הנדסה פנימית

כשאיבדתי את חושיי

הייתי אז איש
שעלה במעלה הגבעה
חשבתי איך להרוג שעה
אך הרוג הרגתי
את כל מה שהייתי והיה לי
עת איבדתי את מה שהייתי והיה לי
אבדו גם רצוני ויכולותיי
הנה אני, כלי ריק
משועבד לרצון האלוהי
וליכולתו האינסופית
בעיר מַייסוֹר ישנה מסורת. אם יש לך משהו לעשות, אתה עולה לגבעת צָ'מוּנְדִי. ואם אין לך שום דבר לעשות, אתה עולה לגבעת צ'מונדי. אם אתה מתאהב, אתה עולה לגבעת צ'מונדי. ואם אהבתך כבתה, אתה מוכרח לעלות לגבעת צ'מונדי.
אחר צוהריים אחד לא היה לי מה לעשות, ובאותם ימים אהבתי כבתה, אז עליתי לגבעת צ'מונדי.
החניתי את האופנוע שלי והתיישבתי על סלע כשני שלישים מהדרך לראש הגבעה. כבר זמן מה שזה היה "סלע ההרהורים" שלי. עץ אוכמניות סגולות ועץ בַּנְיָאן קטן שלחו שורשים נחושים לתוך סדק עמוק בפני הסלע. נוף פנורמי של העיר נפרש לפני.
עד אותו רגע, בחוויה שלי הגוף והנפש שלי היו "אני" והעולם היה "שם בחוץ". אבל פתאום לא ידעתי מהו אני ומה לא אני. העיניים שלי עדיין היו פקוחות. אבל האוויר שנשמתי, הסלע עליו ישבתי, האטמוספירה שסביבי, הכול נהפך לאני. הייתי כל מה שקיים. הייתי בהכרה, אבל איבדתי את חושיי. טבעם המבדיל של החושים פשוט הפסיק להתקיים. ככל שאוסיף ואספר ילכו הדברים ויישמעו מטורפים יותר, כי מה שקרה היה פשוט בל יתואר. מה שהוא אני היה פשוטו כמשמעו בכל מקום. הכול התפוצץ אל מעבר לגבולות מוגדרים; הכול התפוצץ לתוך כל שאר הדברים. זו הייתה אחדות נטולת ממדים של שלמות מוחלטת.
חיי הם רק הרגע ההוא, מתמשך בחן.
כשחזרתי לחושיי הרגילים, זה הרגיש כאילו חלפו רק עשר דקות. אבל הצצה בשעוני גילתה לי שהשעה שבע וחצי בערב! ארבע שעות וחצי עברו. עיניי היו פקוחות, השמש שקעה, והיה חשוך. הייתי מודע לגמרי, אבל מה שהחשבתי כעצמי עד אותו רגע נעלם לחלוטין.
אף פעם לא הייתי מאלה שבוכים. ובכל זאת, הנה אני, בגיל עשרים וחמש, על סלע בגבעת צ'מונדי, אחוז טירוף אקסטטי עד שהדמעות זרמו וחולצתי הייתה רטובה כולה!
אף פעם לא הייתה לי בעיה להיות שלֵו ושמח. חייתי את חיי כמו שרציתי. גדלתי בשנות השישים, תקופת הביטלס והג'ינס הכחולים, קראתי לא מעט פילוסופיה וספרות אירופיות — דוסטוייבסקי, קאמי, קפקא ודומיהם. אבל הנה אני מתפוצץ לממד שונה לגמרי של קיום שלא ידעתי דבר לגביו, ספוג כולי בתחושה חדשה לגמרי — חיוניות, אושר עילאי4 — שמעולם לא הכרתי ולא דמיינתי שאפשרית. כשניתחתי את זה במוחי הספקני, הדבר היחיד שמוחי יכול היה לומר לי הוא שאולי אני יורד מהפסים! ובכל זאת, זה היה כל כך יפה שידעתי שאני לא רוצה לאבד את זה.
מעולם לא ממש הצלחתי לתאר את מה שקרה אותו אחר צוהריים. אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את זה היא שעליתי ולא ירדתי. מעולם לא ירדתי.

נולדתי במייסור, עיר נסיכותית יפה בדרום הודו, עיר בירה לשעבר, הידועה בארמונותיה ובגניה. אבי היה רופא, אימי הייתה עקרת בית. הייתי הצעיר מבין ארבעה אחים.
בית הספר שעמם אותי. מצאתי את הישיבה בכיתה בלתי אפשרית כי ראיתי שהמורים מדברים על משהו שלא נגע כלל לחייהם. מדי יום, כילד בן ארבע, הוריתי למטפלת שלי, שליוותה אותי לבית הספר בבוקר, להיפרד ממני בשער בית הספר ולא להיכנס לבניין. ברגע שהייתה עוזבת הייתי רץ אל הקניון הסמוך, שהתפוצץ ממגוון מופלא של חיים. התחלתי לצבור גן חיות פרטי עצום של חרקים, ראשנים ונחשים בתוך בקבוקים שלקחתי מארון הציוד הרפואי של אבי. אבל אחרי כמה חודשים, כשהורי גילו שלא שאני לא הולך לבית הספר, לא היה נראה שהם התרשמו במיוחד מהמחקר הביולוגי שלי. מסעותיי לקניון התקבלו בביטול כמו היו משחקים בתעלת ניקוז. מתוסכל, כפי שהייתי לעיתים קרובות, ממה שתפסתי כעולמם התפל וחסר הדמיון של המבוגרים, פשוט הפניתי את תשומת לבי למקומות אחרים ומצאתי משהו אחר לעשות.
בשנים מאוחרות יותר העדפתי להעביר את ימַי בשיטוט ביער, בלכידת נחשים, בדיג, בטיולים ובטיפוס על עצים. לעיתים קרובות הייתי מטפס לענף הגבוה ביותר של עץ גדול, עם קופסת האוכל שלי ובקבוק מים. תנועת הנדנוד של הענפים הייתה מכניסה אותי למצב דמוי טרנס, שבו הייתי ישן אבל ער לגמרי בו־זמנית. הייתי מאבד את תחושת הזמן על העץ הזה. הייתי יושב שם מתשע בבוקר עד ארבע וחצי אחרי הצוהריים, כשהפעמון צלצל ויום הלימודים נגמר. זמן רב אחר כך הבנתי כי באופן לא מודע נעשיתי מדיטטיבי בשלב זה בחיי. מאוחר יותר, כשהתחלתי להדריך אנשים אל תוך מדיטציה, הייתה זו תמיד מדיטציית נדנוד. מובן שבאותו שלב אפילו לא שמעתי על המילה "מדיטציה". פשוט אהבתי את הדרך בה העץ נדנד אותי אל תוך מצב שמעבר לשינה ולערות.
הלימודים שעממו אותי אבל התעניינתי בכל השאר — ממה העולם עשוי, פני הקרקע, הדרך שבה אנשים חיים. נהגתי לרכוב על האופניים שלי בשבילי הבוץ הכפריים, כשאני גומא לפחות שלושים וחמישה קילומטרים ביום. כשהגעתי הביתה הייתי מצופה כולי בשכבות של בוץ ואבק. נהניתי במיוחד ליצור בראשי מפות של האזורים שבהם טיילתי. כשהייתי לבד יכולתי פשוט לעצום את העיניים ולצייר בעיני רוחי מחדש את כל הנופים שראיתי באותו אחר צוהריים — כל אבן, כל פיסת סלע חשופה, כל עץ. הייתי מוקסם מעונות השנה השונות, מהאופן שבו השתנתה הקרקע כשנחרשה, וכשהיבולים התחילו לנבוט. זה היה מה שמשך אותי לכתביו של תומאס הרדי: תיאורי הנוף האנגלי שלו, שמתמשכים דפים על גבי דפים. עשיתי את אותו דבר בראש שלי עם העולם שסביבי. אפילו היום זה כמו סרט וידיאו בראשי. אם אני רוצה אני יכול להקרין מחדש את הכול, שנים על גבי שנים של כל מה שראיתי, בבהירות חיה.
הייתי ספקן ללא פשרות. אפילו בגיל חמש, כשמשפחתי הלכה למקדש, היו לי שאלות — והרבה. מיהו אלוהים? איפה הוא? שם למעלה? איפה זה למעלה? כמה שנים לאחר מכן היו לי אפילו עוד יותר שאלות. בבית הספר הם אמרו שכדור הארץ הוא עגול. אבל אם כדור הארץ עגול, איך אפשר לדעת איזה כיוון הוא למעלה? איש מעולם לא הצליח לענות על השאלות האלו, אז אף פעם לא נכנסתי למקדש. לכן הם נאלצו להשאיר אותי תחת חסותו של משגיח הנעליים בחוץ. המשגיח החזיק בזרועי בלפיתת צבת, מושך וסוחב אותי סביב בזמן שביצע את עבודתו. הוא ידע שאם רק יסתכל לכיוון השני אני איעלם! מאוחר יותר בחיי, לא יכולתי שלא להבחין שלאנשים שיצאו ממסעדות היו תמיד פנים שמחות יותר משל אלה שיצאו ממקדשים. זה סִקרן אותי.
ובה בעת, אף שהייתי ספקן, מעולם לא הזדהיתי גם עם התווית הזו. היו לי הרבה שאלות על הכול, אבל מעולם לא הרגשתי צורך להסיק מסקנות כלשהן. הבנתי מוקדם מאוד שאיני יודע דבר על שום דבר. משום כך הקדשתי תשומת לב עצומה לכל דבר סביבי. אם מישהו נתן לי כוס מים, בהיתי בה בלי סוף. אם הרמתי עלה, בהיתי גם בו בלי סוף. בהיתי בחושך כל הלילה. אם הבטתי בחלוק נחל, המראה היה מסתחרר בראשי בלי סוף, כך שהכרתי כל גרגיר שלו, כל זווית.
כמו כן הבנתי ששפה הייתה לא יותר מקנוניה שנרקמה על ידי בני אדם. אם מישהו דיבר, נוכחתי לדעת שהוא רק מייצר צלילים, ושאני ממציא את המשמעויות. אז הפסקתי להמציא משמעויות והצלילים נעשו משעשעים מאוד. יכולתי לראות תבניות נפלטות מפיותיהם. אם המשכתי לנעוץ מבט, האדם היה פשוט מתפוגג ונהפך לענן של אנרגיה. ואז נותרו רק תבניות!
במצב זה של בורות ללא גבול, כמעט כל דבר יכול היה לתפוס את תשומת ליבי. אבי היקר, בהיותו רופא, התחיל לחשוב שאני זקוק לאבחון פסיכיאטרי. במילותיו, "הילד בוהה במשהו בלי למצמץ כל הזמן. הוא איבד את זה!" תמיד היה נראה לי מוזר שהעולם לא מבין עד כמה עצום הוא המצב של "אני לא יודע". אלה שהורסים את המצב הזה עם אמונות והנחות מחמיצים לחלוטין אפשרות כבירה — האפשרות לדעת. הם שוכחים ש"אני לא יודע" הוא השער — השער היחיד — לחיפוש ולידיעה.
אימי הורתה לי להקדיש תשומת לב למורים שלי. וכך עשיתי. הקדשתי להם תשומת לב כזו שלעולם לא היו מקבלים בשום מקום אחר! לא היה לי מושג מה הם אומרים, אבל בפעמים שנכחתי בכיתה, בהיתי בהם ממושכות ובאינטנסיביות. משום מה זה לא מצא חן בעיניהם במיוחד. מורה אחד מסוים עשה כל דבר אפשרי כדי לחלץ ממני תגובה. אבל כשנשארתי שקט ולא הגבתי, הוא תפס בכתפי וניער אותי בפראות. "או שאתה אלוהי או שאתה השטן," הוא הצהיר. ואז הוסיף, "ואני חושב שאתה האפשרות השנייה!"
לא נפגעתי במיוחד. עד אותו רגע ניגשתי לכל דבר סביבי — מגרגיר חול ועד ליקום —בתחושת פליאה. אבל תמיד הייתה ודאות אחת בכל רשת השאלות הסבוכה הזו, והוודאות הזו הייתה "אני". אבל ההתפרצות של המורה שלי הציתה קו חקירה חדש. מי אני? בן אנוש, אלוהי, השטן, מה? ניסיתי לנעוץ בעצמי מבטים כדי לגלות. זה לא עבד. אז עצמתי את עיניי וניסיתי לגלות. דקות נהפכו לשעות, והמשכתי לשבת בעיניים עצומות.
כשעיניי היו פקוחות, הכול סקרן אותי — נמלה, עלה, עננים, פרחים, חשיכה, כמעט כל דבר. אבל לתדהמתי גיליתי שבעיניים עצומות היו אפילו יותר דברים שמשכו את תשומת ליבי — הדרך שבה הגוף פועם, האופן שבו איברים שונים עובדים, הערוצים השונים שבהם נעה האנרגיה הפנימית שלנו, האופן שבו האנטומיה ערוכה, העובדה שגבולות מוגבלים לעולם החיצוני. תרגיל זה חשף בפני את כל המכניקה של היות אנושי. במקום להוביל אותי לתשובה פשטנית שאני "זה" או "ההוא", הוא הוביל אותי בהדרגה להבנה שאם רק אהיה נכון לכך, אוכל להיות כל דבר. זה לא היה קשור להסקת מסקנה כלשהי. אפילו הוודאות של "אני" קרסה כשתחושה עמוקה יותר של מה זה להיות בן אנוש החלה להיפתח. ממצב שבו הכרתי את עצמי כאדם אוטונומי, תרגיל זה מוסס אותי. נהפכתי לישות מעורפלת.
למרות כל דרכי הפרועות, הדבר היחיד שבאופן מוזר כן הקפדתי עליו היה תרגולי היוגה שלי. זה התחיל בחופשת קיץ אחת כשהייתי בן שתים־עשרה. היינו חבורה של בני דודים שנפגשה כל שנה בבית המשפחה של סבי. בחצר האחורית הייתה באר ישנה, בעומק של יותר מארבעים וחמישה מטר. בזמן שהבנות שיחקו מחבואים, המשחק הקבוע ששיחקנו אנחנו הבנים היה לקפוץ לתוך הבאר ואז לטפס בחזרה החוצה. גם הקפיצה וגם הטיפוס היו מאתגרים. אם לא עשית את זה נכון, המוח שלך היה עלול להימרח על הקיר. כשטיפסת החוצה, לא היו מדרגות; היית צריך פשוט להיאחז בפני הסלע ולטפס למעלה בעזרת הציפורניים. הציפורניים שלנו דיממו לעיתים קרובות מעוצמת הלחץ. רק כמה מהילדים יכלו לעשות את זה. אני הייתי אחד מהם, והייתי די טוב בזה.
יום אחד, איש בן יותר משבעים שנה הופיע. הוא התבונן בנו זמן מה. מבלי לומר מילה, הוא קפץ לתוך הבאר. חשבנו שהוא גמור. אבל הוא טיפס החוצה יותר מהר ממני. בלעתי את גאוותי ושאלתי אותו רק שאלה אחת: איך? "בוא, תלמד יוגה," אמר הזקן.
הלכתי אחריו כמו כלבלב. וכך נהפכתי לתלמיד של מָלָדִיהָאלִי סְווָאמִי (כפי שהיה ידוע האיש הזקן) ונכנסתי ליוגה. קודם לכן, להעיר אותי בכל בוקר היה פרויקט משפחתי. בני המשפחה שלי ניסו לגרום לי להתיישב במיטה; הייתי צונח ונרדם שוב. אימי הייתה מושיטה לי את מברשת השיניים שלי; הייתי תוחב אותה לפה ונרדם. בייאושה, היא הייתה דוחפת אותי לחדר הרחצה; מיד הייתי נרדם שוב. אבל שלושה חודשים אחרי שהתחלתי יוגה הגוף שלי התחיל להתעורר בשעה שלוש וארבעים בכל בוקר, בלי שום עזרה מבחוץ, כפי שהוא עושה עד היום. משהתעוררתי, התרגול שלי היה פשוט קורה מעצמו, לא משנה איפה הייתי ובאיזה מצב, בלי להחמיץ אף יום. יוגה פשוטה זו — הקרויה אַנְגָמַרְדָנָה (שיטה של יוגה פיזית שמחזקת את הגידים והגפיים) — ללא ספק הבדילה אותי מהסובבים, פיזית ומנטלית, בקרב כל קבוצת אנשים. אבל זה היה הכול. או שכך האמנתי.
בחלוף הזמן, איבדתי כל אמון בלמידה מובנית. זאת לא הייתה ציניות. היו בי מספיק התלהבות וחיוּת כדי להיות מעורב בַּכול. אבל התכונה הדומיננטית שלי אפילו בגיל הזה הייתה בהירות. לא חיפשתי במתכוון חוסר עקביות או פרצות בכל דבר שלימדו אותי. פשוט ראיתי אותם. מעולם לא חיפשתי משהו בחיי. אני פשוט מסתכל. וזה מה שאני מנסה ללמד אנשים עכשיו: אם אתה באמת רוצה לדעת רוחניות, אל תחפש דבר. אנשים חושבים שרוחניות פירושה לחפש את אלוהים או את האמת או את המוחלט. הבעיה היא שכבר הגדרת מה אתה מחפש. לא מושא החיפוש שלך הוא מה שחשוב; אלא היכולת להתבונן. היכולת פשוט להתבונן ללא מניע חסרה בעולם כיום. כולם הם יצורים פסיכולוגיים שרוצים לייחס משמעות לכל דבר. חיפוש אינו לחפש אחר דבר מסוים. חיפוש הוא הגברת התפיסה שלך, עצם היכולת שלך לראות.
אחרי התיכון התחלתי בתוכנית לימוד עצמי בספרייה של אוניברסיטת מייסור. הייתי האדם הראשון שם בתשע בבוקר, והאחרון שגורש החוצה בשמונה וחצי בערב. בין ארוחת הבוקר לארוחת הערב ניזונתי רק מספרים. למרות שתמיד הייתי רעבתן, במשך שנה שלמה פסחתי על ארוחת הצוהריים. קראתי מגוון רחב של ספרים, מהומרוס ועד מכניקה פופולרית, מקפקא עד קאלידאסה, מדנטה עד דני שובבני. סיימתי את השנה הזו ידען יותר, אבל עם יותר שאלות מאי פעם.
דמעותיה של אימי אילצו אותי להירשם בחוסר רצון לאוניברסיטת מייסור כסטודנט לספרות אנגלית. אבל מעליי המשיך לרחף ענן של מיליארדי שאלות, כמו הילה חשוכה שהקיפה אותי כל הזמן. לא הספרייה ולא הפרופסורים שלי הצליחו לפוגג אותו. ושוב ביליתי את רוב זמני מחוץ לכיתה ולא בתוכה. גיליתי שכל מה שקורה בכיתה היה הכתבה של רשימות, ולא היתה לי שום כוונה להיות קצרן!
פעם אחת ביקשתי ממרצָה לתת לי את הרשימות שלה כדי שאוכל לצלם אותן; זה היה חוסך לה את הטרחה שבהכתבה, ולי את הטרחה שבלהיות נוכח בשיעורים. לבסוף, עשיתי עסקה עם כל המרצים (שיותר משמחו שלא אכנס לשיעורים). בכל יום בחודש הם יסמנו שהגעתי לשיעור. ביום האחרון בחודש הנוכחות נרשמה. ביום זה הייתי נכנס רק כדי לוודא שהם ממלאים את חלקם בעסקה!
קבוצה של כמה מאיתנו התחילה להיפגש תחת עץ בניאן ענקי בשטח הקמפוס. מישהו נתן לה את השם מועדון עץ הבניאן והכינוי נדבק. למועדון היה מוטו: "אנחנו עושים את זה בשביל הכיף". היינו מתאספים תחת העץ על האופנועים שלנו ומדברים שעות על נושאים מנושאים שונים — החל באיך לגרום לאופנועי ג'אווה לנסוע מהר יותר ועד לאיך להפוך את העולם למקום טוב יותר. מובן שבשום שלב לא היינו יורדים מהאופנועים שלנו. זה נחשב חילול הקודש!
בשלב שבו סיימתי עם האוניברסיטה כבר רכבתי בכל רחבי המדינה. בהתחלה טיילתי בדרום הודו על האופניים שלי. בהמשך חציתי את המדינה כולה לאורכה ולרוחבה על האופנוע שלי. ואז הדבר הטבעי היה לחצות את גבולות המדינה. אבל כשהגעתי לגבול הודו־נפאל, נאמר לי שרישיון האופנוע ורישיון הנהיגה שלי לא מספיקים. נזקקתי לעוד מסמכים. לאחר מכן, החלום שלי היה להרוויח איכשהו מספיק כסף כדי לטייל בעולם על האופנוע שלי. זו לא הייתה רק תאוות נדודים. האמת היא שהייתי חסר מנוחה. רציתי לדעת משהו. לא ידעתי מה ולא ידעתי לאן עליי ללכת כדי להשיג את זה. אבל במלוא עומקה של הווייתי, ידעתי שאני רוצה עוד.
מעולם לא החשבתי את עצמי כאימפולסיבי במיוחד; פשוט הייתה לי משיכה לחיים. הערכתי מה יהיו ההשלכות של מעשיי; פשוט ככל שהם היו מסוכנים יותר, כך הם משכו אותי יותר. מישהו פעם אמר לי שהמלאך השומר שלי חייב להיות טוב במיוחד ותמיד צריך לעבוד שעות נוספות! תמיד הייתה בתוכי כמיהה לבחון את הגבול, ללכת מעבר לקצה. מה ולמה מעולם לא היו שאלות ששאלתי. איך הייתה השאלה היחידה. במבט לאחור, אני מבין עכשיו שאף פעם לא חשבתי מה אני רוצה להיות בחיים. חשבתי רק איך אני רוצה לחיות את חיי. וידעתי שה"איך" יכול להיות מוחלט אך ורק בתוכי ועל ידי.
החוות לגידול עופות שגשגו באותו הזמן. רציתי לעשות קצת כסף כדי לממן את תשוקתי למסעות חסרי מעצורים וחסרי מטרה. אז נכנסתי לתחום. אבי אמר, "מה אני אומר לאנשים? שהבן שלי מגדל תרנגולות?" אבל הקמתי את חוות העופות שלי והקמתי אותה במו ידי, מאפס. העסק המריא. הרווחים התחילו לזרום. הקדשתי ארבע שעות בכל בוקר לעסק. את שאר היום העברתי בקריאה ובכתיבת שירה, בשחייה בבאר, במדיטציה, בחלומות בהקיץ על עץ בניאן ענק.
ההצלחה הפכה אותי להרפתקן. אבי תמיד קונן על כך שהבנים של כולם נהיו מהנדסים, תעשיינים, הצטרפו לשירות הציבורי, או עברו לאמריקה. ובכל מקום כל מי שפגשתי — חברים, קרובים, מורים מימי בית הספר והאוניברסיטה — אמר, "אה, חשבנו שתעשה משהו עם החיים שלך, אבל אתה סתם מבזבז אותם."
נעניתי לאתגר. נכנסתי לעסקי הבנייה בשותפות עם חבר שהיה מהנדס אזרחי. בתוך חמש שנים נהפכנו לחברת בנייה גדולה ונמנינו עם הקבלנים הפרטיים המובילים במייסור. אבי לא האמין והיה מאושר.
הייתי נלהב ומלא ביטחון, טעון באדרנלין ונכון לכל אתגר. כשכל מה שאתה עושה מצליח, אתה נוטה להתחיל להאמין שהכוכבים סובבים סביבך, לא סביב השמש!
וזה סוג האיש הצעיר שהייתי באותו אחר צוהריים גורלי בספטמבר 1982, כשהחלטתי לעלות על האופנוע הצ'כי שלי ולרכוב במעלה גבעת צ'מונדי.
לא היה לי מושג אז שחיי לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו.

מאוחר יותר, כשניסיתי לדבר עם חבריי על מה שקרה באותו יום למעלה על ההר, כל מה שהם יכלו לשאול היה, "שתית משהו? לקחת משהו?" הם היו אפילו יותר חסרי מושג ממני לגבי הממד החדש הזה שהתפוצץ פתאום לתוך חיי.
עוד לפני שהתחלתי לעבד את משמעותה, החוויה חזרה. זה קרה שבוע לאחר מכן. ישבתי לשולחן ארוחת הערב עם משפחתי. חשבתי שזה נמשך שתי דקות אבל חלפו שבע שעות. ישבתי שם, מודע לחלוטין, מלבד זה שה"אני" שידעתי כעצמי לא היה שם יותר; כל השאר היה. והזמן פשוט נעלם.
אני זוכר שכמה מבני משפחתי טפחו לי על הכתף שאלו מה קרה, והפצירו בי לאכול את הארוחה שלי. פשוט הרמתי את ידי וביקשתי מהם ללכת. בשלב זה הם כבר היו רגילים למנהגי המוזרים. הם הניחו לי לנפשי. היה כמעט ארבע ורבע לפנות בוקר כשחזרתי לחושיי ה"רגילים".
*המשך בספר המלא*