להיות בודהיסאטווה נמצא בסל הקניות שלך
צפייה בסל קניותמשלוח חינם לנקודת איסוף בהזמנה מעל 200 ש"ח ועם שליח בהזמנה מעל 350 ש"ח.
בכל שאלה ובעיה ניתן לפנות אלינו ונשמח לעזור.
"דרך הבּוֹדהיסאטווה" (בּוֹדהִיצָ’ארְיָאוָטָרה), פואמה המחזיקה כ-770 בתי שיר שנכתבה במאה ה־8 על ידי שנטידווה (Shantideva), נזיר מצפון הודו. הפואמה נחשבת ברבים לטקסט החמלה המכונן של זרם המָהָאיָאנָה, הבודהיזם הטיבטי. הפואמה נכתבה בסנסקריט ותורגמה לטיבטית במאה ה־12. טקסט זה בעל חשיבות עליונה לכל המתעניין בבודהיזם טיבטי בפרט, ובבודהיזם בכלל.
"דרך הבודהיסאטווה" נכתבה כניתוח אנליטי נוקב של מצבי אנוכיות וזולתנות, וכמדריך אישי המכוון להתעוררות התודעה ולטיפוח הוויה של אהבה, חמלה, נדיבות וסבלנות. הפואמה מעוררת מצבי תודעה חיוביים וייחודיים, שמסיטים אותנו מסבל ומאבק חסרי תכלית לשמחה ושלווה, ובאופן הדרגתי חושפת אותנו למלוא ההדר של זרם המָהָאיָאנָה.
מאז כתיבתה ועד היום משמשת הפואמה כבסיס ללימוד, להרהור ולמדיטציה על ידי דורות רבים של מתרגלים.
התרגום מנגיש את היופי הפואטי של המקור, שומר על המשמעויות הרוחניות במלואן, ומציג את החוכמה הבלתי נתפסת של שנטידווה בעברית בת זמננו.
פמה צ’ודרון (נ’ 1936) היא נזירה בודהיסטית ממוצא מערבי, והמורה הראשית במנזר הטיבטי גמפו אבי שבנובה סקושיה, קנדה. צ’ודרון כתבה ספרים רבים המפרשים את הוראת הבודהיזם הטיבטי. "להיות בודהיסאטווה" הוא גולת הכותרת של יצירתה. צ’ודרון מפרשת כאן את הפואמה של שנטידווה עבור קהל מודרני בשפה בהירה וציורית, ובקשיחות וחמלה שאפיינו את כתיבתה כל ימיה.
"אם יש בי הבנה כלשהי של חמלה
ושל תרגול התודעה הערה, הרי שאלה מבוססים
בשלמותם על דרך הבודהיסאטווה."
הדלאי לאמה ה־14
אנשים שקנו מוצר זה קנו גם...
הקדמה
אנשים כמונו יכולים לחולל שינוי
דרך הבודהיסאטווה נכתב בהודו במאה השמינית לספירה, אך ממשיך להיות רלוונטי מאוד לתקופתנו. חיבור קלאסי זה נכתב על ידי החכם ההודי שַנטִידֶוָה (Shantideva) ומציע לאנשים כמוכם וכמוני הנחיות מעודכנות להפתיע לחיים של שפיות ולב פתוח, אפילו בעולם משובש מאוד. ספר זה הוא המדריך בהא הידיעה לבודהיסאטוות מתחילים, אותם לוחמים רוחניים המשתוקקים להקל את הסבל — את סבלם, וסבלו של הזולת. ככזה, הוא משתייך לזרם המָהָאיָאנָה (Mahayana), אותו זרם בבודהיזם המדגיש חמלה כוללת וטיפוח תודעה חכמה, גמישה ונטולת פניות.
לפי המסורת, כדי לכתוב פרשנות לחיבור מסוג דרך הבודהיסאטווה (או Bodhycharyavatara בסנסקריט), צריך אדם להגיע להבנה רוחנית מעשית עמוקה או לקבל הנחיה בחלומו לחבר מסה מסוג זה. לדאבוני, איני עומדת בשני תנאים אלה, ולכן אני מציעה את הבנותיי בתקווה הכנה, שאולי ספרי יסייע לקוראים חדשים להפיק מספרו של שַנטִידֶוָה אותה תועלת שאני הפקתי ממנו.
ההערכה שאני רוחשת לדרך הבודהיסאטווה התפתחה בהדרגה, ורק בעקבות התוודעותי לתורתו של פטרול רינפושה (Patrul Rinpoche), הנווד היוגי הדגול שחי בטיבט של המאה ה-19. עם הזמן, כשקראתי את כתביו ושמעתי את הסיפורים השערורייתיים שסיפרו אודותיו, פיתחתי כלפי האיש היקר הוקרה ואהבה. הוא לא התגורר במקום קבוע, היה חסר כול, חריג וספונטני מאוד באורחותיו. ועם זאת היה מורה רב עוצמה וחכם מאוד, שהבנותיו הרוחניות התבטאו בכל מצבי חייו. הוא התייחס לבני אדם ברוך ובחמלה עצומים, אך גם בכנות לא מרוסנת.
כאשר נודע לי שפָּטרוּל רינפּוֹשֶה לימד חיבור זה מאות פעמים, הדבר עורר את תשומת ליבי. הוא נדד ברחבי טיבט ולימד את כל מי שהסכים להאזין לו: עשירים ועניים, נוודים ואצילים, מלומדים וכאלה שמעולם לא למדו את תורת הבודהא. כששמעתי על כך חשבתי לעצמי, "אם התימהוני הזה, שהקדיש עצמו לחיי יוגי, כל כך אהב את החיבור הזה, חייב להיות בו משהו." ורק אז התחלתי ללמוד אותו ברצינות.
יש אנשים המתאהבים בדרך הבודהיסאטווה בפעם הראשונה שהם קוראים אותו. לא אני. לאמיתו של דבר, לא הייתי מתמידה בו לולא הערצתי לפָּטרוּל רינפּוֹשֶה. ואף על פי כן, מרגע שהתחלתי להתמודד עם תכניו, דרך הבודהיסאטווה ניער אותי משאננות עמוקה ואט אט נוכחתי בדחיפות ובעדכניות של הנחיותיו. בהדרכתו של שַנטִידֶוָה התחוור לי שאנשים רגילים כמונו מסוגלים לחולל שינוי בעולם הזקוק לעזרה כאוויר לנשימה.
עם הזמן גם נוכחתי בחסרונה של פרשנות פחות מלומדת מהפרשנויות הקיימות, כזו שתדבר אל הקהל הרחב ותהיה נגישה גם לאלה שאינם יודעים דבר אודות תורת הבודהא.
מסיבות אלה, כאשר התבקשתי ללמד את דרך הבודהיסאטווה במכללה של מנזר גָמפּוֹ אָבּי (Gampo Abbey) כבר הייתי להוטה לנסות זאת. הספר הנוכחי מבוסס על מערכי השיעור וההרצאות האלה. פרשנותי להנחיות של שַנטִידֶוָה ניתנת במידה רבה מפרספקטיבה של תלמיד; היא חלקית ואינה מלאה. ללא ספק, עם הזמן ובסיוע מורי, הבנותיי בחיבור יעמיקו משמעותית; ואף על פי כן, אני מאושרת שביכולתי לשתף אחרים בהתלהבותי מכתבי שַנטִידֶוָה.
* * *
שַנטִידֶוָה נולד כנסיך בהודו של המאה ה-8. בהיותו הבכור נועד לרשת את כס המלוכה. לסיפור זה גרסאות שונות. באחת מהן, בלילה שקדם להכתרתו הופיע בחלומו של שַנטִידֶוָה מָנג'וּשְרי (Manjushri), הבודהיסאטווה של החוכמה, והורה לו לפרוש מחייו הארציים ולבקש את האמת המוחלטת. בעקבות החלום עזב שַנטִידֶוָה את ביתו באותו היום בעודו מוותר על כס המלוכה לטובת הדרך הרוחנית, כפי שעשה הבודהא ההיסטורי לפניו.
בגרסה אחרת, בלילה שקדם להכתרתו ערכה לו אימו טקס רחצה במים רותחים, ושַנטִידֶוָה שאל אותה מדוע היא מכאיבה לו בכוונה תחילה. לפי המסורת, היא השיבה לו: "בני, כאב זה הוא כאין וכאפס בהשוואה לכאבים שייסרו אותך כשתהיה מלך." באותו הלילה הוא עזב את ביתו.
יהיה המניע לעזיבתו אשר יהיה, שַנטִידֶוָה נעלם ברחבי הודו ופצח בחיי פרישות. כעבור זמן מה הוא הגיע לאוניברסיטת נלנדה (Nalanda) — שבאותם ימים שכנה במנזר הגדול והחזק ביותר בהודו — מוסד הוראה נודע שצודד תלמידים מכל רחבי העולם הבודהיסטי. בנלנדה הוא הוסמך לנזירות וניתן לו השם שַנטִידֶוָה, שמשמעותו "אל השלום".
בניגוד למוניטין שיצא לו מאוחר יותר, שַנטִידֶוָה לא היה אהוב במיוחד בנלנדה. ככל הנראה הוא היה אחד מאלה שאף פעם לא מגיעים בזמן לשיעור, לא לומדים ולא מתרגלים. עמיתיו הנזירים אמרו עליו ששלושת "ההבנות העמוקות" שלו הן אכילה, שינה ועשיית צרכים. בסופו של דבר הם החליטו ללמדו לקח והזמינו אותו לשאת הרצאה בפני תלמידי ומורי האוניברסיטה. לכבוד זה זכו רק התלמידים הטובים ביותר. על אלה, הנבחרים, היה לשבת על כס מוגבה וכמובן לשאת דברים.
לפי אחת הגרסאות, הנזירים היו בטוחים ששַנטִידֶוָה לא מבין דבר וחצי דבר, ולכן האירוע יביכו וישפילו והוא ייאלץ לעזוב את האוניברסיטה.
גרסה אחרת מציגה את אוניברסיטת נלנדה באור אוהד יותר: במקרה זה, הנזירים קיוו שאם יצליחו להביך את שַנטִידֶוָה, הדבר יגרום לו להשקיע בלימודיו. ולמרות זאת, כמו כל בני האדם המכינים כתב תביעה נגד מאן דהוא, ככל הנראה הם שאבו הנאה מסוימת מהאפשרות שיגרמו לשַנטִידֶוָה מבוכה ואי־נוחות: כדי להעצים את השפלתו, מספרים שהם בנו את כס המרצה גבוה במיוחד וללא גרם מדרגות.
לתדהמתם הרבה לא התקשה שַנטִידֶוָה להתיישב על הכס. לאחר מכן שאל בקול בוטח את הנזירים שנאספו אם להעביר שיעור מסורתי או שברצונם ללמוד משהו חדש. כאשר ענו שהם רוצים לשמוע משהו חדש, הוא החל להעביר את דרך הבודהיסאטווה בשלמותה (בּוֹדהִיצָ'רְיָאוָטָרָה, Bodhycharyavatara).
לא זו בלבד שהוראתו היתה אישית מאוד, גדושת עצות מועילות ורלוונטית לחייהם, היא גם היתה פואטית ורעננה. התכנים עצמם לא היו רדיקליים. כבר בשורות הראשונות אומר שַנטִידֶוָה שכל מה שהוא עומד ללמד לקוח ממסורת הבודהא; אלא שלא נושאי הלימוד היו מקוריים, אלא הדרך הישירה והעדכנית שבה ניסח את דבריו, כמו גם עוצמתם ויופיים.
לקראת סוף דבריו החל שַנטִידֶוָה ללמד על "ריקות": הטבע הבלתי מותנה, וכמו חלומי של כל החוויות, שאינו ניתן לביטוי מילולי. ככל שהמשיך לדבר, דבריו נעשו יותר ויותר ערטילאיים וחסרי מוצקות; הקושי בהיאחזות בהם הלך וגדל, ותודעות התלמידים נפתחו יותר ויותר. בנקודה זו, מספרים ששַנטִידֶוָה החל לרחף. הוא ריחף, מושהה באוויר, כלפי מעלה, עד שהנזירים כבר לא יכלו לראותו ורק שמעו את קולו. יכול להיות שתיאור זה פשוט נועד לבטא עד כמה מאזיניו היו מרותקים ומוקסמים. לעולם לא נדע לבטח. כן ידוע לנו, ששנטידווה נעלם לאחר ההרצאה על הריקות. ככל הנראה, בשלב זה הנזירים התאכזבו מהיעלמותו. כך או כך, הוא מעולם לא חזר לנלנדה אלא המשיך להיות יוגי נודד עד סוף ימיו.
* * *
דרך הבודהיסאטווה מחולקת לעשרה פרקים. פָּטרוּל רינפּוֹצֶ'ה ארגן אותם בשלוש חטיבות עיקריות המבוססות על בית השיר הבא, שכתב המורה הבודהיסטי הדגול נָגָרג'וּנָה (Nagarjuna):
מִי יִתֵּן וּבוֹדְהִיצִ'יטָָה, נְדִירָה וּשְׁמֵימִית,
תּוֹפִיעַ הֵיכָן שֶׁעוֹד לֹא הִתְהַוְּתָה;
וּבַמָּקוֹם שֶׁתּוֹפִיעַ, מִי יִתֵּן שֶׁלֹּא תִּדְעַךְ
אֶלָּא תִּצְמַח וּתְלַבְלֵב לְאֵין שִׁעוּר.
נהוג לתרגם את המונח בּוֹדְהִיצִ'יטָה (סנסקריט) כ"לב שהתעורר" או "תודעה שהתעוררה". המונח מתייחס לתשוקה עזה להקל על סבל. במישור היחסי, בּוֹדְהִיצִ'יטָה מבטאת עצמה ככיסופים. ספציפית, זו כמיהה עמוקה לשחרור העצמי מייסורי הבורות ודפוסי ההרגל, כדי שיוכל לסייע לשחרורו של הזולת. כמיהה זו להקל על סבלם של אחרים היא העיקר. אנו מתחילים קרוב לעצמנו ומייחלים לסייע לאלו שאנו מכירים ואוהבים, אך השאיפה הבסיסית מקיפה וכוללת. בּוֹדְהִיצִ'יטָה היא מעין "משימה בלתי אפשרית": התשוקה להביא קץ לסבלם של כל היצורים, בהם אלה שלעולם לא נפגוש, כמו גם אלה שאנו מתעבים.
במישור המוחלט, בּוֹדְהִיצִ'יטָה היא חוכמה לא־דואלית: היא המהות הכבירה והאובייקטיבית של התודעה. חשוב מכול, זו התודעה שלנו — שלי, שלך. היא נראית מרוחקת; אך זה רק נדמה לנו. למעשה, שַנטִידֶוָה כתב חיבור זה להזכיר לעצמו שהוא יכול ליצור קשר עם תודעת החוכמה שלו ולסייע לה לפרוח.
לפי החלוקה המשולשת של פָּטרוּל רינפּוֹשֶה, שלושת הפרקים הפותחים בדרך הבודהיסאטווה מבארים את שתי שורות הפתיחה של נָגָרג'וּנָה — "מי יתן ובּוֹדְהִיצִ'יטָה, נדירה ונאצלה, תופיע היכן שעוד לא התהוותה" — ומתייחסים לכמיהה הראשונית להיטיב עם הזולת. אנו נכספים שסגולה זו, שבכוחה לחולל בנו תמורה, תופיע בנו, ובכל היצורים, ואפילו באלה שמעולם לא גילו עניין בטובתו של הזולת. הפרק הראשון הוא פואמה אפית, העוסקת בנפלאות הלב והתודעה שהתעוררו (בּוֹדְהִיצִ'יטָה). הפרק השני מכין את התודעה לכיסופי הלב המתעורר: אנחנו מכינים את התודעה כחקלאי המטייב את הקרקע, כדי שזרע הבּוֹדְהִיצִ'יטָה יוכל להכות שורש ולצמוח. הפרק השלישי מציג בפנינו את שבועת הבּוֹדהיסַאטוָה, המחויבות לעשות שימוש בחייו לעזרת הזולת.
מצער להודות שרוב הזמן אנחנו עסוקים בנוחות ובביטחון העצמיים שלנו, ולכן איננו מרבים לשאול את עצמנו מה מרגישים אחרים. אנחנו חוששים מהדעות הקדומות ומכעסיו של הזולת ומגנים אותם, ובאותה השעה עצמה מצדיקים תכונות אלה בנו עצמנו. איננו רוצים שאנחנו והיקרים לנו נסבול, ובכל זאת מקבלים בסלחנות כשמישהו נוקם באויבינו. למרות זאת, מדי יום ביומו, כשאנו רואים בחדשות את התוצאות ההרסניות של גישת "קודם אני", ייתכן שנייחל להופעתה של בּוֹדְהִיצִ'יטָה בלבבות של גברים ונשים באשר הם. או אז, במקום לשאוף לנקמה, נרצה שאפילו אויבינו יחיו בשלום.
מרטין לותר קינג (Luther King) המנוח גילם בחייו כיסופים אלה. הוא ידע שאושר מותנה בריפוי המצב בכללותו. נקיטת צד — שחור או לבן, תוקפן או קורבן — פשוט מנציחה את הסבל. כדי שאני אירפא, כולם צריכים להירפא.
לבני האדם המחוללים שינוי חיובי בעולם שלנו יש לב גדול; בּוֹדְהִיצִ'יטָה ערה בתודעתם במידה רבה ביותר. בסיוע האמצעים המתוחכמים של תקשורת המונים הם מסוגלים לחולל שינויים עצומים, אפילו בקרב אלה שבעבר היו מרוכזים בסיפוק צורכיהם בלבד. ההתפכחות הראשונית של הלב שהתעורר, אם כן, היא הנושא שעומד בלב שלושת הפרקים הראשונים בדרך הבודהיסאטווה.
שלושת הפרקים הבאים בדרך בודהיסאטווה תואמים את השורה השלישית בטקסט של נָגָרג'וּנָה – "ובמקום שהופיעה, מי יתן ולא תדעך" — המדגישה את הצורך בטיפוח הבּוֹדְהִיצִ'יטָה. אם לא נעודד את ההשתוקקות להקלת הסבל היא עלולה לדעוך. אף שהיא לעולם לא נעלמת לגמרי, היכולת לאהוב ולחמול בפירוש יכולה להיחלש.
דברים אלה נכונים גם לגבי תובנות. אפילו מבט חטוף בתודעתנו הפתוחה עשוי לגעת בנו עמוקות. הוא עשוי להעניק לנו השראה לקרוא ספרים כספר זה, ולעורר בנו תחושת דחיפות לעשות משהו משמעותי בחיינו. אבל אם לא נטפח השראה זו, היא תיחלש ותדעך. החיים ממשיכים כהרגלם, ואנחנו שוכחים שבזמן מן הזמנים נוכחנו בדברים מנקודת ראות רחבה יותר. מסיבה זו, ברגע שאנחנו חשים את הכמיהה לבּוֹדְהִיצִ'יטָה, אנו זקוקים להדרכה כיצד להמשיך מנקודה זו.
בפרקים 4, 5 ו-6 מתאר שַנטִידֶוָה כיצד לעבוד ביעילות עם תגובות רגשיות אוטומטיות ותודעה פרועה. אלה הנחיות חיוניות להשתחררות מהתרכזות בעצמי, אותה נקודת התייחסות צרת־אופקים שהמורה שלי, צ'וּגיָאם טְרוּנגפַּה רינפּוֹשֶה, כינה "קליפת הגולם".
פרקים אלה גם מציגים בפנינו את שש הפַרָמיטוֹת (Paramitas). אלו שש דרכים בסיסיות המעמיקות מעבר לדפוסים המורגלים ולביטחון הכוזב שהם מעניקים לנו, ומאפשרות לצועדים בהן להרגיש בנוח בחיים אלה, שבמהותם בלתי צפויים ונעדרי אחיזה (Groundlessness). המשמעות המילולית של המילה "פרמיטה" היא "לעבור לגדה הנגדית": לחרוג מהתפיסות הרגילות, המסנוורות אותנו מראות את החוויות המיידיות שלנו.
בפרק החמישי מציג שַנטִידֶוָה את הפרמיטה של משמעת (Discipline); בפרק השישי את הפרמיטה של סבלנות. אך הכוונה אינה למשמעת ולסבלנות במשמעות הרגילה של איפוק ושליטה עצמית; המדובר במשמעת ובסבלנות המעוררות את ליבנו באמצעות פירוק הרגלים מושרשים של שליליות ואנוכיות.
פרקים 7, 8 ו-9 מבארים את השורה האחרונה שכתב נָגָרג'וּנָה וכוללים את ההנחיות המעודדות את בּוֹדְהִיצִ'יטָה לצמוח וללבלב עוד ועוד. הפרק השביעי דן בפרמיטה של התלהבות; הפרק השמיני בפרמיטה של מדיטציה; והפרק התשיעי בחוכמת הריקות.
כאן, בחלקו השלישי של הספר, מראה לנו שַנטִידֶוָה כיצד בּוֹדְהִיצִ'יטָה יכולה להפוך לדרך חיים. בסיועה נוכל, בסופו של דבר, להיות אפילו במצבים המאתגרים ביותר תוך שמירה על תודעה צלולה וחומלת. המדובר, כמובן, בתהליך למידה הדרגתי, שאף עלול לכלול נסיגות. אבל בשעה שאנו עורכים את המסע המוביל מהפחד להיעדרו של הפחד, שַנטִידֶוָה נמצא תמיד בהישג ידנו, עם החוכמה והעידוד שאנו זקוקים להם.
לאחר ששקלתי בדבר, החלטתי שפרשנות של הפרק התשיעי בדרכו של הבּוֹדהיסָאטוָה מצריכה, היא לעצמה, ספר שלם. נכון אמנם שהוראות אלו עוסקות בפרמיטה של החוכמה וממלאות תפקיד חשוב בהצגת הדברים השלמה של שַנטִידֶוָה, אך הן הרבה יותר מורכבות ומעוררות רתיעה מאשר שאר הטקסט. הן מציגות פולמוס פילוסופי בין השקפת "דרך המלך" של שַנטִידֶוָה ביחס לריקות לבין השקפות של אסכולות אחרות, בודהיסטיות ולא־בודהיסטיות. לאור מורכבותם אני סבורה שעדיף ללמד הנחיות אלה בנפרד ובמועד עתידי. לעת עתה, ברצוני להפנות את הקוראים והקוראות להסבר המצוין המופיע במבוא של דרך הבודהיסאטווה בתרגום לאנגלית של קולקטיב פדמקרה (Padmakara), ולספר חוכמה עילאית (Transcendent Wisdom), שכתב הוד קדושתו הדלאי לאמה.
בפרק העשירי והאחרון מקדיש שַנטִידֶוָה — בלב שלם ובלהט עז — את התועלת של הוראותיו לכל היצורים הסובלים, יהיו אשר ובאשר יהיו.
* * *
אני רואה בחיבור זה מדריך למידה, המנחה אותנו כיצד לקרב אלינו את הזולת ולהיפתח כלפיו, ומנחה אותנו למעשים של חמלה. אנחנו יכולים לקרוא אותו כדי להשתחרר מההרגלים ומאובדן העצות המשתקים אותנו. נוכל לקרוא אותו על מנת לעודד ולחזק את החוכמה והחמלה שבנו. ונוכל לקרוא אותו, כשהמניע שלנו הוא לשתף את התועלת הצפונה בו עם כל אדם שנפגוש.
זו רוח הדברים: קראו את דרך הבודהיסאטווה, כשאתם מכוונים לקבל ולעכל את כל מה שנשמע כמו אמת. לא הכול יעניק לכם השראה. ייתכן שהשפה תאתגר אתכם, ואולי תרגישו לעתים שהטקסט מרגיז אתכם או מעליב. אך זכרו שהכוונה הבסיסית של שנטידווה היא תמיד לעודד אותנו. הוא לעולם אינו מפקפק בכוחנו, בטוב ליבנו וברצוננו הבסיסי לעזור לאחרים, והוא מספר לנו את כל מה שלמד לגבי איך לעשות זאת. לאחר מכן, כמובן, השימוש בידע זה ומימושו תלויים בנו בלבד.
אני עצמי אסירת תודה לשנטידווה, שהיה נחוש להעביר את המסר הבא: אנשים כמוכם וכמוני מסוגלים לחולל שינוי בחיינו אם נעורר בעצמנו את כיסופי הבּוֹדְהִיצִ'יטָה. ואני חשה הכרת תודה עמוקה כלפיו על כך שביטא בתקיפות את הדחיפות הרבה ביותר שבפעולה זו. אסור לנו לאבד זמן. כשאני רואה את מצבו של העולם כיום, אני יודעת שהמסר שלו עדכני ורלוונטי מתמיד.
וְעַתָּה, כָּל עוֹד הַיְּקוּם מִתְקַיֵּם,
וְכָל עוֹד יִמָּצְאוּ בּוֹ יְצוּרִים חַיִּים,
מִי יִתֵּן וְגַם אֲנִי אַמְשִׁיךְ
לְסַלֵּק אֶת צַעַר הָעוֹלָם.
דרך הבודהיסאטווה V.10.55