במהלך אלפי שנים התיאטרון היה מקום ייחודי לביטוי מחשבות ורגשות מקוריים על מנת להעניק לקהל הרחב מסר שיהיה גם אור וגם ידע, במטרה להעמיד בשאלה מחודשת ולבחון את תפיסות העולם הקיימות ובהתאם לתקופה. התיאטרון היה ואולי יהיה גם בעתיד מקום מפגש למאות ואלפי אנשים ברחבי תבל. הכוונה למי שאינם באים רק כדי לחזות בהצגה שאחרים הכינו עבורם, ולאחר מכן להתפזר כל אחת ואחד לביתם הם. אלא מי שיודעים מראש, שיהיה עליהם לקחת חלק בעבודה אמנותית כלשהי במהלך החג. ולא סתם חג אלא חג רוחני.
ללא ספק התיאטרון הכיל בתוכו מרכיבים, שאולי כיום נשכחו או אבדו במהלך השנים, מסיבות היסטוריות, גיאוגרפיות, פסיכולוגיות, חברתיות, דתיות, השפעות סביבתיות, אקלימיות וכדומה. אנחנו מוצאים הבדל אחד שיכול בכל זאת לשכנע כל קורא, כאשר מבחינים בצורה ברורה וחדה בין תיאטרון המתרחש בחוץ, בטבע, המחובר לטבע, גם במובן הרעיוני שחבוי במחזותיו – לבין תיאטרון המתרחש בתוך אולם סגור. באולם הסגור יתרחשו אירועים על פי מה שמכתיבה תאורה מלאכותית ויוצרת אילוזיות, לעומת תיאטרון שאורו טבעי, משום שהוא נובע מאורה של השמש, והיא מכתיבה אווירה אחרת ואף צבעים אחרים. ניקח לדוגמא את התיאטרונים העתיקים בארץ ישראל, אלה של (שהיום מכנים אותם) האמפיתיאטרון, שניתן היה לקיים בהם את המופעים החל מרדת החשיכה, הודות לאור הנרות או לאלה שהבינו את חשיבות המופע בעת שאור השמש יהיה חלק מהאירוע, ויכלו ליצור כך מקום מפגש גדול, המאפשר מפגש אמיתי וחברתי ללא מסיכות. את שני אלה נעמיד מול אותם תיאטרונים קטנים ואינטימיים שהתקיימו בחדרי חדרים ועסקו בסיפורים האישיים. במטרה לרפא את עצמם, לא משום שהיו חולים, אלא מתוך אידאל של תיקון עולם. מרכיבים אלה היו בבסיס התיאטרון שאיפשר את המשכיותו בגלל אותו אינטרס של ריפוי אישי ואידאל רוחני של הבראת כדור הארץ.
פרופ' א. סגל, חוקר תיאטרונים מהעת העתיקה בארץ ישראל, מוכיח במאמרים המסכמים את מחקריו שהיו תיאטרונים כאלה, אשר איפשרו הופעות בפני קהל, בצורות שונות ומגוונות. הופעות שהתקיימו לא רק במהלך של שעות מעטות בערב אחד, כנהוג בימינו, אלא לעיתים אפילו במהלך שבוע ימים, ואף יותר מזה. ההמונים היו מגיעים בעקבות נושא החג הזה או האחר, ובמהלכו של האירוע התקיים מופע מרכזי, שעבורו השקיעו את מירב המאמצים האמנותיים. אך לדעת מומחי תיאטרון כאלה ואחרים, במקביל לאירוע המרכזי, התקיימו מפגשים אינטימיים בחדרי חדרים, השונים מהאולם הגדול או האמפיתיאטרון. על סמך רמזים מתוך הידע של האיסיים, אף במגילות ים המלח, וכן במקביל במה שמכונה "כת היחד" או "כת מדבר יהודה", וזאת כמובן, בנוסף לידע הארכאולוגי שהוזכר למעלה. המעטים שנבחרו על מנת להתכנס בחדרים הקטנים, בהם התקיימו דיונים שהחלו לגעת בנושא האירוע המרכזי, מן הסתם, אך לאט לאט גלשו לנושאים יותר ויותר אישיים הנוגעים לעיתים למשתתפים שהגיעו מאחר ונבחרו בהקפדה, ככל הנראה, על ידי המומחים. מומחים שהיו ידועים ביכולות שלהם לפענח חלומות, ולתת לחלומות אלה ביטוי אמנותי ובימתי המאפשר מרחב לפיענוחיהם. מרחב זה נועד כדי לעזור לבאים להבין את המסרים שזכו להם בזמן החלום. כמו כן היו למומחים אלה שיטות מדויקות ומרתקות, אותן לימדו, כדי לאפשר לחולמים לחלום, במהלך אותן לילות, בזמן השינה של הנוכחים, שכולם היו זקוקים לה, בסיום יום המפגשים העמוס. אך מטרתם לא הייתה החלום עצמו, אלא המסרים הרוחניים, המאפשרים להכיר את האדם במהלך שבוע, לדעת מהם אותם כאבים נפשיים שהוא סובל מהם, ולאחר מכן להציע פתרונות באמצעות הבמה התיאטרונית.
התיאטרון לא נועד אך ורק לשעשע ולענג את הקהל
הפסטיבל הדיוניסי שהתקיים ביוון, אך לא רק שם, הגיע למקומות רבים בעולם העתיק, ולכן ללא צל של ספק הגיע גם לארץ ישראל. חגיגות מסוג זה אכן איפשרו לבני אדם להשתחרר מפחדים ומסוגים שונים של לחצים אנושיים, באמצעות הצחוק והחיוך, בצורה פשוטה וקלילה, וללא צל של ספק הפכו החגיגות הללו למקומות מושכי קהלים רבים ברחבי האזור.
אלא שהאדם זקוק למקורות השראה אחרים, נוספים, וממקורות שלא יביאו לו רק שיחרור מפחדים ולחצים, שיחרור מרגשות כבדים ומתשוקות בלתי מרוסנות. מי שהחל את מסעו הרוחני זקוק למסע האישי, הפנימי, זקוק להשראה מסוג נוסף, ליכולתו לשאול את עצמו את השאלות הקשות, להעמיד את עצמו במבחן. להיות מסוגל לעמוד מול המראה של עצמו ולראות את חולשותיו מול יכולותיו וכישוריו. ולהסיר את המסיכה של חוסר המודעות לרגשות ולמחשבות כדי לגלות שלמעשה עדיין איננו מודע להם בצורה מוחלטת ומרגע לרגע.
במקביל לשעשועים ולתענוגות שהוגשו לקהלים באמצעות החגיגות והפסטיבלים המשחררים לחצים ופחד, היו בחדרים הקטנים מהלכים מבוססי מיסטיקה וידע עתיק ומעמיק, שניתן למצוא כדוגמתם אצל האיסיים בקומראן. אחד הנושאים שעולה ממחקרים של מומחי תיאטרון וחוקרי העת העתיקה בתיאטרונים בארץ ישראל, הוא נושא החלימה. באותם חדרים אינטימיים נתבקשו המשתתפים לספר את חלומותיהם, ובאותה עת גם להעלותם על הבמה במעין המחזה שמאפשרת לחולם ולשאר המשתתפים לקלוט בצורה ויזואלית את הבימוי הצמוד למציאות, של חלומם. המחזה זו איפשרה לחולם להכיר את עצמו, להכיר את המרכיבים של חלומו, המייצגים סימבוליקה אישית ואוניברסלית, ללמוד אותם ובעיקר לרפא את עצמו ולתקן עולם. אותם מומחים שתפקידם היה להנחות את החולם בשעת הבימוי, אותם מומחים התמחו כמובן בפירוש החלומות. הם התמחו גם בדרכים שיש לתת לחלום מרחב בימתי, מבוסס על ידע וניסיון. הם ידעו כיצד לכוון את החולם, להשגת כלים שיאפשרו לו לזכור את החלום בצורה מדוייקת ככל הניתן. באמצעות הכלים של התיאטרון הם איפשרו לחולם לחיות מחדש את חלומו, ועל סמך כל פרטי הפרטים שהוא בעצמו הביא בפניהם. אם היה צורך לדייק בבימוי החלום, היו מעלים אותו שוב ושוב עד שהחולם היה מאשר להם שהבימוי מדוייק ותואם את מציאות החלום. דבר שהיה מאפשר למומחי התיאטרון ולמפרשי החלומות להבין לעומק את כל הנדרש על מנת לפרש את החלום. אלא שלא היו מביאים את פירושיהם בצורה בנאלית, מיידית וחסרת השפעה. הם היו ממתינים לכך שהחולם בעצמו יגיע או יתקרב לפירושים שכבר היו מונחים בליבם, ללא שיפוט או התערבות מיותרת. אך לא היו כופים עליו את פירושיהם. אלא מעניקים לו כלים לבחינת החלום מנקודות מבט שונות, תוך הבאת אינטרפרטציות שונות ומגוונות, שהוצגו בפניו, כדי לבחון לאיזו מהן ינוע בהבנתו את עצמו. ובהתאם להחלטותיו ולכיוון שהחולם בחר או כיוון את הבנתו, היו מעניקים לו ניתוח באמצעות כלי התיאטרון. אחד הכלים הוא ההבחנה שבין ה"אישיות" וה"עצמיות". על כך מצאנו הסבר מרתק בספריו של אומרם מיכאל איבנהוב, בעיקר בספר: The Key to the Problems of Existence ("המפתח לפתרון בעיות הקיום", הספר טרם ראה אור בעברית) שם מבהיר המחבר את ההבדל בין האישיות, שהיא למעשה האגו, הבנוי משלושה מרכיבים: הגוף הפיזי, הגוף האסטרלי (רגשות נמוכים) והגוף המנטלי (המחשבות הנמוכות) ובין העצמיות הבנויה משלושה גופים: הקוזאלי (גוף המחשבות הנעלות) הבודהי (הרגשות הנעלים) וגוף האטמי (העוצמה האלוהית). כאשר החולם מתחיל להבחין בין אישיותו לבין עצמיותו, הוא מתחיל למעשה את המסע האמיתי להסרת המסיכה מפניו. אותה מסיכה שלא מאפשרת לו לראות את המציאות של עצמו (ויש כמובן רבדים רבים אחרים שלא ניכנס אליהם במאמר זה). וזו אחת ממטרות התיאטרון, לא רק להסיר מסיכות של קהל הצופים, לא רק לבחון כיווני חשיבה אלטרנטיביים ואוונגרדיים, אלא גם לתת בידי החולם את הכלים והשיטות כדי לבצע זאת בעצמו, ללא התערבות או כפייה. על זה כבר אמר זיגמונד פרויד: "פירוש החלומות היא דרך המלך, המובילה אל הידע של תת־המודע בחיים הנפשיים", בכתב העת הצרפתי "מדע החלומות" La Science des Rêves.
התיאטרון לא מתערב בחייו של החולם, הוא מעניק לו כלים
המסע העיקרי של הצופה בתיאטרון הזה, האינטימי, היה לחוות את חלומו מחדש, כדי למצוא פירוש טוב יותר, על מנת להגיע אל כיוון נכון יותר, מדוייק יותר, מתאים יותר לחייו. ומכאן אנו מבינים את החשיבות הרצינית שבה התייחס הקהל לתיאטרון מסוג זה. תיאטרון שקובע את חייו של הצופה, כלומר של החולם. או יותר נכון, מנחה את חייו. החוכמה הטמונה בידע התיאטרון של החג הרפואי בעת העתיקה, הייתה קיימת בשימוש בתמונות במהלך החלום: המחשבות עוברות הודות לתמונות ובאמצעותן, כאשר הקתרזיס הוא נקודה מרכזית בתהליך הרפואי־הפסיכולוגי.
בניגוד להיפותזה כיום, ברפואה המודרנית, הטוענת מראש שאין ביכולתה לרפא את החולה, אלא אולי רק להקל עליו את כאביו, וגם זאת לעיתים רחוקות, הרי שבעת העתיקה, ההנחה של המטפלים הייתה שניתן לרפא חולים במהלך החג עצמו ואפילו על הבמה, בזמן ההצגה של החלום, מול מי שחלם אותו. משמע שבמצב כזה, החולה, או החולם במקרה זה, איננו עוזב את התיאטרון עד שלא זכה לקבל את כל הטיפול המלא לבעייתו ולסבלו. ואף רחוק יותר, מטרת הפעולה היא להביאו לידי מרפא מלא של אמונתו האישית בעצמו וביכולתו לרפא את עצמו ולאחר מכן אף להעביר לאחרים את הידע הזה שרכש בתיאטרון.
האם אתם מסוגלים להבין את המובן של המילים הבאות: "ריפוי מלא של החולה?" וכאן אנו נוגעים למעשה באחד המרכיבים המרכזיים ביותר במהותו של התיאטרון. מהות שנחבאה אל הכלים ואיש כמעט אינו יודע עליה דבר. הכוונה כמובן לא למטפלים שהם גם אינטואיטיבית יודעים זאת היטב. הכוונה היא בניגוד לכל תהליכי הריפוי הקונבנציונאליים ברפואה המודרנית. המהות בריפוי האמיתי היא: שאין תיאטרון אמיתי ללא טרנספורמציה, כלומר אין תיאטרון אמיתי, שעושה הכל למען עבודתו המהותית ביותר, שלא יגרום לשינוי העמוק בקהליו. כלומר שבעניין הנדון, החולם (שהוא בעת ובעונה אחת גם השחקן על הבמה וגם הצופה בשחקן, כלומר בעת החלום הוא הכל, על פי גדול הבמאים פיטר ברוק, ואוגוסטו בואל ואנטונין ארטו). המהות האמיתית של התיאטרון, השינוי המתבקש במפגשים מסוג זה, הוא הוא העיקר בתיאטרון רפואי רוחני (מושג "התיאטרון הרפואי" הוא מושג חדש שלנו).
אחת התגליות במחקר זה הייתה באשר לאותם מומחים, לאותם מורי תיאטרון, אדוני התיאטרון שהיו מסוגלים גם להופיע בחלומותיהם של החולמים. הם הופיעו בחלומות של אלה שבאו לחוות את חלומותיהם על הבמה, במהלך שבעת הימים של הפסטיבל הרוחני. הופעתו של מורה רוחני בתוך חלומו של הצופה, או השחקן או החולם עצמו, הייתה כמובן באה, כהכרה בתופעה על טבעית, על מנת להעניק לחולם כיוון רוחני, ולא להשאירו אך ורק בעולם החומר, הכבד והקשה למודולציה ולגמישות. המורה המופיע בחלום הוא כיוון, הוא דרך, הוא לעיתים גם הפתרון לחלום.
מורים רוחניים מסוגלים להופיע בחלום התיאטרוני של הצופים, מסוגלים לשנות את מהלך הסיפור של החלום ואף להדריך את החולמים בזמן החלום. אלא שבניגוד לקיים אצל החכמים בשבטים או אצל אלו שמכונים גורו וכדומה, התיאטרון הרפואי איננו חודר לחלומו של החולם כדי להדריכו. הדרך, האמצעי המרכזי היא החירות, חופש הבחירה, כי דרך זו חייבת להיות מדוייקת ועל כן רק החולם בעצמו יכול לבחור את דרכו. רק החלום שלו עצמו יכול להדריכו. זו הסיבה שהמומחים לתיאטרון החלומות הזה, לימדו תחילה את הצופים כיצד לחלום כראוי, ולא מדובר כמובן במשהו שקל לרכישה, למי שעדיין לא התנסה בחלומות צלולים, למשל. התיאטרון (על כל מרכיביו, השחקנים, הקהל וכדומה) אין לו הזכות להתערב בדבר החלום, בעוד שהמורה הרוחני שעומד בראש סולם ההיררכיה הרוחנית של התיאטרון הזה, יכול להתערב, יש לו את הכלים לכך, אך לא עושה זאת, על מנת לשמור על חירותו של החולם. אלא במקרים יוצאי דופן, במצבי חירום וכדומה. על מנת שתהליך הסרת המסיכות של החולם יעשה באופן אותנטי ואמיתי ולא על ידי או בהשפעתו של מישהו אחר, חיצוני לו. שכן אם אחר יסיר את מסיכתו הרי שאחר זה יזכה לברכה על עמלו, ולא האדם שאמור לעשות את העבודה על עצמו.
יש לחזור ולהדגיש: התיאטרון הרפואי יקשיב לחולם בצורה כזו, שתאפשר לחולם בעצמו לצעוד בדרך שהחלום שלו בלבד, יכוון אותו אליה. התיאטרון הזה מאפשר לחלום עצמו להיות המדריך הרוחני של החולם. לכן, בתיאטרון הזה מוצעים לחולם סצינות ותסריטים שונים ומגוונים על מנת לפתוח בפניו אפשרויות רבות לפתרון הבעיה או הסבל שלו החולם. אפשרויות מגוונות אלה, עשויות להשפיע על חלומותיו. זה נכון. אך זכות הבחירה בידיו. אפשר לראות זאת כמו אין־סוף מסכי טלוויזיה, שבכל אחד מהם מוצע פתרון אחר לחולם. השאלה איזה מסך יבחר, נתונה בידיו, או (בימינו) בלחיצה על השלט.
בדרך זו לא מתקיים קונפליקט בין המפרשים והחולם, אלא הוא בעצמו, שחי בצורה מלאה את הדרמה של גורלו, עומד בפתיחות מול אין־סופיותם של הפתרונות המוצעים, על מנת שיוכל לבחור בטוב ביותר. וכך, כאשר החולם מתחיל לבחון את האפשרויות השונות, ומתחיל לבחור את הכיוון היותר נכון ומדוייק לו עצמו, הבמאים שמשתתפים באירוע, עשויים להציע לו את הכיוונים המתפתחים במחשבותיו ורגשותיו, באמצעות הדגמות בימתיות, מעשיות. במהלכים אלו הבמאים מתחילים להציע את הצעותיהם לא על מנת להשפיע על כיוון מסוים, אלא להראות לחולם, אם במקרה לא היה מודע לכך, שניתן לנתח או להבין את החלום לכיוונים רבים. וכל כיוון יכול לעלות על הבמה בבימוי כזה או אחר. כאשר ברור שכל במאי, ויהא ריאלי ומציאותי ככל שיהיה, מסוגל לתת לחלום פירושים שקרובים לו ולאישיותו, כלומר בהכרח נותן לכך צביון משלו, גוון התואם את כיוון חייו שלו ולא תמיד של החולם. היה עליהם, אם כן, להימנע מכך, אלא אם החולם מסוגל להבין זאת ולהתעלות מעבר להשפעות אלו. כי אם איננו מסוגל, היה על האחראי למנוע פירושים שאינם נוגעים ישירות לחלום עצמו. בתנ"ך אנו מוצאים את יוסף החולם הגדול, שפירושיו לחלומות היו כה מדוייקים שהטבע ומהלכי החיים עצמם הוכיחו את דיוקם. שהרי כל התנ"ך כולו בנוי על מבנה פסיכולוגי מרפא, היכן שהתיאטרון הרפואי והדרמטי הוא כמראה של החיים, דבר המאפשר הבנה מעמיקה של תהליכי הקיום האנושי.
בספר "הפואטיקה" של אריסטו, פרק 11 פסוקים 5-7 נאמר:
"ואפשר להיוודע אף מתוך מה שעשה מישהו דבר או לא עשהו, אך זו האמורה לעיל קשורה יותר בסיפור־המעשה כלומר, בעלילה, שכן היוודעות כזו עם מפנה תעלה חמלה או פחד, והרי הטרגדיה אינה ביסודה אלא חיקוי עלילות כאלו; ועוד דבר: אף אי־ההצלחה וההצלחה תלויות במקרים כאלה".
הטקסט מאת אריסטו בתרגום מרדכי הק, עמ' 57
"אכן, ההכרה המלווה במכשולים, תעורר רחמים או פחד; אלה הן הפעולות שמעוררות רגשות, כשהטרגדיה אמורה להיות חיקוי, שמגיע מהכתבתה של מהות הטרגדיה. בנוסף, העובדה שמישהו הוא חסר מזל או מאושר יבוא לידי ביטוי בהתאם לפעולות מסוג הזה".
תרגום שלי מצרפתית רק לפסוקים 6-7
כלומר: כדי להגיע לריפוי האמיתי המבוסס על מרכיבי הדרמה והטרגדיה, יש המשתמשים בדרמה ובטרגדיה כדי להטביע חותם באדם, כאילו היו אלה הכלים היחידים לשחררו מהכבלים של עצמו. למעשה המפתח לשחרורו מכבלים של עצמו מצויים בידיו הוא. וזו הכוונה ככל הנראה בצורת העבודה של מומחי הפיענוח של החלומות באמצעות התיאטרון על כליו השונים.
כלי התיאטרון הם אינסופיים
על החולם להיות גם מחובר עם היקום כולו, כלומר, תודעתו מכל מקום נוגעת גם במרכיבי חוץ התיאטרון. אחד המרכיבים המרכזיים של הידע העתיק מבוסס על שמש שנמצאת במרכז מערכת השמש ומסביבה כל הכוכבים הנמשכים אליה, באמצעות כוח המשיכה הטבעי ולכן סובבים סביבה. מכאן שידע הכוכבים, תנועותיהם, השפעותיהם על כדור הארץ, כמו לדוגמה – דבר שהתקבל על ידי המדע גם בימינו – השפעת הלבנה על גאות ושפל – דברים שהיו ידועים בעבר. הלימוד במהלך אותו שבוע, אינו יכול לפרוש בפני החולמים את המרחב האינסופי של הידע הזה. אך לפתוח בפניהם פתח, שיאפשר להם לשחק על הבמה לא רק מרכיבים הקשורים למערכות יחסים אנושיות, הכוללות כאמור למעלה, רחמים, פחד, אושר או חוסר מזל… כאשר השחקן החולם, מגלם את כל התפקידים, וכך הוא מרחיב את תודעתו. מרחב זה כלל כל מרכיב וכל פרט שעלה בחלומות. כי לפי תפיסה זו לכל פריט – קטן ככל שיהיה – יש משמעות סימבולית, מחד ומשמעות בימתית מיידית, מאידך. בדיוק בדומה למשמעותה של השמש לכולנו, ומי לא יודע שבלעדיה לא היו חיים על פני כדור הארץ?! ומכאן הצעד הבא יהיה להכיר בחשיבותה של השמש, בקליטת הבנה זו של החולם, מה יהיו הצעדים כדי לרפא ולהבריא את עצמו באמצעות קרני השמש. כאשר המומחים רק מרמזים על מגוון האפשרויות הרבות. וכמובן שיש לקחת בחשבון את האפשרות שהניתוח ו/או הפירושים שיתקבלו לחלום יהיו מוטעים. אין לראות במקרה של הטרום מיתולוגיה של המחזה "אדיפוס המלך" כמקרה המעיד על כל האפשרויות, אלא אך ורק כיוון אפשרי אחד. בסיפור הזה אנו למדים, שטרם לידתו של הגיבור אדיפוס, האסטרולוגים שהוזמנו על ידי המלך והמלכה, ניבאו שאדיפוס ירצח את אביו וישכב עם אימו. לא היה טעם לנבא שהוא יהיה המלך, שהרי בלידתו כבר היה נסיך. עם קבלת המידע הזה, המלך והמלכה עשו הכל כדי למנוע את המימוש הניבוי האסטרולוגי הזה, מן הסתם. תחילה כלאו אותו בטירה, ולאחר מכן שילחו אותו למוות. אלא שהשליח החליט אחרת, בדרך שינה את החלטתם, ונתן אותו לאימוץ בידי משפחה אומנת. ומכאן אנו מסיקים, שאי אפשר לשנות סדרי עולם, משום שבאותה עת, מומחי האסטרולוגיה ידעו היטב את מלאכתם, כאשר מדובר על תקופה שלפני כ-2,500 שנים (425 לפניה"ס). ואכן כך היה, בדיוק כפי שנאמר בנבואה. אלא שאנו יודעים שיש מעטים בתחום הזה שאינם שרלטנים. ולכן המטילים ספק בימינו, מעצימים את חוסר האמון במדעי האסטרולוגיה, מסיבה זו. והרי האמון הוא הבסיס העיקר לריפוי בתיאטרון.
שנים רבות של ניסיון והתמדה בפירוש חלומות, מאפשרים לפי תפיסה זו לשפר את האדם. בדרך זו הוא אכן נעשה יותר צנוע, ומעמיק בידע של עצמו. על פי המשפט הרשום במקדש דלפי ביוון: "דע את עצמך", שהוא אם כן המרכיב החשוב בניתוח החלומות והעלאתם על הבמה. ואחד המרכיבים שמאפשרים לאדם, להכיר את עצמו, הוא הכלי הדואלי שבו משתמש המורה איבנהוב בהרצאותיו ובספריו: ה"עצמיות" וה"אישיות". כאשר האישיות היא המרכיב באדם שמאפשר לאכול, להתקיים, לרצות, לקנות, להגדיל את האגו, להצליח בכל מחיר. אותם מרכיבים שמאפשרים לו לדחוף את עצמו על חשבון אחרים, "אני ואפסי עוד". בעוד שההבחנה בין עצמיות לאישיות איננה דומה או זהה להבחנה בין טוב ורע. אם כי הדואליות הזו עלולה להביא אותנו לחשוב שמדובר בטוב וברע, הרי שזה משתנה במעבר מילדות לבגרות. בין מבוגר לילד. שכן, גם באישיות וגם בעצמיות יש מרכיבים של טוב ורע שחייבים להיות מודעים להם. מכל מקום הרבה יותר מרכיבים רעים באישיות המייצגת את האדם הפיזי, החי ברגשות מעורבים, ואשר מחשבותיו אינן מסודרות במורכבותן. בעוד העצמיות מייצגת את המחשבה, האהבה והעשייה הרוחנית והאלוהית שבאדם, אובססיה לכיוון העצמיות, עלולה להיות מכשול בדרכו הרוחנית של החולם, במובן של הזנחת הגוף הפיזי. ומכל מקום העצמיות והאישיות מחוברות ביניהן באחדות בלתי ניתנת להפרדה, כל עוד האדם בחיים. האישיות היא אם כן כלי הכרחי כדי שלעצמיות יהיה רכב שיוכל להסיעה לכל מקום, בעוד שהאישיות היא הרכב, העצמיות היא הנהג. מה שקורה במציאות של רבים מאיתנו, זה שהרכב מנהל אותנו, והעצמיות רדומה ומנוהלת על ידי המשרת במקום להקשיב לאדון הפנימי.
התיאטרון של החג הרוחני והרפואי, כפי שתיארנו למעלה, מורכב מבסיס תיאטרוני, כלומר מהקתרזיס המאפשר לאדם להשתחרר מהדרמה של הקיום האישיותי שלו והיומיומי, על מנת להגיע להתעלות רוחנית. זהו תיאטרון הפותח את דלתותיו אל ההילה האנושית, וכך הקשר שנוצר בין החולם ומערכת השמש מתבצע באמצעות האור. הוא מאפשר לנו לשחק את חיינו, לא רק על מנת להביא תענוגות לחושינו, או להתמודד עם מרכיבי הפסיכולוגיה שבעברנו, אלא כדי לקחת חלק במסע החניכה, היכן שהמחזאי – החולם – כותב מחדש ובונה מחדש את חייו החדשים. לימוד שכזה בתיאטרון החלום מן העבר, מאפשר למחזאי, לחולם, לשחקן, לבמאי ולכל המשתתפים באירוע של החג הרפואי – היכן שכולם הם גם צופים וגם שחקנים בעת ובעונה אחת – מאפשר אם כן, התמודדות עם העבר, הודות לכל צורות האמנויות, הדתות והמדעים. וזאת על מנת לכתוב את התסריט של העתיד, בהרמוניה, בחוכמה, באיזון, הודות לאהבה הנובעת מהאידאל לשיפור, לתיקון ולריפוי העולם.
הכנת השחקן לפני עלייתו לבמה
בעת החדשה, מאז סטניסלבסקי (בספרו "עבודת השחקן על עצמו") ועד פיטר ברוק (בספרי: "פגישות עם פיטר ברוק" 1990 תל-אביב) התיאטרון המודרני המוכר לי, במובן שלי, מיועד להכין את קהליו לקראת מימד חדש של החיים החדשים שהחלו זורמים בכדור הארץ. הכל מתנהל כיום בתהליך של שינויים, בכל תחום שאליו תפנו, השינוי מזורז ובעל חשיבות עצומה, לעומת העבר. אבל חייבים להדגיש מהו הכיוון של שינוי האנושות שמשמעותו מימוש האידיאל של עולם חדש וטוב יותר. וכשמדברים על טוב, אפשר לכתוב מאמר נוסף בנושא הטוב על משמעויותיו לעומת הרע. מהו טוב? טוב הוא האושר של כל תושבי כדור הארץ, בני האדם כמובן, אבל גם כל תושבי הטבע. וזה אפשרי. ראינו זאת לא מכבר בהצגה "מאהאבארטה" של פיטר ברוק שבה עימת משפחה אחת על שני חלקיה, ושאלת הטוב עלתה ללא הרף גם בסרטו זה. ואם השחקנים עצמם (כולנו שחקנים, לפי שייקספיר) אינם נותנים דוגמה מכיוון זה, הרי לעולם לא נוכל לממש זאת… הנה, פיטר ברוק, הוא לא רק במאי תיאטרון של חלומות וחזיונות, הוא גם מדריך רוחני בתנועה רוחנית, והתיאטרון עבורו הוא שדה למימוש הידע של החניכה שרכש אצל גורדייף. אבל השחקנים שמגיעים לתיאטרון אינם מורים רוחניים, והם אפילו לעיתים לא מוכנים להיות תלמידיו של מורה רוחני, כמו ברוק או אחר, וכך המימוש של האידאל לשינוי האדם, מתרחק אם אפילו במערך התיאטרון לא מצליחים לממשו. לכן העלינו כאן דיסציפלינה, סוג של משמעת שתאפשר למשתתפים בתיאטרון החג הרפואי לקחת זאת ברצינות. ולדוגמה, מדוע שלא יכינו את עצמם כראוי לפני עלותם לבמה? מדוע שלא יעברו תחילה סוג של שיחרור, ולאחר מכן סוג של מדיטציה מרגיעה, יחד עם כל המשתתפים האחרים. מדוע שלא יבראו סביבם אווירה של שלווה מרגיעת שרירים, כאשר התבוננות זו תאפשר הקטנת קונפליקטים בין המשתתפים. האם זה אפשרי? אולי לא לכולם, אך הכיוון של המאמר הזה, מאפשר אולי לחשוב על האפשרויות הקיימות באילוזיה. שניתן אולי להופכן למציאות ביום שמש אחד.
*מאמר זה פורסם במקור בצרפתית, בכתב העת הצרפתי Theatres du Monde מס. 20 , אוניברסיטת אביניון, 2010, הפקולטה למדעי הרוח, האגודה הבינלאומית לחקר אמנויות התיאטרון
אוריאל זוהר הוא במאי תיאטרון, סופר, משורר, מחזאי, מתרגם ודרמטורג. מנחה "תיאטרון רפואי". משנת 1986 מלמד במחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות בטכניון, פרופסור אורח באוניברסיטאות הסורבון ובית הספר הגבוה לתעשייה וניהול בפריז. זוהר ביים מחזות ישראלים, מחזות קלאסיים ומודרניים, חלקם פרי עטו או בתרגומו. מנחה ומביים את להקת תיאטרון הטכניון שהקים, המציגה בארץ ובפסטיבלים באירופה. הקים בשנת 2006 להקת תיאטרון בפריז, ביים בצרפתית את "אויב העם" מאת איבסן, "סרפיטה" עיבוד רומן מאת בלזק, וב-2013 "מסר למטריאליסטים" מאת איבנהוב, בשוויץ. שיחק בצרפת במספר מחזות מאת שייקספיר, מולייר, ויקטור הוגו ועוד. כתב 36 מחזות: "ישמע-עם את הגר", "להתקרב דרך אגב", "הבגד בלתי נראה" ועוד, וכן פרסם שירים ומאמרים.
הוספת תגובה