שיחות איתו

– בשביל מה להמשיך במסע, הוא שאל אותי בעיניו הירוקות, בשביל מה להמשיך במאמץ האין סופי הזה?

כדי להגיע כמובן, עניתי.

– ואם לא נגיע?

ברור שנגיע, למה שלא נגיע?

– הרי יכול לקרות לנו משהו בדרך, או שאחת הדרכים תיחסם, או מי יודע… יש דברים שלא תלויים בנו.

במקרה כזה, אמרתי, באמת כל המסע הזה יהיה לשווא. אז אולי אנחנו צריכים להפסיק כאן ועכשיו ולשוב על עקבותינו?

– והרי גם זה מאמץ… אם נשוב על עקבותינו גם לא נגיע לאן שרצינו מלכתחילה וגם לא בטוח שנצליח לחזור.

באמת מצב ברוךְ, סיננתי. אז מה עושים? אולי נישאר כאן וזהו?

– זה כבר רעיון מעניין, הוא ענה, כמו רומז לי שהוא שמח שסוף סוף הבנתי לאן הוא מכוון.

ואז בעצם אם נעצור כאן אז כבר הגענו, לא?

– בדיוק.

ואז אפשר להיות מאושרים כי הגענו.

– בדיוק.

מעניין הרעיון הזה של פשוט להישאר כאן. אבל מה נעשה לגבי אוכל? ואיפה נישן? ואיך נעביר את הזמן? ומה לגבי כל אלו שמחכים לנו? הם עלולים לדאוג.

– בינתיים אתה זה שדואג כל הזמן. שחרר לרגע את הדאגות והישאר כאן. הנהר יספק את כל צרכינו. נוכל לדוג דגים ולאכול, לשתות ממנו כשצמאים ובינתיים בחודשי הקיץ נבנה לנו מחסה מעלי הבננה שצומחים כאן על הגדה.

ומה יהיה בחורף, שאלתי?

– שוב אתה דואג ידידי… כשיגיע החורף, אם הוא יגיע, נחליט מה לעשות. האם אתה בטוח שהחורף יגיע?

כן… כלומר, זה ידוע שהוא מגיע כל שנה אחרי הסתיו.

– ומה אם השנה הוא לא יגיע? מה נעשה אז?

נישאר כאן?

– אתה רואה, אין מה לדאוג כרגע. יש תמיד הסתברות מסוימת שהחורף לא יגיע, ובמקרה הזה הרי שיש לנו כבר פתרון.

הבנתי. אז עכשיו פשוט נשב פה ונירגע על שפת הנחל?

– הרי זאת המטרה שבשלה יצאנו למסע הזה, רצית שקט לא? אז הנה לך שקט. בינתיים אתה זה שדואג כל הזמן מהעתיד.

אתה צודק…

– בוא תנסה לרגע אחד לשחרר את הפחד מהעתיד ונראה מה יקרה.

אוקיי.

— כעבור 5 ימים —

– קדימה, בוא נצא לדרך!

מה? אבל מה קרה? חשבתי שנשארים לפחות עד החורף…

– לא, לא, צריך לקום וללכת.

אבל למה? אני מבולבל לגמרי. עד שהתחלתי להתרגל לחיים הטובים והנוחים כאן על הנהר, עד שבנינו את המחסה ואפילו התקנתי ערסל בין שני העצים…

– בדיוק.

מה בדיוק?

– בדיוק בגלל זה הגיע הזמן ללכת.

אני ממש מבולבל… ולאן נלך מכאן?

– לאן שרצינו מלכתחילה.

אבל הרי לפני כמה ימים אמרת לי שאין טעם ללכת כי אולי לא נגיע בכלל ושלכן עדיף שנעצור כאן ונהנה מהרגע.

– בדיוק.

מה בדיוק?! אתה רוצה לשגע אותי או משהו?

– נו, ואתה נהנה מהרגע?

כן… בדיוק התכוונתי לשכב לי על הערסל שלי ולנום קצת.

– ולאן יקדם אותך הנמנום על הערסל? הרי ככל שיעבור הזמן אתה תשקע יותר ויותר בעצלנות שלך עד שלא תוכל יותר לזוז.

ומה רע בזה אם אני נהנה?

– ששכחת את היעד שלך.

ומה הבעיה בזה?

– שאנחנו לא כאן כדי להתבטל אלא כדי למצוא את האושר, והאושר הוא בדרך, בתנועה אל עבר היעד שלנו. אם מה ששימש אותנו עד אתמול כבר לא משמש אותנו נשליך אותו. האוכל של היום טעים ומזין אך אם נמתין כמה ימים בחום של הקיץ הוא יתקלקל ובמקום להזין אותנו כל מה שנקבל ממנו זה כאב בטן נוראי, או במקרים גרועים יותר זה יכול להיגמר אפילו במוות, והרי מדובר באותו האוכל. לכל דבר יש זמן מסוים שבו הוא מועיל ומזין וזמן אחר שבו הוא עלול להרעיל אותנו, מה שעושה את ההבדל זה התזמון. זאת גם הסיבה שאין פטנט קסם אחד ויחיד. כל הזמן צריך לשנות, להחליף. הגוף הוא עצלן גדול וכמו האבן שנזרקת לנהר, הוא מחפש תמיד את הדרך הקלה והנוחה ביותר, אבל הדרך הזו תוביל אותו רק לקרקעית הנהר, היא לא תוביל אותו למקום שבו נובע המעיין שממנו נולד הנהר.

יש משהו בדבריך, נראה לי שאני מתחיל להבין.

– אם לפני שבוע נפצעת ברגל והזדקקת למקל הליכה כדי שיעזור לך לשאת את המשקל, הרי מרגע שהבראת המקל אינו נחוץ עוד ואפשר לזרוק אותו בצד הדרך, אולי מישהו אחר שזקוק לו ישמח לראות ממש אחד כזה זרוק לצד הדרך. קדימה, קום, בוא נתחיל לצעוד, דרך ארוכה עוד לפנינו…

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.