לאחר מכן, אני נרדמת בהרגשה חגיגית של ציפייה.