מקורות ההשראה

האנשים שאותם אנחנו מכנים "גאונים" הם בדיוק אלה שמצליחים ביתר קלות וטבעיות מאשר האחרים ליהנות מהשפעתו של אותו כוח נפשי עליון: ההשראה. אין זה מספיק שהשחקן מכירו את תפקידו ויודע את שורותיו בעל פה. הוא עשוי לשחק יפה ולגלם את תפקידו ללא דופי, אבל כל זמן שאותו כוח בלתי ידוע – ההשראה – לא אוחז בו, דבר לא יוצא ממנו, לא קרינה, לא ברק ולא ניחוח, והקהל נותר קפוא – הוא לגמרי לא מצליח לגעת בו.

נניח שעליכם לשאת הרצאה בפני קהל: יש לכם התנאים הטובים ביותר, הכנתם את ההרצאה כיאות, האולם מקסים והכול מושלם. אתם מדברים ומדברים אבל חשים שאינכם יוצרים שום רושם על קהל המאזינים, משהו חסר, אלא שאינכם יודעים בדיוק מה… ואז לפתע, איזה כוח, או שטף כלשהו, אוחז בכם: אינכם צריכים עוד לקרוא מן הנייר, הרעיונות והמילים שופעים מכם בטבעיות, קולכם ומחוות גופכם הופכים מלאי הבעה באופן יוצא מגדר הרגיל ואתם פשוט מלהיבים ומרוממים את הקהל. כן, דברים כאלה בהחלט קורים… ואם לא נקרתה לכם ההזדמנות להרצות או לנאום בפני קהל, ייתכן מאוד שהייתה לכם התנסות דומה תוך כדי שיחה עם חברים: לפתע פתאום חשתם שעברתם למימד אחר, כאילו נעקצתם על ידי יתוש שמיימי… ואתם נדהמים לראות איך הכול נעשה כה קל, כאילו מי שמדבר הוא אדם אחר, מישהו חכם וקורן יותר מכם.

האמת היא שסוג כזה של התנסות קורה בדרך כלל לאמנים, שחקנים ומוזיקאים. כי אין זה מספיק שהשחקנית מכירה את תפקידה ויודעת את שורותיה בעל פה. היא עשויה לשחק יפה ולגלם את תפקידה ללא דופי, אבל כל זמן שאותו כוח בלתי ידוע – ההשראה – לא אוחז בה, דבר לא יוצא ממנה, לא קרינה, לא ברק ולא ניחוח, והקהל נותר קפוא – היא לגמרי לא נוגעת בו.

האנשים שאותם אנחנו מכנים “גאונים” הם בדיוק אלה שמצליחים ביתר קלות וטבעיות מאשר האחרים ליהנות מהשפעתו של אותו כוח נפשי עליון: ההשראה. כל אדם יכול במידה כזאת או אחרת לקבל השראה. ויהיה זה רק כדי להכריז על אהבתו בפני מי שהוא אוהב… אלא אם קורה בדיוק ההפך: אנו יכולים גם לתעות, לגמגם, לרעוד, לאבד את המילים, ללקות בשכחה ובשיתוק מוחלט ברגע האמת.

לאמיתו של דבר, כשהאדם מסתפק במשאבים האישיים שלו בלבד, הוא יתקשה ליצור יצירות גאוניות. לשם כך עליו לפנות לטבע אחר בתוכו, כדי ליצור קשר עם עולם הנשמה והרוח אשר ממנו נובעים הכוח, האור והיופי. ולכן חשוב להכיר את התנאים המקדמים את בוא ההשראה, המתקיימים במימד הפיזי, אך גם במימד האסטרלי והמנטלי. כי ההשראה לא תבוא לבקר אתכם במקרה.

ודאי תגידו שקיבלתם בעבר השראה בנסיבות, מקומות ומצבים בלתי סבירים לחלוטין. כן, זה נכון, זה עשוי לקרות. ומנגד, אתם יכולים לארגן את כל התנאים החומריים האידאליים כדי לזכות בהשראה, אבל דבר לא יקרה. ההשראה לא תבוא בזכות העובדה שאתם יושבים בתנוחת לוטוס, בעיניים עצומות, ומסביבכם ענני קטורת. לא אלה התנאים שאליהם התכוונתי. התנאי הראשון להשראה הוא אורח החיים. אורח החיים הוא שמכין את ההשראה.

אל תחשבו שתזכו בהשראה אם תנהלו את חייכם כאוות נפשכם, מבלי לעמוד על המשמר ולוודא את טוהר המחשבות, הרגשות והפעולות שלכם. אמת, ההשראה צצה מעצמה, לפתע פתאום, לעתים, ברגעים הכי פחות צפויים, אבל היא תפקוד רק את מי שבאופן זה או אחר הכין את עצמו לקראתה. דברים לא מתרחשים במקרה, לא הטובים ולא הרעים. אדם בטוח שהוא בקו הבריאות, עד שיום אחד התקף לב ממוטט אותו. גם זה איננו מקרה. וגם כשגשר או בית קורסים “במקרה”, כשמפולת שלגים מתרחשת “במקרה”, בחיים האלה דבר לא קורה “במקרה”, גם אם אין סימני אזהרה.

ישנם כמובן כל מיני אמצעים שמעוררים השראה: אלכוהול, סמים… אבל כאן, במציאות, מדובר בריגוש בלבד, לא בהשראה. כשאני מדבר על השראה, אני מתכוון לכוחות, זרמים וישויות שהאדם הצליח למשוך אליו מן המקומות הגבוהים ביותר הודות לעבודתו המאומצת ולשאיפותיו הנעלות. הזרמים והישויות האלה שמפלסים את דרכם מבעד למרכזים המנטליים, מבקשים להתבטא, וכך נולדות כל יצירות המופת של המחשבה והאמנות. בעוד שהאלכוהול והסמים אינם מושכים את ניצוץ ההשראה.

יתר על כן, לא נוכל לטעון שמישהו באמת זכה להשראה רק משום שעבר דרכו זרם נפשי חזק ביותר שפועל כמו מגנט על הקהל. כי מה שחשוב בהשראה הוא המקור עצמו, המקום שממנו ההשראה נובעת. הבה נתבונן שוב בדוגמה שהזכרתי קודם לכן: הדיבור. עצם העובדה שלאדם כלשהו יש היכולת לחשמל את ההמונים ולהשפיע עליהם, אין פירושה שהוא זכה להשראה במובן שאליו מתכוונים המקודשים. נוכחנו בדבר פעמים רבות אצל פוליטיקאים! אי אפשר להכחיש שיש להם כישרון, אבל הכישרון הזה הוא לא יותר מהרחבה, העצמה של אנרגיות וכוחות נפשיים שהם מטבעם נחותים. מדובר בעצם ברגשות רגילים ומחשבות רגילות שאופן הבעתם מועצם. זוהי אם כן האינטנסיביות, כלומר הכמות שגדלה, לא האיכות. ואילו ההשראה האמיתית מרמזת על איכות, היא כוללת יסודות טהורים ומעודנים עד מאוד. ההשראה האמיתית היא ההשראה האלוהית.

מסיבה זו גם אין לבלבל בין השראה לבין צורות מסוימות של הזיות מיסטיות. אלה שיוצרים קשר אמיתי עם השמיים מקבלים מהם זרמים של אור, הרמוניה ושלווה בלבד. בעוד שאלה הטוענים להשראת שמיים ומעוותים את גופם לכל עבר, מגלגלים את עיניהם ונושאים נאומים מופרזים או חסרי פשר, או קופאים על מקומם במשך שעות בתנוחה המחקה מצב אקסטטי, הם אנשים מעורערים בנפשם וחולים. גם אם הם מדברים על השמיים, על רוח הקודש, על המלאכים ועל רבי-המלאכים, הם למען האמת חולים, ועובדה זו מתבהרת בכל דרך פעולתם. הם משוכנעים שהם מתקשרים עם העולם האלוהי, אולם למעשה, כתוצאה מחוסר משמעת והיעדר עבודה פנימית, הם מצליחים לתקשר רק עם המחוזות התת-קרקעיים של המימד האסטרלי: הם באמת קיבלו משם מסרים והוראות, אבל אלה הם מסרים והוראות ששומר נפשו ירחק מהם.

גם אפלטון עסק בשאלת ההשראה כשהוא דיבר על ארבע צורות “הטירוף” או “ההזיה”. ואלה הן: ההזיה הנבואית, כמו זאת של פיתיה, הנביאה מדלפי, ושל הסיבילות הפגאניות… במצבן הרגיל הן אינן יודעות דבר ואינן יכולות לומר דבר. אבל כשהאל לופת אותן, הן מתנבאות ומחלקות אזהרות. ההזיות התרפויטיות שמאפשרות להתחקות אחר טקסי הטיהור והתפילות המרפאים מחלות ומכאובים של הפרט ושל הכלל. ההזיה היוצרת שבאמצעותה משפיעות המוזות על המוזיקאים, המשוררים והאמנים בכלל. ולבסוף, הזיית האהבה שההשראה שלה היא השתקפות היופי על פנים או גוף מושלמים. אם כי יש לזכור שהמושגים של טירוף והזיה אצל אפלטון שונים ממשמעותם כיום. אנחנו פוגשים לעתים בחיינו אנשים שסובלים מטירוף או הזיות, אבל לרוע המזל לא במובן שאליו התכוון אפלטון!

כדי שנוכל לומר על מישהו שהוא באמת זכה להשראה, עליו לפתח לפני כן את הגופים העדינים שלו על מנת שיצליח להתחבר לזרמים ולישויות של המימדים הסיבתי, הבודהי והאַטְמִי (האלוהי).

בהרצאה אחרת הסברתי לכם שאלה שמתרוממים אל המימד הסיבתי הם הגאונים, הקדושים הם אלה שהעפילו עד למימד הבודהי, ומי שהגיעו לפסגה, כלומר עד למימד האטמי, הם המורים הגדולים.

גאון הוא מישהו שהצליח כאמור להתרומם אל המימד הסיבתי, כלומר המימד המנטלי העליון, ולפי הנטיות שלו הוא מקבל מהאזור הזה יסודות שמאפשרים לו לגלות תגליות בתחומי המדע והמחשבה או להיות יוצר בתחום האמנות. הקדוש הוא אדם שהגביה עד למימד הבודהי, הוא מתקשר עם אהבת האל ויודע להפגינה מסביבו. אשר למורים הגדולים שהגיעו רחוק יותר מהגאונים והקדושים, הם הצליחו להתמוסס ולהתאחד עם התודעה האלוהית, ושם הם מקבלים את ההכרה והיכולות הנעלות ביותר.

הגאונים הם ישויות בעלות השראה, הם יוצרים, אבל חייהם רחוקים מלהיות קדושים, ולפעמים ההפך הוא הנכון. הודות לעבודה שהם עשו בגלגוליהם הקודמים, הם השיגו את הכישרונות שהם מפגינים כעת, אבל אם הם לא יישמרו ואם ירשו לעצמם לחיות באזורים התחתונים של התודעה, הם יאבדו את כל מה שהשיגו בעמל רב.

הקדושים לעומת זאת לא משאירים אחריהם שום עבודת אמנות, גם לא יצירת מופת, אבל הם חיים חיים טהורים, הניזונים מהאהבה האלוהית שאותה הם מצליחים להקרין סביבם.

אשר למורים הגדולים, הם חיים את אותם חיים טהורים ומקודשים כמו הקדושים, אבל הם גם יוצרים כמו הגאונים. ההבדל הוא בכך: יצירותיהם אינן שירה, מנגינה או ציורים, היצירה שהם בוראים היא אנושות חדשה, ובעזרת עבודה סבלנית ובלתי נלאית על הלב, השכל, הנשמה והרוח של בני האדם הם מאפשרים להם להתקדם אט-אט בנתיב ההתפתחות.

*המאמר הוא קטע מתוך הספר לראות את הנסתר מן העין.

    תגובות גולשים

  1. פרק מרתק מתוך דברי אומרם מיכאל איבנהוב. (מתברר שהוא מעולם לא כתב את ספריו, הוא דיבר את ספריו ותלמידיו הקלידו אותם והוצאת PROSVETA הוציאה אותם לאור, תחילה בצרפתית). תודה להוצאת חדקרן על ההוצאה לאור של ספריו המוארים.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.