קן רובינסון בהרצאה מרתקת ושנונה על היצירתיות, זו שיש לילדים באופן טבעי ושהולכת ונהרסת בבתי הספר שלנו, על המשקל הרב שאנו נותנים להיבטים האינטלקטואלים, תוך התעלמות מהגוף, מהרגשות או מכישורים אחרים חשובים לא פחות, כמו למשל היצירתיות.
רובינסון מדגיש את העובדה שאנחנו לא מלמדים את הילדים לטעות, שלב בלתי נמנע בכל תהליך בריא של למידה, לעומת זאת “אנחנו מלמדים אותם לפחד מהטעויות”, הוא אומר. רובינסון מעלה שאלות חשובות ונוקבות: למה בעצם אנחנו שמים בראש סדרי העדיפויות את המקצועות המדעיים, אחר כך את אלו ההומניים ורק לבסוף את מקצועות האמנות?
כך אנחנו אומרים לילדנו שהאמנות היא “פחותה” ביחס למקצועות האחרים. כמה מוזר, שהרי כשאנחנו בוחנים את ההיסטוריה האנושית, הרבה מהאנשים המפורסמים שאנחנו זוכרים היו אמנים, וכשאנחנו נוסעים לחו”ל לא פעם אנחנו מבקרים במוזיאונים כדי לראות את היצירות שלהם, למרות שהן בנות מאות שנים. אנשים כמו מיכאלאנג’לו למשל, או לאונרדו דה וינצ’י, שמלבד היותו אמן היה גם רופא, חוקר ואדם מלומד. אם עבורו לא הייתה קיימת כלל הפרדה בין התחומים השונים, מדוע אנחנו מתעקשים לעשות אותה? פעמים רבות מתאר דה-וינצ’י במחברות שכתב כיצד הוא עשה שימוש בדבר שלמד בתחום אחד גם בתחומים נוספים: מההתבוננות במערבולות שבמים הוא למד כיצד לצייר את תלתליהם של המלאכים, ולאחר מכן משם עלה לו הרעיון לבנות את המסוק, שמחקה את תנועת המערבולת של המים. כיום אנחנו מעדיפים להתמקצע במקצוע אחד ספציפי, ועדיף כמובן שנבחר במקצוע נחשב או בעל הכנסה גבוהה, לשם אנחנו מכוונים את ילדינו, אנחנו מלמדים אותם לא להקשיב לנטיות לבם ובאופן זה אנחנו מסרסים את היצירתיות שלהם. קן רובינסון אומר שאפשר גם אחרת.
(כולל כתוביות בעברית)
הוספת תגובה