Group 3 Created with Sketch.

מתה להיות אני נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות
הספר מתה להיות אני

מתה להיות אני

אניטה מורג'ני

מסע שמתחיל מסרטן אל כמעט מוות ולהחלמה אמיתית
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

באוטוביוגרפיה מעוררת השראה זו מספרת לנו אניטה מורג'ני כיצד הוכרע גופה בשל התפשטות של תאים סרטניים והחל לקרוס לאחר שנלחמה בסרטן קרוב לארבע שנים. כאשר איברי גופה הפסיקו לתפקד, היא חוותה חוויה יוצאת דופן של סף מוות, שבה למדה להכיר בערכה הפנימי והבינה את הסיבה האמיתית למחלתה. כשאניטה שבה להכרתה היא גילתה שמצבה השתפר כל כך, עד שיכלה להשתחרר מבית החולים בתוך שבועות ספורים מבלי שנותר בגופה זכר למחלת הסרטן!

בדפים אלה מעלה אניטה זיכרונות מימי ילדותה בהונג קונג, מספרת על האתגרים שעמדו בפניה כשביקשה לבסס קריירה ולמצוא אהבת אמת. עוד היא מספרת כיצד הגיעה לבסוף למיטת בית החולים, וכיצד אתגרה שם את כל הידע הרפואי הקיים.

בהיותה חלק ממשפחה הינדית מסורתית, היתה אניטה נתונה כבר מילדותה להשפעות תרבותיות ודתיות מגוונות. לאחר שנים שבהן נאבקה לסלול את דרכה שלה, ובה בעת לעמוד בציפיות של כל האחרים, היא הגיעה לתובנה – בעקבות ההתגלות שחוותה בצד השני – שיש לה הכוח לרפא את עצמה… ושקורים בעולם נסים שמעולם לא דמיינה לעצמה.

בספרה מתה להיות אני אניטה משתפת אותנו בפתיחות לב בכל מה שלמדה על מחלות, על החלמה, על פחד, על היותנו אהבה ועל הנשגבות האמיתית שבכל אדם באשר הוא.

אניטה מורג'ני עבדה בתחום החברות העסקיות במשך שנים רבות לפני שמחלת הסרטן אובחנה אצלה. חוויית סף המוות המרתקת והמרגשת שחוותה שינתה באופן מהותי את השקפתה על החיים. ביצירתה בולטים העומק והתובנות שספגה כאשר הייתה בעולם האחר.

אניטה מורג'ני

אניטה, שהחלימה כליל מהסרטן, נוסעת כיום ברחבי העולם, מרצה ומעבירה סדנאות, נואמת בכנסים ובאירועים מיוחדים כדי לחלוק את התובנות העמוקות שזכתה בהן בשהותה בממלכה האחרת. היא מתראיינת דרך קבע לתוכניות טלוויזיה שונות ברחבי העולם, והופיעה אצל אנדרסון קופר ברשת CNN, ברשת פוקס, בתוכנית של ג'ף פרובסט, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ובתוכנית Today בארצות הברית, וגם בפרל רפורט בהונג קונג, בתוכניתה של קארן דווילה בפיליפינים ובתוכניות רבות אחרות. אניטה נולדה בסינגפור, להורים הודים. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה להונג קונג, שם גדלה. בשל הרקע שלה והחינוך הבריטי שקיבלה היא שולטת בשפות רבות. מגיל צעיר היא דיברה אנגלית, סינית קנטונזית ודיאלקט הודי, ואחר כך למדה גם צרפתית. לפני שהפכה לסופרת ומרצה בין-לאומית עבדה אניטה שנים רבות בעולם העסקים.

ביקורות

הסיפור יוצא הדופן של אניטה מורז’אני, בו היא מתארת כיצד החלימה באורח פלא ממחלת הסרטן בשעות חייה האחרונות, הוא אחד הספרים החשובים ביותר שתקראו בחיים שלכם. ויש בו התייחסות לרגשות.

הסיפור שלה מתחיל ב-2002. אניטה היא תושבת הונג קונג ממוצא הודי, שכל חייה נחשפה לתרבויות, מסורות ודתות שונות שיצרו אצלה בלבול הולך וגובר ביחס למי היא ומה היא יכולה ואמורה להיות בחיים הללו. כל זה החל לתבוע ממנה מחיר כבד כאשר לפני 11 שנים גילו בגופה את מחלת הסרטן. הדבר אירע זמן קצר לאחר מותם של חברתה הטובה וגיסה ממחלת הסרטן ואניטה, שגילתה כי היא חולה בסרטן בלוטות הלימפה, החליטה שהיא מחפשת ריפוי אלטרנטיבי במקום קונבנציונאלי.במשך ארבע שנים היא חקרה וניסתה שיטות שונות, שחלקן עזרו במעט, כמו האיורוודה והרפואה הסינית, ואחרות לא. אך מחלת הסרטן התפשטה בגופה וגבתה מחיר הולך וגדל. בשיא, המעיים שלה הפסיקו לעכל מזון, היא היתה בתת משקל ועל כסא גלגלים, מחוברת לבלון חמצן. בלילה אחד בשנת 2006 קרסו מערכות גופה ואניטה הובהלה לבית החולים, למה שאמור היה להיות הלילה האחרון לחייה…

שחר בן-פורת, סלונה

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 224
שנת הוצאה: 2013
מחבר: אניטה מורג'ני
דאנאקוד: 348-10002
הוצאה: אופוס

אנשים שקנו מוצר זה קנו גם...

מבוא

החלטתי לחלוק עמכם את סיפורי בעיקר משום שרציתי שאף אחד אחר לא יצטרך לעבור את מה שעברתי אני.

אין זה מתאים לאופיי ללמד אנשים או לומר להם גלויות כיצד לחיות את חייהם, ואינני אוהבת לייעץ לאחרים אילו שינויים עליהם לעשות, אפילו כאשר הם שואלים לדעתי. אני מעדיפה להדריך באמצעות מתן דוגמה וליצור סביבה בטוחה, שבה יוכלו אחרים לבוא במגע עם האמת שלהם.

חשבתי על כך לעתים קרובות מאז החורף והאביב של שנת 2006, תקופה שחוויתי בה חוויית סף מוות, וגם נרפאתי ממחלת הסרטן שהייתי חולה בה בארבע השנים שלפני כן. במהלך חוויית סף המוות יכולתי לראות ולהבין כיצד ייראו היבטים מסוימים של חיי בעתיד, והבנתי שאחת הסיבות שבחרתי לשוב לחיים הגשמיים היא השאיפה שהחוויה והמסר שלי ייגעו באחרים.

במצב שהייתי בו ידעתי בדרך כלשהי שנועדתי לעורר השראה באלפים, ואולי בעשרות אלפים. אבל לא היה ברור לי כיצד אני אמורה לעשות זאת – כל שידעתי הוא שבדרך כלשהי אני עומדת לסייע לאנשים רבים. חשתי בבהירות שאינני צריכה לעשות דבר כדי שזה יקרה; עליי להיות פשוט אני עצמי, ליהנות מחיי ולהניח לעצמי להיות כלי המאפשר התרחשות של משהו גדול הרבה יותר.

וכך עשיתי כשסיפרתי על חוויותיי, בעל פה ובכתב, כשהגבתי על שאלות שהפנו אליי רופאים ומדענים, וגם אנשים פרטיים שחיפשו תשובות לשאלות על טיבו של העולם ועל החוויות שעברו הם. כך בא לעולם הספר הזה (הפרטים הללו מסופרים בפרק 14). אני מסבירה בחופשיות לכל מי שמתעניין מה למדתי בעקבות מחלת הסרטן וחוויית סף המוות. אני נהנית לחלוק את חוויותיי ואת תובנות החיים שהשגתי בעקבותיהן, בייחוד כשאני מרגישה שאחרים יכולים להפיק מכך תועלת.

סיפורי מתחיל בחלק I של הספר, המספר כיצד גדלתי בצומת של תרבויות שונות שאחזו באמונות ייחודיות, שלעתים סתרו זו את זו. אסביר כיצד עיצבו אותי עובדות אלו וטיפחו בי את הפחדים, שבסופו של דבר באו לידי ביטוי במחלה. תתלוו אליי במסעי אל הבגרות, ותתוודעו להידרדרות שהובילה אותי לכלא של מחלת הסרטן.

בחלקII אבחן את חוויית סף המוות עצמה – כלומר, את מה שחוויתי והבנתי באותה עת – ואת מה שקרה לאחר מכן. הַחלמתי ממחלת הסרטן, ומאמציי למצוא את מקומי החדש בעולם היו בשבילי מסע מפתיע, מאתגר ומלהיב!

בחלק III אתאר את מה שאני יודעת היום על ריפוי, על העולם, וכיצד אנו יכולים לחיות ולבטא את מי שאנחנו באמת, ולאפשר להוד שבנו להאיר מתוכנו. אסיים בחלק המציג שאלות ותשובות ומעלה כמה מהתהיות השכיחות והמאתגרות ביותר שהגיעו אל אוזניי.

אבל בטרם אחלוק איתכם את מה שלמדתי מהחוויות שלי, עליי להבהיר שאינני טוענת שיש ברשותי ידע אוניברסלי או אמיתות מדעיות כלשהן, ואינני משמשת גורו רוחני לאיש. כמו כן אינני מנסה לייסד עוד דת או מערכת אמונות. מטרתי היחידה היא לסייע. לא לשכנע.

חשוב לי להדגיש שאינכם צריכים לעבור חוויית סף מוות כדי להחלים! אני רוצה לחלוק עמכם את כל הגורמים הרגשיים והפסיכולוגיים שתרמו לפי תפישתי למחלתי, מתוך תקווה שזיהוי של גורמים אלה יצמצם ואפילו יסלק לגמרי את הסיכויים שלכם לחלות. בה בעת, אם אתם או מישהו אחר שאתם מכירים לוקים בסרטן או בכל מחלה קשה אחרת, אנא קחו לתשומת לבכם שקיימות דרכי ריפוי רבות. אינני יכולה אלא לייעץ לכם לבחור בדרך שהיא להרגשתכם הדרך הנכונה בשבילכם, הדרך ההולמת את אישיותכם.

אם אתם מחפשים הוראות המנחות צעד אחר צעד, או סדרה של כללים שתוכלו לעקוב אחריהם, אני האדם הלא נכון בשבילכם, מפני שאינני מאמינה באמיתות מוחלטות, ב"גודל אחד המתאים לכולם". הדבר רק יגביל את מי שאתם. אפילו כשאני מדברת על אהבה עצמית, אינני מתכוונת להפנות את תשומת הלב אליי, אלא לגרום לכם לחוות את אותה תחושה בתוככם. כל שאני מבקשת, בכך שאני חולקת את ניסיוני ואת תובנותיי, הוא לעורר את הנשגבות שבתוככם. תשוקתי היא להעיר את הגורו הרדום שבכם כדי שינחה אתכם למצוא את מקומכם במרכז היקום.

תקוותי היא שתמצאו הנאה בכל יום ויום במסעכם, ותאהבו את החיים כפי שאני אוהבת אותם בימים אלה!

 

 

פתח דבר

היום שבו "מַתִּי"

אלוהים, אני מרגישה מצוין! אני מרגישה חופשייה וקלילה כל כך! איך ייתכן שאינני חשה עוד שום כאב בגופי? לאן הוא נעלם? הי, למה נדמה לי שהסביבה מתרחקת ממני? אבל אינני מפחדת! למה אינני מפחדת? לאן נעלם הפחד שלי? הו, וואו, אינני יכולה עוד למצוא את הפחד!

אלו היו כמה מהמחשבות שהתרוצצו במוחי בעת שהובהלתי לבית החולים. העולם סביבי החל להיראות לא מציאותי, דמוי חלום, והרגשתי שאני חומקת ומתרחקת עוד ועוד מההכרה, ונופלת אל תוך תרדמת. האיברים שלי כבר כמעט לא תפקדו בעת שנכנעתי לסרטן, שבארבע השנים שלפני כן הרס – נכון יותר, טרף – את גופי. זה קרה ב-2 בפברואר 2006, ויום זה ייחרת בזיכרוני לנצח כיום שבו "מַתִּי".

אף שהייתי שרויה בתרדמת, הייתי ערנית ביותר לכל המתרחש סביבי, מודעת לתחושת הדחיפות ולמתח הנפשי הגדול שחשו בני משפחתי בעת שהבהילו אותי לבית החולים. כשהגענו, ניכר ההלם בפניה של האונקולוגית.

"ייתכן שהלב של אשתך עדיין פועם", היא אמרה לבעלי דני, "אבל היא לא ממש נמצאת שם. מאוחר מכדי להציל אותה".

על מי הרופאה מדברת? תהיתי. מעולם לא הרגשתי טוב יותר! ומדוע אימא ודני נראים כה מבוהלים ומודאגים? אימא, בבקשה אל תבכי. מה קרה? את בוכה בגללי? אל תבכי! אני בסדר גמור, באמת, אימא יקרה, אני בסדר!

חשבתי שאני אומרת את המילים האלו בקול רם, אבל שום דבר לא יצא מפי. לא היה לי קול.

רציתי לחבק את אמי, לנחם אותה ולומר לה שאני בסדר, ולא הצלחתי להבין מדוע אינני מצליחה לעשות זאת. מדוע גופי הגשמי אינו משתף פעולה? מדוע אני שוכבת כך, נטולת חיים ורופסת, כשכל רצוני הוא לחבק את בעלי האהוב ואת אמי ולהבטיח להם שאני בסדר, ואיני סובלת עוד כאבים?

תראה, דני – אני יכולה להסתובב בלי כיסא הגלגלים שלי. זאת הרגשה כה מדהימה! אני כבר לא מחוברת למְכַל החמצן. הו, וואו, הנשימה שלי כבר לא מאומצת, והנגעים שעל עורי נעלמו! הם כבר לא נוזלים ולא מכאיבים. לאחר ארבע שנים של ייסורים נרפאתי סוף-סוף!

הרגשתי אושר טהור ועליצות. סוף-סוף הייתי חופשייה מהכאב שהסבה לי מחלת הסרטן שהחריבה את גופי. רציתי שהם ישמחו למעני. מדוע שלא ישמחו על שמאבקי הגיע סוף-סוף לקצו, על שמאבקם הגיע לסיומו? מדוע הם אינם חולקים עמי את שמחתי? האם הם אינם מבחינים באושר שאני חשה?

"בבקשה, בוודאי יש משהו שתוכלי לעשות?" התחננו דני ואמי אל הרופאה.

"זה עניין של שעות", טענה האונקולוגית. "מדוע הרופאים לא שלחו אותה אלינו בשלב מוקדם יותר? מערכות הגוף שלה החלו לקרוס, ולכן היא נכנסה לתרדמת. היא לא תשרוד אפילו את הלילה הזה. אתם מבקשים משהו שהוא בלתי אפשרי. כל מה שניתן לה בשלב זה עלול להיות רעיל וקטלני מדי לגופה, מאחר שהמערכות שלה כבר לא מתפקדות!"

"אולי זה המצב", התעקש דני, "אבל אני לא מוותר עליה!"

בעלי אחז בחוזקה בידי הָרפה, בעודי שוכבת שם, מודעת לייסורים ולחוסר האונים הנשמעים בקולו. יותר מכול רציתי לגאול אותו מייסוריו. רציתי שידע כמה נפלא אני מרגישה, אבל הרגשתי חסרת אונים כשניסיתי לבטא זאת.

אל תקשיב לרופאה, דני; בבקשה, אל תקשיב לה! מדוע היא אומרת זאת? אני עדיין כאן, ואני בסדר. יותר מבסדר – למעשה, אני מרגישה מצוין!

לא הבנתי מדוע, אבל חוויתי כל דבר שחשו הנוכחים בחדר – הן בני משפחתי והן הרופאה. יכולתי ממש להרגיש את הפחד שלהם, את החרדה, את חוסר האונים, את הייאוש. כאילו היו רגשותיהם הרגשות שלי. כאילו הפכתי להיות הם.

אני מרגישה את הכאב שלך, יקירי – אני יכולה לחוש בכל רגשותיך. בבקשה, אל תבכה בגללי, ותגיד לאימא שגם היא לא צריכה לבכות בגללי. תגיד לה, בבקשה!

אבל ברגע שהתחלתי להתחבר רגשית לדרמה שהתחוללה סביבי, הרגשתי שאני גם נמשכת החוצה – כאילו תמונה רחבה יותר, תוכנית גדולה יותר, נפרשת בפניי. וככל שהבנתי שהכול מושלם ומתנהל על פי תוכנית גדולה יותר, עבודת אריגה גדולה יותר, יכולתי לחוש שהחיבור שלי למתרחש הולך ומתפוגג.

זה היה הרגע שבו הכתה בי ההכרה שאני אכן גוססת.

הו… אני גוססת! אז זאת ההרגשה? זה לא דומה לשום דבר שדמיינתי אי-פעם. אני מרגישה באורח מופלא כה שלווה ורגועה… ואני מרגישה שנרפאתי סוף-סוף!

ואז הבנתי שאף שגופי הגשמי חדל לתפקד, הכול עדיין היה מושלם במארג הגדול יותר של החיים, מפני שאנחנו לעולם לא מתים באמת.

עדיין הייתי מודעת היטב לכל פרט שנגלה לעיניי בעת שצפיתי כיצד הצוות הרפואי מעביר את גופי, שהיה כמעט נטול חיים, ליחידת הטיפול הנמרץ. הם הקיפו אותי בטירוף רגשי, חיברו אותי למכשירים בעת שתקעו בגופי מחטים וצינורות.

לא חשתי כל חיבור לגופי הרפוי, ששכב שם על מיטת בית החולים. לא חשתי שהוא שלי. הוא נראה קטן מדי וחסר משמעות מכדי להכיל את מה שחוויתי. חשתי חופשייה, משוחררת ונפלאה! הכאב, המיחושים, העצב והצער נעלמו כולם. חשתי משוחררת מכל עול. זו הייתה תחושה שלא חשתי לפני כן – מעולם.

אחר כך הרגשתי שמקיף אותי משהו שאני יכולה לתאר כטהור בלבד, כאהבה ללא תנאי, ובעצם אפילו המילה אהבה אינה עושה צדק עמו. זו היתה חיבה מהסוג העמוק ביותר, שמעולם לא חוויתי קודם לכן. זה היה מעבר לכל צורה גשמית של חיבה שאפשר לדמיין, והיא הייתה ללא תנאי – היא הייתה שלי, ללא קשר למה שעשיתי אי-פעם בעבר. לא הייתי צריכה לעשות דבר או להתנהג בדרך מסוימת כדי להיות ראויה לה. האהבה הזאת נועדה לי, ללא קשר לשום דבר!

הרגשתי שאני טובלת באנרגיה הזאת ושאני חדשה לחלוטין. היא גרמה לי לחוש שייכת, כאילו סוף-סוף, לאחר שנים של מאבק, כאב, חרדה ופחד, הגעתי. סוף-סוף הגעתי הביתה.