זה שנים ארוכות שאת מכתביהם חותמים נעה ועדי במילה “בתנועה”. נדמה כי המילה היחידה הזאת הולמת את איכות הפעולה של ורטיגו מאז ולעולם. היא מאגדת את התוכן עם הצורה ואת החקוק בגוף עם השפה היצירתית שהתנסחה נדבך על נדבך, עד שהפכה להשקפה מקיפה. האהבה לתנועה היא הזרע הראשוני שממנו גדל והסתעף באופן אורגני הגן השופע שהיום הוא ורטיגו, אך לא פחות מכך, היא שפת המקור והלשון הדבורה על פיסת האדמה שבה פורחים יבוליה.
מזוג הפכו השניים להרכב מחול קטן, לאחר מכן ללהקה בגודל בינוני, ובחלוף השנים ללהקה גדולה. התנועתיות הפכה לתכונה שאיננה מתגלמת רק לאורכו של ציר ההתמקצעות בעולם המחול; היא נעשתה מצפן לכל צעד בדרכה המסתעפת של ורטיגו, שהאופק נשקף בה מכל שביל. הצמיחה הייתה טבעית ובלט בה החיפוש אחר הֶקשרים רחבים ושפע מקורות הזנה.
במהלך הזמן פינה עדי את מקומו כרקדן על הבמה ופנה לשמש מנהל אמנותי שותף ומנהלה הכללי של הלהקה. הוא זיהה את יכולותיו הניהוליות והבין כי היצירתיות הפועמת בו תידרש להתמרת החלומות מהרוח אל הממשות. כעבור שנים מספר, כאשר נטוותה היוזמה להקמת כפר האמנות האקולוגי, הוא נטל על עצמו את האחריות לניהול המערך כולו. ממרחק הימים מעיד עדי כי השלב הראשון בחיבור בין הלהקה לכפר נדמה לו אז כצעד פרקטי שעיקרו שימוש מושכל ויעיל במשאבים לצד אזורי ממשק ספורים. היו אלה אותם אנשים, אותו חלל ואותן פונקציות בתפוקה מיטבית. בין שתי הישויות, האקולוגית והאמנותית, התרחשו תהליכים רבי לבטים של הבשלה והתקרבות. אחדים היו גלויים, אפילו סוערים, אחרים סמויים מן העין. השלב הבא, שלא התמהמה לבוא, נשא כבר את ההבנה כי הצירוף איננו תולדה של נוחות אדמיניסטרטיבית וכי העולמות החלו נמהלים זה בזה ומשתקפים הדדית. התחושה המרכזית הייתה שהם משתייכים לאורגניזם אחד ונושאים את אותם הגֶנים. כותרת המשנה שהתווספה לשמה של להקת המחול איגדה כעת יחד אמנות, חברה וסביבה, וניסוחה מסמן את תחומי העשייה המתפתחת ומציב אותם כערכיה המובילים של תפיסת העולם.
המעגל התרחב, ועדי זיהה שלא תמיד פשוט לנהל את כולו. המעורבות הרגשית והמשפחתית הוסיפה אי שקט, וחרף תפקידו כמנכ”ל הוא לא בהכרח ידע את התשובות כולן. הוא מצא כי הרבה מהידע הארגוני והניהולי שרכש עד לאותם ימים אינו אקטואלי, לא פעם גם אינו יעיל. באופן מפתיע, אט אט הבחין עדי בסימנים שהעידו כי הארגון משגשג במקומות שבהם הוא משכיל להשקיט את קולו ולהטות אוזן. עדי השתוקק להפוך את חוכמתו של המעגל למשאב ולחשוף כלים חלופיים לקבלת החלטות. הוא שאף להעמיק את אזורי ההקשבה ולהמיר את הניהול ההיררכי בנטילת אחריות משותפת ומודעת, בחיי היומיום ובעת משבר. בניגוד למקובל במבנה היררכי המבוסס על פירמידת כוח, אין עדי עומד עוד בראשו של הארגון. מדויק יותר לומר שהוא ניצב במרכזה של ספירלה, בנקודת ראות מקיפה, כמאפשר (enabler) ליוזמות ותהליכים להתרחש ולהיאסף. כיאה לרקדן, עדי מאמין כי חוסנו של גוף – פיזי, עסקי או קבוצתי, הוא בגמישותו, בתואם איבריו, בכישורי התגובה ובעמידות שלו למציאות משתנה.
בין שבילי הכפר למד עדי מדני כי בחקלאות בת הקיימא (פרמקלצ’ר) ממעטים בביעור של עשבי בר ואת הצמח הקמל לא משליכים לעת זקנה. הוא למד על מגוון ושוני, על הזנה, כושר נשיאה של קרקע, שייכות ויחסי גומלין. הוא חש שהרעיונות של מבנים מעגליים בטבע קרובים מאוד ללבו, וביקש להגדיר מודל אופרטיבי ותרבות ארגונית הנאמנים לעקרונות דומים. בד בבד, ייבא עדי לתוך המעגל כלים ארגוניים מתקדמים, ובפרט כלים מעולם הסוציוקרטיה המדגישים את חשיבותה של החוכמה הקולקטיבית ואת מרכזיותה של היצירתיות בפתרון בעיות ועימותים. בהדרגה, מבנים ישנים בפנים ובחוץ פינו את מקומם למחשבה חדשה, ובהתאם התפתחה צורת עבודה ריכוזית פחות, נושמת יותר, הנשענת על הון חברתי מיוחד במינו, ובה כל רעיון שעולה נבחן בעיניים חדשות: האם הוא טוב דיו כעת? האם בטוח מספיק לנסותו?
החבורה כולה למדה כיצד להפיק את המרב מהידע המשותף והמגוון של חבריה, לייעל את מיומנויות הניהול העצמי ולפתח כלים לקבלת החלטות מתוך שקיפות מלאה, שותפות והסכמה. היום, חלוקת התפקידים בורטיגו נעשית כתולדה ישירה של משאלת הנפש ושל האיכויות והכישרונות הייחודיים של כל אחת ואחד. המארג כולו עשוי מעגלים אוטונומיים הנושקים זה לזה ונהנים מזיקה, ערבות והשלמה, ואף על פי כן נבדלים הם זה מזה.
בשנים שחלפו הפכו המרווחים בין הערוגות השונות של ורטיגו לאזורים המעניינים ביותר. שם רוחשים הפריה מעשירה ודו-שיח מתמיד, שם הרעיונות שולחים שורשיהם הרחק, מפעפעים בין השכבות השונות, מזינים זה את זה ומחזקים את מלאכת הניפוי ופעולת ההידוק.
יותר מכל מודל ארגוני חדשני שנוסה או נברא, נראה כי ההבנה החשובה ביותר שהתבארה קשורה במקומם של האנשים, ברישום שמטביע כל אחד ואחת מהם ובאיכות המגע ביניהם: אלה המרכיבים את המעגל המיידי ואלה שחברו אליו והתמזגו בו כבני בית. היחסים עם נותני השירותים המרכזיים לכפר וללהקה כבר מזמן אינם נענים להגדרות של ספָּק או לקוח, הם מושתתים על קשרי עמיתות, ערבות ומחויבות דו-צדדית מלאה. מגוון היוצרים בתחומי המחול, המוזיקה, עיצוב הבמה, התאורה והתלבושות – רובם ככולם הזדמנו לורטיגו פעם, כמעט במקרה, אולי נפגשו על אם הדרך, ומאז הם נעים יחד שנים רבות בשותפויות אורך, עושר ועומק נדירות. באופן דומה, רבים מאנשי הצוות הנוטלים חלק בתפעול המערך המסועף של ורטיגו נולדו וצמחו בתוכו, במשפחה, בכפר ובלהקה, ותחושת משפחתיות מתלווה לקשר עם רקדנים שהגיעו ללהקה בצעירותם, בגרו בה, שינו תפקיד או עמדה, הפכו מורים או מנהלי חזרות ויותר מכול, בחרו להישאר קרוב.
מסעותיהם על פני הגלובוס הובילו אותם להיות גם מנושאי דברה של האמנות הישראלית העכשווית, ועדי מספר כי ברבות השנים זיהה כיצד מתפתחת בורטיגו תודעת מחויבות, אחריות ושליחות כלפי תפקידם בגידולו ובחניכתו של הדור הבא במחול המקומי והבינלאומי. ההכרה הזאת מתורגמת כל ימות השנה, לצד העשייה האמנותית, לפעילות חינוכית ענפה באמצעות סמינרים בינלאומיים, מערך הכשרה לרקדנים צעירים, ימי עיון וסדנאות למורים ולמגמות מחול. השיעורים בורטיגו אינם מתמצים בשינון הרפרטואר של הלהקה או בהקניה של טכניקות ריקוד, הם מבקשים להוות השפעה בעיצוב תפיסת העולם, הטבע והאדם של כל לומד. בהתאם לכך, כל שהות בכפר כוללת גם התנסות בבנייה באדמה ונטילת חלק באורח החיים האקולוגי של המקום.
ורטיגו כהתאגדות משקפת היום מבנה חדש של שיתוף פעולה רעיוני, חברתי וכלכלי, המתאים את עצמו תדיר למקצב המשתנה של העולם העכשווי. כמו מהלכים חברתיים כלל עולמיים המתאפיינים בעלייה ביכולת ההתאגדות ובשיבה להתארגנות כמו-שבטית, גם ורטיגו הפכה מעין חמולה – חבורה של אנשים, שבחרו לחיות, ליצור ולעבוד יחד מתוך הזדהות עם מארג עקרונות מובחן, עם הרצון לנוע בצוותא ועם החובה ליטול חלק בשינוי אורחות חייה של האנושות. נדמה כי יותר מכול, חפצים בורטיגו לכונן ארגון שהאידאות שלו נפרשות לכדי אורח חיים ממשי ושערבות הדדית היא מושג קונקרטי בו ולא ערך מופשט. יוצריו חגים במעגל ששותפים לו בני אדם דורשי טוב ושמחים בחלקם, העושים יום אחר יום במחויבות מלאה את מה שהם אוהבים ונכספים אליו בכל לב.
*לקוח מתוך הספר ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות
ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות
הספר ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות מביא את סיפורה של להקת המחול ורטיגו, אחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל.
למי הספר פונה? הספר פונה לכל מי שחפץ ללמוד להפוך חלומות למציאות, ליצור דבר־מה חדש ומוחשי בעולם, ומאיר את פינותיו הכמוסות של מעשה האמנות. אנחנו הקוראים מוזמנים לחשוף את שמבקש להירקד בתוכנו ולהצטרף לתנועה האינסופית של ורטיגו, על במות, מאחורי הקלעים ובחיים עצמם.
…
הוספת תגובה