התהוותה של יצירה על פי ורטיגו

“נחוץ עולם חדש של סמלים, הפעם סמליות גופנית שלמה, לא עוד סמליות של פה בלבד, של פנים, של מילים, כי אם תנועתיות מלאה שבמחול, המטלטלת בקצב את האיברים כולם…”

פרידריך ניטשה, מתוך: דיוניסוס ואפולו: מסות על האמנות

שפת המחול הייחודית של ורטיגו היא תולדה של מלאכת גילוי, עיבוד והידוק ארוכת שנים. היא ניזונה מתהליך יצירה הנהנה מתרכובת של אינטואיציה מופשטת, ניסיון מצטבר, עושר של מקורות השראה, יכולת מיזוג, ביצוע חסר פשרות ותהליכי ליטוש ועריכה קפדניים.

בשפתה המובחנת של הלהקה היוצרת מחול עכשווי חדשני, מזוהה טביעת רגלם המעתירה של עולמות שונים בתוך מרחבי המחול והגוף ומחוצה להם. מוטמעים בה עקרונות וכלים מסוגות שנבררו בקפידה והעמיקו את המחקר התנועתי והטרמינולוגי של ורטיגו, נשמעים בה הדיה של שיחה עם עולם הרוח היהודי והפילוסופיה הכללית, והיא מבטאת השקפות חברתיות, סביבתיות ואמנותיות.

אמנות התנועה והאלתור במגע – הקונטקט אימפרוביזציה – מהווה כלי עבודה מרכזי בסטודיו של ורטיגו. היא מתמקדת בחקירה מחודשת של הגוף, של איכויות התנועה והכוחות הפיזיקליים המשפיעים על הרוקד באמצעות אלתור יצירתי וספונטני. עיקר מהותה של התקשורת הפיזית המתחוללת בין הרוקדים, טמון בהקשבה הדדית, במודעות לגוף, למשקל ולמרחב, והיא מולידה התחדשות מתמדת ומפגש של יחיד עם עצמו ועם הזולת. מכלול הערכים הללו תואם את תפיסת העולם והאדם של ורטיגו, וברישומם ניתן להבחין כבר מראשית דרכה האמנותית של הלהקה.

את הקשר בין צורה, רקע וחלל, וכן את המודעות ליחסים בין האיברים בגוף ובין כיוון לכוונה, ממשיגים בורטיגו בכלים שמקורם בחשיבה סימטרית וגיאומטרית שמאפיינת את הבלט הקלאסי. תפיסת הגוף, הרוח והנפש באמנויות לחימה מן המזרח כגון טאי צ’י וצ’י קונג מעמיקה את החיבור לאנרגיית החיים הפנימית של הרוקד ותורמת מכלול תרגילי נשימה, ריכוז ומחשבה. טכניקת הרִילִיס מתחקה אחר התנועה הטבעית והבנת האנטומיה של הגוף, כשהדגש התנועתי בה סובב סביב עבודת שלד ומפרקים. שיטת הריליס מיטיבה עוד לברר שאלות שמרתקות את יוצרי הלהקה על הגרוויטציה ככוח טבע וכדימוי, ומלמדת את הרוקדים להשתמש באופן מדוד באנרגיה המדויקת הנדרשת לתנועה. הריליס מעניקה לשפת הגוף של ורטיגו את העֵרוּת המוגברת ליציבה באמצעות הזיקה בין ראש לאגן, כחוט המחבר בין שמים לארץ.

“בשלב ראשון מעניין אותי החוק הפיזי ותהליך המחקר, ממש כמו מדען. המבנה שזוהה ונוצר לאורך השנים הפך כלי עבודה. אני יודעת היום שזמן מעבדה ממושך בין הכלים האלה מוליד מקרבי יצירה ועדיין זה מטלטל ולא מובן מאליו בכל פעם מחדש. אני מוצאת שאני מאמינה ונאמנה לצירוף בין המשיכה שלי לחוקי הטבע והאינטואיציה היצירתית שלי, השניים האלה יחד מהווים את המוטיבציה הכי חזקה ביצירה שלי”.

נעה ורטהיים

החיפוש אחר דיוקו של הניסוח הריקודי מתחולל פעם אחר פעם בנקודת המפגש בין האפשרויות. ריבוי השכבות וההד הנשמע ביניהן מולידים דבר חדש שיופיו מתאפיין בעושר שפתי, וסמליו אוצרים עומק רב. עם השנים הפכה השפה דבוּרה בפי מחולליה והופקו ממנה כלי הוראה המשמשים בסדנאות מאסטר קלאס בינלאומיות, בבית הספר להכשרת רקדנים ובעבודת הלהקה. גם תהליכי היצירה שנדמו עלומים ואינטואיטיביים גרידא קיבלו מבנה, שם ופשר, והיכולת לנתח את מעשה האמנות למרכיביו ולזהות את מחזוריותו ואת עיקריו השתכללה.

רחש העשייה מתחיל אצל נֹעה (נעה ורטהיים – המייסדת והכוריאוגרפית הראשית של להקת ורטיגו) תמיד מהגוף: התנועה הראשונה מוצאת את דרכה אליה מתוך שקט, ללא מוזיקה, הרחק מחלל החזרות. היא מפציעה תוך כדי הכנת ארוחת בוקר, באחו, או במוסך. יש ונעה מעירה את עדי, האיש שלצידה, באמצע הלילה, לוחשת: “עדי, קום, יש לי תנועה ראשונה, מישהו צריך לזכור אותה…” אלה צירי הלידה של עבודה חדשה. אותו סימן ראשון מקדים את ההבנה, את ההמשגה, או את הדימוי. זהו שלב מופשט, אזור ביניים שמזמין קשב עדין וניסיון לנצור את חומר הגלם החמקמק, ההיולי, טרם ייעלם. המוטיב התנועתי מגיע כרצף קצר, שורה, שתי תנועות הופכיות, דחף להשתהות באזור בגוף, אנרגיה ספציפית הטוענת את טיב הרישום במרחב.

חרף אופייה האינטואיטיבי, אין הבריאה החדשה נובעת בחלל הריק, נתונה לרצון החופשי ולשאר הרוח לבדם; היא תולדה של ערות מתמדת ואחריות למסגרת תובענית אשר דרישותיה תחומות גם בלוח זמנים שמוכתב מן החוץ. הלהקה נדרשת להעלות מופע חדש באורך מלא בכל שנה ומוזמנת תדיר לסיורי הופעות ופסטיבלים ברחבי העולם. נראה כי סוד הקשר המורכב בין השראה להכרח נמצא באיזון העדין בין השניים: המחויבות משמשת תמריץ, המוזה מבקשת כלי והמעשה האמנותי נרתם ונענה לקריאה הכפולה.

מצוידת בחומר הגלם היסודי, נעה מכנסת את הרקדנים, ובעבודת הסטודיו היא מבודדת את מקורות ההנעה של המשפט התנועתי המשמש כלי סימון לרעיונות שייחקרו ביצירה. בהמשך, היא מנסחת חוקים תנועתיים שקשורים לזמן וחלל, מהירויות, תנועה לאחור, ריבוי, גבהים ומשקל, ובוחנת את עיקר המוטיבים דרך התנסות במבני ריקוד שונים, כמו: סולו, דואט, טריו, שורה וקבוצה. יחד הם חוקרים את האפשרויות של הגוף דרך מרכיביו האורגניים: השלד, הנוזלים, השרירים ומעטפת העור, כשהם מתחקים אחר האיכויות השונות שמולידה כל מערכת ואחר הגוון שבו היא צובעת את התנועה.

“גם אחרי שיצירה עלתה על במות, אני נמשכת כל הזמן לתקן ולשנות אותה. בפועל, זה מאוד מורכב להזיז מקטעים או לערוך אותם מחדש. אני יכולה בעיקר להכניס שינויים או דיוקים קטנים, אבל אני נמנעת מלחולל מהפכות. במובן מסוים זה כמו ילד שנולד וחלק מהתפקיד שלי כהורה הוא להבין שהאנרגיה צריכה להיות מנותבת בעיקר לקבלה ולא לניסיון להפוך אותו למשהו אחר ממה שהוא. אני לומדת לאהוב ולגדל את מה שיש, לתת לו עוד כלים ולנתב אותו ברגישות, לעזור לו להתבגר, אבל שורש המהות של עבודה שיצרתי הוא לא בר שינוי”.

נעה ורטהיים

רִנה, האחות הצעירה לבית ורטהיים – הממלאה בשנים האחרונות תפקידים שונים בלהקה, ביניהם עוזרת כוראוגרפית ומורה ראשית של הלהקה ושל הסדנה להכשרת רקדנים צעירים – מיטיבה לשמש דוברה לטרמינולוגיה המרובדת של ורטיגו. היא רקדנית קלאסית בהכשרתה: כנערה יצאה ללימודי ריקוד מקצועיים, ראשית בתיכון של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, לאחר מכן בבית הספר של הבלט המלכותי באנגליה ועם שובה לארץ רקדה בבלט הישראלי. היא הסבה את התמחותה למחול מודרני בזמן שהות נוספת באירופה, ושאיפתה לרקוד בלהקה בינלאומית הייתה קרובה מתמיד למימוש. שיחה מכוננת עם המורה שלה לריקוד ב P.A.R.T.S שינתה את מסלול חייה. “את צריכה למצוא את נקודת האפס שלך ואת השפה התנועתית האישית שלך”, אמרה לה אנה תרזה דה קירסמייקר, ועוררה בה הד שהפך מאז מצפן לדרכה האישית והאמנותית. מאותו רגע ואילך הייתה עסוקה ללא הפסק בשאלה מהי אותה נקודת אפס נעלמה, ואיך ניתן לזהות אותנטיות של שפה. בלהקת ורטיגו המתרחבת הייתה חסרה באותם ימים רקדנית, ורנה התבקשה לברר עם עצמה תוך כדי קילוף הקליפות, החלומות והשאיפות, היכן יהיה המקום שבו תוכל לתת מענה עמוק ואמיתי לשאלותיה הגדולות, האם הרחק בעולם שבחוץ או כאן בבית? הייתה זו הכרעה לא לגמרי רציונלית, היא ודאי כללה ויתור על הזדמנויות גדולות שעשויה הייתה הקריירה שלה לזַמן, אבל הקול בתוכה היה איתן, ורנה בחרה לשוב לישראל ולהצטרף ללהקה כרקדנית צעירה. מאז ועד היום התרחבה מעורבותה, והיא נעשתה שותפה מרכזית ליצירה של ורטיגו. בד בבד היא מפתחת ומלמדת שיטת חקר הנקראת “עִמי”, ובה היא מתקינה כלים לאבחון של הגוף כמפה של הנפש.

ממקומה הסמוך לצדה של נעה, רנה מסייעת לגלות, לחשוף ולנתח את מהויותיה של היצירה בשלבי התהוותה, להפוך את המונחים המופשטים לכלי עבודה ואת תחושות הבטן למילים ולשיטות פעולה. יחד הן מפענחות את חוקיה של הקומפוזיציה במקטעים השונים, ומתוך המכלול נעה בוררת אילו סצנות לפתח וכיצד לחברן זו לזו לכדי שלמות מבנית. היא מקפידה שלא להילכד בקסמיה של תמונה בימתית יפהפייה ומנותקת בחלל, כי אם לעגן את ההקשרים לרבדיו המעובים של הסיפור ההולך ונרקם בתוכה ובהתאמה, מול עיניה. בשלב העריכה היא תידרש לאסוף, לנקות ולשזור את סך המרכיבים לכדי רצף מהודק שיהווה שלם גדול מסך חלקיו.

באחדים מהמוטיבים הדומיננטיים ניתן לזהות מניע אנושי, מערכות יחסים או תנועה יומיומית, אחרים מתייחסים לאלמנטים מנוגדים מעולם הטבע, למשל: כוח הכבידה ותנועת הנפילה מול הֶדף ודחיקה של הגוף מאותו מקום במרחב. נעה מספרת שהגרוויטציה, הן כתופעה פיזיולוגית הן כמטאפורה רעיונית, מרתקת אותה כבר שנים ארוכות. השאיפה מטה, היא מסבירה, כרוכה בהתייחסות אל קו האדמה, היא יוצרת הֶקשר, מקרקעת ומחברת לקיים ולנוכח בחומר ובזמן.

המפה מתרחבת. אל המקום הפיזיולוגי מצטרף בהדרגה הנדבך הרגשי שבו מקופלת השאלה: מה ברגע הזה בחיי האישיים מפגיש אותי עם החומרים הללו ומה הם באים להורות? אחריו מגיעות ההמשֹגָה של נושא היצירה, ההעמקה וההתחקות אחר הקשרים וסמלים תרבותיים, רוחניים ופילוסופיים, כגון: מחקר של הספרה 8 במופע סלויה, יסוד דואלי שמייצג משך מול קיטוע ביצירה נול, או צירוף משולש של קו, עיגול ונשימה במאנא.

כל יוצר הוא נביעה אחרת, מסבירה נעה, יש יוצרים שזקוקים למבנים ברורים ולתהליכים מסודרים, למוזיקה שתשמש מסגרת, לרעיון מובנה או סיפור רקע. אצלה נרקח תמהיל עשוי מיסודות מקצועיים ואסופים היטב לצד הרבה מרחב ומשחק, ניסויי מעבדה והקשבה שמזמנת את הביטוי המשותף של הרקדנים והיוצרים השונים. עבורה, היא מעידה, זוהי תצורת הפעימה שבקרבה שוקקת יצירה. פעם אחר פעם נולדת האמנות שלה בדיוק שם, באזור הלישה של חומרי הגלם. הרכיבים מתגבשים ומזדככים אגב חיפוש, לאחר מכן נחשפים בהדרגה רבדים עמוקים המחברים את החיים לשאלות שבגוף, את האמונה והסָפֵק לכוח ההנעה. תהליך זה מלווה תמיד במתח, מצהירה נעה. לעד תצטרף אליו חרדה של ממש: אולי לא ינבע שוב המעיין הפלאי הזה? אולי ילך משהו לאיבוד ולא ייאספו הפריטים החשובים, או לא תצלח המשימה לחבר נכון את אותן פיסות מרהיבות לכדי יצירה בעלת ערך?

“מאז ומעולם ריתק אותי החיבור בין הגוף האנושי לרבדי הנפש והרוח השונים. בשיטה שאני מפתחת אני מתרגלת זיהוי לא שיפוטי של האיכויות המסוימות שמתגלמות בגופו של כל אדם ברגע מסוים. אני מאמינה בייחודיות ובמהימנות של השיקוף הפשוט שמציע הגוף האנושי ואולי יותר מכול, בחשיבות של הנוכחות כאן ועכשיו. ההיכרות של כל אחד עם המפה האישית שלו וההבנה שהיא כל הזמן משתנה ובה בעת מדויקת, מבקשות להחזיר את מקומם הטבעי של החושים כמקורות מידע ושל הגוף כמצפן”.

רנה ורטהיים-קורן

לרקדנים המבצעים יש חשיבות עצומה ואחריות גדולה. בהעדר מחזה כתוב או פריט פיסולי שהישארותם מוסברת, כוחו של המחול הוא בזמן אמת ובחוויה הנותרת רשומה פנימה אצל הצופה רגע אחרי שכבו אורות הבמה. לפיכך, סבורה נעה, הכרח הוא כי השיח התיאורטי והחומר התנועתי יפעמו בהם כאחד. היצירה הולכת ונרקמת גם בהתאם ליתרונות ולמגבלות של הרקדנים השותפים בלהקה באותה עת, היא נובעת מאיכות הניעה הסגולית ומהמזג הטיפוסי של כל אחד מהם, ולפיכך מונחת בהם היטב. נעה מאמינה כי ריקוד מוכרח לפעפע אצל הרוקד פיזית, רוחנית ורעיונית, וכי המחולל איננו רק מבצע או כלי בידי הכוראוגרף, אלא שותף מלא ליצירה.

גם האמנים העמיתים בתחומי העיצוב והמוזיקה נכנסים לתהליך בשלב מוקדם בהתפתחותה של עבודה חדשה. נוכחותם אורגנית לצמיחתה וחיונית לדיוקה. מיד אחרי שיש רעיון פילוסופי ראשוני וחומר תנועתי התחלתי, הם מתייצבים בחלל החזרות, מלקטים רשמים, תחושות וגוונים, ומתחילים את חלקם במסע. לעת עתה עוד נתונה למרכיבים השונים השהות להיווצר כיחידים ולצמוח זה כלפי זה, והתהליך כולו נהנה מאמון ורשות לנוע, להשתנות, להתגלגל ולהיוולד מחדש. מרגע שהושלמה מלאכת ההלחם של יצירה, היא נמסרת בשלמותה לידי הרקדנים. מכאן ואילך תלויה הצלחתו של מופע בביצועו ובנוכחותו המלאה של כל רקדן ובחיבור של כולם כקבוצה, ערב אחר ערב.

מעשה האמנות יכול לנבוע בכל פעם ממקומות שונים בנפש, במחשבה, במרחב, ובתווך ביניהם. מן הרחש התחילי נמשך חוט דק המשרשר את חרוזיו של תהליך היצירה, ובמהלכו החרוזים נוטים להתגלגל, להמיר צורה וצבע, להיחפן ולהתפזר חליפות, עד שהם מגיעים למקומם. נעה מעידה כי בראשיתו של כל מסע אין היא מבינה בהכרח מדוע מושכת אותה תנועה מסוימת, לעתים יחלוף זמן ממושך בטרם תדע מה מבאר החוק התנועתי המגולם ברצף המוביל. יש שלבים שתובעים סדר ומשמעת קפדנית, אחרים נדמים ליסוד המרווח של יום השבת כחלק אינטגרלי ממעשה הבריאה, או לשנת השמיטה המהווה חלק חיוני במעגל נשימתה והתחדשותה של האדמה.

נעה, רנה, וכמוהן יתר השותפים ליצירה, למדו לראות את היופי שבאי הידיעה, להבחין ברזי התחושה המבארת מתי להרפות מהאחיזה ומתי העת למשוך במיתרים ביד בוטחת ולאגד אותם זה לזה. בעלותו על הבמה, המופע השלם נפרש בשפעת יריעותיו לעיני הקהל ולעיני יוצריו, אלה גם אלה מלווים אותו בצאתו אל הים הגדול, מייחלים כי יותיר אדוות מתרחבות על פני המים. המסע הושלם, אך לא תם. היצירה שומרת על חיוניות וגמישות גם אחרי עלייתה אל הבמות. נעה מוסיפה לדייק ולהדק אותה בעדינות, בלי לערער על מהויותיה העיקריות ועל התחביר הקיים. מתוך כך, לאורך השנים, גם כוראוגרפיה ארוזה היטב מתחוללת ומתנועעת, מתגלה בכל פעם מחדש.