בחיפושנו אחרי בן הזוג האידיאלי אנחנו מסתמכים על דימוי תת־מודע של המין השני שנוצר בכם בגיל מאוד מוקדם. לדימוי הזה קראתי "אימגו".

איך אנחנו באמת בוחרים את בני הזוג שלנו

מאמר של ד"ר הארוויל הנדריקס על האופן שבו אנחנו (באמת) בוחרים את בני הזוג שלנו (רמז: באופן בלתי מודע). הנדריקס הוא מפתח שיטת האימגו, שיטה מופלאה ואפקטיבית לטיפול זוגי שמתבססת על הדימוי ("אימגו") שבנינו לעצמנו מחוויות הילדות המוקדמות ביחס למהי אהבה, מהו יחס אוהב ומיהי דמות מיטיבה עבורנו, דימוי שמשפיע בצורה חזקה על בן או בת הזוג שנבחר לעצמנו בחיינו הבוגרים.

אנשים רבים מתקשים לעכל את הרעיון שהם מחפשים בני זוג הדומים להוריהם. ברמה המודעת הם רוצים בני זוג בעלי תכונות חיוביות בלבד – אנשים חביבים, אוהבים, נאים, חכמים, יצירתיים וכיוצא באלה. ובעצם, אם הם לא היו מאושרים בילדותם, אולי הם מחפשים בכוונה תחילה בני זוג השונים מהוריהם לחלוטין. כך הם אומרים בליבם: “לעולם לא אנשא לשתיין כמו אבי”, או: “בשום אופן לא אנשא לאישה שתלטנית כמו אימי”. אבל יהיו הכוונות המודעות אשר יהיו, רוב האנשים נמשכים לבני זוג בעלי אותן תכונות חיוביות ושליליות של הוריהם, כאשר בדרך כלל התכונות השליליות בעלות השפעה גדולה יותר.

אל המסקנה המפוכחת הזאת הגעתי רק לאחר שהקשבתי למאות זוגות שדיברו על הוריהם. בשלב כלשהו במהלך הטיפול פונים כל המטופלים אל בני זוגם ואומרים: “את מתייחסת אלי בדיוק כמו שאימא שלי התייחסה אלי!” או: “אתה גורם לי להרגיש מתוסכלת וחסרת אונים בדיוק כמו שאבי החורג גרם לי להרגיש!” הרעיון הזה קיבל משנה תוקף כאשר הטלתי על כל מטופלי תרגיל שבו הם התבקשו להשוות את תכונות האישיות של בני זוגם לאלה של הוריהם. ברוב המקרים התקבל מתאם גבוה בין ההורים ובין בני הזוג. ומלבד כמה יוצאים מהכלל, המתאם הגבוה ביותר התקבל דווקא לגבי התכונות השליליות (את התרגיל תוכלו למצוא בספר לבסוף מוצאים אהבה). ההמלצה שלי היא לקרוא את כל הספר ורק לאחר מכן לבצע את התרגילים).

מדוע מושכות אותנו כל־כך התכונות השליליות? אילו בחרנו בני זוג על־פי שיקולי ההיגיון, היינו מחפשים אנשים שיפצו אותנו על הליקויים של הורינו ולאו דווקא אנשים שדומים להם. לדוגמה: אם הוריכם פגעו בכם מכיוון שהיו לא אמינים, הרי שהגיוני יותר  שתינשאו לאדם שאפשר לבטוח בו, מישהו שיסייע לכם להתגבר על חרדת הנטישה. אם הוריכם פגעו בכם כי גוננו עליכם יתר על המידה, ההגיון הוא למצוא בן זוג שיעניק לכם מרחב נפשי גדול כדי שתתגברו על הפחד שיבלעו אתכם. ואולם, המוח שהנחה אתכם בבחירת בני זוג לא היה המוח החדש, המאורגן וההגיוני, אלא המוח העתיק, קצר הראות וחסר תפיסת הזמן. ומה ניסה המוח העתיק הזה לעשות? הוא ניסה לברוא מחדש את נסיבות החינוך שלכם כדי לתקן אותן. ההתייחסות שזכיתם לה בילדותכם הספיקה לכם כדי לשרוד, אבל לא כדי להיות שבעי רצון. המוח העתיק מנסה להחזיר אל זירת האירועים את התסכול המקורי שלכם, כדי שתוכלו לפתור את הבעיות הבלתי פתורות שגררתם איתכם מילדותכם.

חיפוש האני האבוד

מה בנוגע לדחף הבלתי מודע האחר, הדחף לגלות מחדש את האני האבוד, את המחשבות, הרגשות והמעשים שנאלצתם להדחיק כדי להסתגל למשפחה ולחברה? איזה מין אדם יעזור לכם להשיג מחדש את האני השלם שלכם? האם יהיה זה אדם שיעודד אתכם בפועל לפתח את החלקים החסרים האלה? ואולי יהיה זה מישהו שלו עצמו אותם חסרונות ולכן הוא יחזק את תחושת החסר שלכם? ומצד שני, אולי יהיה זה אדם שישלים את החסרון הזה? כדי למצוא את התשובה, חישבו קצת על אחד החסרונות שלכם. אולי חסר לכם כישרון אומנותי, ואולי אינכם מסוגלים להרגיש רגשות עזים, או שחסרה לכם היכולת לחשוב בצורה בהירה והגיונית. בעבר כאשר הייתם בקרבת אנשים המוכשרים בתחומים הללו ודאי חשתם את חסרונותיכם בבירור. אבל אם הצלחתם לקשור קשר קרוב עם אחד מהאנשים ה”מוכשרים” האלה כנראה שהתנסיתם בתחושה שונה לחלוטין. במקום לחוש קנאה או יראת כבוד, הרגשתם פתאום שאתם שלמים משהייתם. הקשר הרגשי לאדם כזה, המתבטא במילים “זה החבר שלי” או “זו החברה שלי”, גורם לכם לתחושה שסגולותיהם הן חלק מהאני שלכם, אני גדול ושלם משהיה. הרי זה כאילו התמזגתם עם האדם האחר והייתם לאחד שלם.

התבוננו סביבכם ותמצאו ראיות רבות לעובדה שאנשים בוחרים להם בני זוג בעלי תכונות שמשלימות את אלה שלהם. דן הוא אדם נעים שיחה ודברן ואילו אשתו גרטכן היא כבדת ראש ומופנמת. ג’אניס חושבת בצורה אינטואיטיבית, בעלה פטריק חושב בצורה הגיונית מאוד. רינה היא רקדנית, לחבר שלה מתיו יש גוף נוקשה ולא גמיש. מה עושים האנשים בזיווגי זיג־זג שכאלה? הם מנסים להשיב אליהם את האני האבוד באמצעות בא־כוח.

הדימוי: “אימגו”

בחיפושיכם אחרי בן הזוג האידיאלי, אדם הדומה להוריכם והאמור לפצות אתכם על מה שהדחקתם, אתם מסתמכים על דימוי תת־מודע של המין השני, דימוי שנוצר בכם למן לידתכם. לדימוי הזה קראתי “אימגו” (IMAGO) המונח הלטיני לדימוי. ביסודו ה”אימגו” הוא צירוף התדמיות של האנשים שהשפיעו עליכם יותר מכל בגיל הרך. אפשר שיהיו אלה הוריכם אחיכם, ואולי שמרטפים או קרובי משפחה. יהיו אלה אשר יהיו, המוח שלכם תיעד את כל פרטיהם, את צליל קולם, את משך הזמן שחלף עד שהגיבו לבכי שלכם, את צבע העור שלהם בשעת כעס, את צורת חיוכם בשעת שמחה את מנח כתפיהם, את הדרך שבה הניעו את גופם, את מצבי הרוח האופייניים להם, את כשרונותיהם ואת תחומי העניין שלהם. ולצד הרשמים הללו מוחכם תיעד גם את כל האינטראקציות החשובות שהתקיימו ביניכם לבינם. המוח לא פירש את הנתונים האלה אלא רק רשם אותם לצורכי תיעוד.

יתכן שתתקשו להאמין כי אי־שם במוחכם ישנו תיעוד מפורט לגבי הוריכם, שהרי אתם זוכרים רק במעומעם את השנים הראשונות האלה. לאמיתו של דבר, רבים מתקשים לזכור דברים שאירעו לפני גיל חמש או שש, ובכלל זה אירועים דרמתיים שוודאי הרשימו אותם מאוד בשעתם. ואולם, המדענים מדווחים כי יש לנו במוחנו כמויות שלא ייאמנו של מידע סמוי. את העובדה הזאת גילו מנתחי המוח כאשר הם ניתחו מוחות בהרדמה מקומית. הם גירו חלקים של המוח באמצעות זרמים חשמליים חלשים, ולפתע החולים היו מסוגלים לזכור עד לפרטי פרטים מאות אפיזודות מילדותם. יש הטוענים שכל דבר שהתנסינו בו אי־פעם שוכן לו אי־שם, בפיתוליו האפלים של מוחנו.

ואולם, לא כל ההתנסויות האלה מתועדות באותה מידה. הרשמים החזקים ביותר שנחרטו בנו הם הרשמים שהורינו טבעו בנו בראשית חיינו.

ומכל פעילויות הגומלין שקיימנו איתם, אלה שנחרטו בנו יותר מכול הן דווקא אותן סיטואציות שפגעו בנו יותר מכול. וזאת משום שהמגעים האלה איימו על קיומנו. לאט לאט, במרוצת השנים התמזגו מאות אלפי פיסות המידע האלה תחת כותרת אחת: האנשים האחראים לקיומנו. אפשר לראות ב”אימגו” צללית שתכונותיה הגופניות הבולטות מועטות, אבל יש בה צירוף התכונות של כל הדמויות החשובות שטיפלו בנו בראשית ילדותנו.

השאלה האם אתם נמשכים מבחינה רומנטית למישהו תלויה במידה רבה במידת ההתאמה של האדם הזה ל”אימגו” שלכם. משהו סמוי בתוך מוחכם עובד במרץ ומנתח ניתוח קר את תכונותיו של האדם הזה. לאחר מכן הוא משווה אותן לבנק הנתונים העשיר שבמוח. אם המתאם נמוך, אינכם מוצאים בו עניין, והאדם הזה מתויג כאחד מאלפי האנשים שבאים והולכים בחייכם מבלי להטביע חותם. אבל אם המתאם גבוה אתם מוצאים את האדם הזה מושך מאוד.

תהליך זה של בדיקת ההתאמה ל”אימגו” דומה לאימון שעברו חיילים לזיהוי מטוסים במלחמת העולם השנייה. ציידו אותם בספרים ובהם ציורים של מטוסים ידידותיים ושל מטוסי אויב. כאשר נראה באופק מטוס בלתי מזוהה, השוו במהירות את המטוס לאיורים שבספר. אם התברר שהמטוס הוא ידידותי, כולם נרגעו וחזרו לעמדות, ואם היה זה מטוס אויב הם זינקו לפעולה. אתם השוויתם בלא יודעין כל גבר או אישה שפגשתם ל”אימגו” שלכם. כאשר היה דמיון רב התעוררה בכם התעניינות.

לא הייתם מודעים כלל למנגנון המיון המשוכלל הזה, כפי שאינכם מודעים גם לכל ההיבטים האחרים של המוח התת־מודע. הדרך היחידה שבאמצעותה תוכלו להעיף מבט ב”אימגו” שלכם הם החלומות. אם תחשבו על חלומותיכם תבחינו בעובדה שהמוח העתיק ממזג אנשים שונים בצורה קפריזית. בתחילת החלום אדם כלשהו ממלא תפקיד מסוים, ובאמצע החלום אדם אחר ממלא פתאום את התפקיד הזה. המוח התת־מודע אינו מתחשב בגבולות שבין דברים שונים. אולי תצליחו להיזכר בחלום שבו לפתע הפך בן הזוג לאביכם או בת הזוג הפכה לאמכם. אולי גם חלמתם עוד חלום, ובו בני זוגכם והוריכם מילאו תפקידים דומים מאוד והתייחסו אליכם באותה צורה, עד שאי אפשר היה להבחין בין אלה לאלה. זאת נקודת המבט הקרובה ביותר ל”אימגו” שאליה תגיעו אי־פעם. אבל בעזרת התרגילים שבספר לבסוף מוצאים אהבה תהיה לכם הזדמנות להשוות בין התכונות הבולטות של בני זוגכם לבין התכונות הבולטות של הוריכם. ואז תתבהר לכם ללא ספק ההקבלה שעושה המוח התת־מודע בין בני הזוג לבין ההורים.

ה”אימגו” והאהבה הרומנטית

הבה נבדוק את המידע על ה״אימגו” ונראה מה הוא מוסיף לתיאוריות הידועות על המשיכה הרומנטית. לצורך הבהרה אספר לכם על מטופלת שלי ששמה לין ועל חיפושיה אחר האהבה. לין בת 40 ויש לה שלושה ילדים בגיל בית־ספר. היא מתגוררת בעיר בינונית בניו־אינגלנד ועובדת במינהל העיר. בעלה פטר הוא מעצב גרפי.

בפגישות הייעוץ הראשונות שלי עם לין ופטר נודע לי כי לאביה של לין הייתה השפעה עמוקה עליה. ככל הנראה הוא השתכר בצורה יפה ולא חסך ממנה דבר, אולם לפעמים הוא גילה מידה רבה של חוסר רגישות. מצבים אלה השרו על לין תחושת איום וכעס. היא סיפרה לי כיצד הוא נהג לדגדג אותה ללא רחמים, אף־על־פי שידע שהדבר שנוא עליה. כשלבסוף לא יכלה עוד להתאפק ובכתה, הוא היה לועג לה וקורא לה תינוקת בכיינית. היא לעולם לא תשכח איך הוא השליך אותה לנהר כדי “ללמד אותה לשחות”. כשסיפרה לי על כך שרירי גרונה התכווצו וידיה אחזו במושב הכיסא. “איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה?” שאלה. “הייתי רק בת ארבע! כשבתי הייתה בת ארבע הסתכלתי עליה והתפלאתי איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה. הרי בגיל הזה הילדים כל־כך מאמינים בנו וכל־כך פגיעים!”

למרות שהיא לא הייתה מודעת לכך היו ללין דימויים קודמים של אביה שהיו מאוחסנים בנבכי התת־מודע שלה, ואלה השפיעו עליה אף יותר מהמקרים שתיארה. כדוגמה תיאורטית נניח שבינקותה של לין אביה שכח לחמם את הבקבוק כשהגיע תורו להאכיל אותה. היא למדה לקשר את מגע זרועותיו עם הזעזוע של טעם החלב הקר. ואולי כאשר מלאו לה כמה חודשים האב נהג להניפה באוויר, ואת זעקותיה הרמות הוא פירש בטעות כקולות התרגשות. היא אינה זוכרת אירועים כאלה, אבל כל אחת מההתנסויות המשמעותיות עם אביה חקוקה אי־שם במוחה.

גם אימה של לין הייתה מקור לדימויים במידה לא פחותה מהאב. לזכותה יאמר שהיא הקדישה ללין זמן ותשומת לב ונהגה בעקביות בנושא המשמעת, שלא כמו האב. היא הייתה רגישה לתחושותיה של בתה. בלילה, כשהשכיבה אותה במיטתה, היא נהגה לשאול אותה על אירועי היום וגילתה אהדה לסיפוריה של לין על בעיותיה הרגשיות. אבל היא הייתה ביקורתית מאוד. שום דבר שלין אמרה או עשתה לא היה טוב בעיניה. תמיד היא תיקנה את שגיאות הדקדוק שלה, תמיד היא סירקה את שערה ובדקה את שיעורי הבית שלה ללא הרף. ליד אימה הרגישה לין כאילו היא שחקנית על במה שמתבלבלת ושוכחת

את תפקידה. ועוד פרט חשוב יש לציין לגבי האם: היא לא חשה בנוח לגבי מיניותה. לין זוכרת שאימה לבשה תמיד חולצות בעלות שרוולים ארוכים ורכוסות עד לצוואר. מעל החולצות היא תמיד לבשה סוודרים רחבים שהסתירו את קווי גופה. היא מעולם לא הרשתה לאיש מבני הבית להימצא איתה בחדר האמבטיה, למרות שבבית היה רק חדר אמבטיה אחד. כאשר הגיעה לין לגיל ההתבגרות אימה לא דיברה איתה מעולם על הווסת, על נערים או על מין. אין זה מפליא אפוא שאחת מבעיותיה של לין הם מעצורים בתחום המין.

גם לאנשים אחרים הייתה השפעה עמוקה על לין. אחת מהם הייתה אחותה הגדולה ג׳ודית. לין צעירה ממנה בארבעה־עשר חודשים בלבד, והיא התייחסה אליה כאל אלילה. ג׳ודית גבוהה ומוכשרת ונראה שהצליחה בכל מה שעשתה. לין העריצה אותה ורצתה להיות בקרבתה ככל האפשר, אבל כשהייתה לידה היא תמיד חוותה רגשי נחיתות.

תכונות האישיות של אנשי מפתח אלה – אימה של לין, אביה ואחותה – התמזגו בהדרגה בתת־מודע שלה ויצרו יחד את ה”אימגו”. על־פי הדימוי הזה הצטייר אדם שבין היתר היה חביב, מסור, ביקורתי, לא רגיש, בעל תחושת עליונות ונדיב. קווי האופי שבלטו היו דווקא הקווים השליליים – הנטייה לביקורת, חוסר הרגישות ותחושת העליונות – כיוון שאלה היו התכונות שפגעו בלין והשאירו אחריהן בעיות לא פתורות.

לין פגשה את פטר בפעם הראשונה בביתה של חברתה. מהפגישה הזאת היא זכרה בעיקר את העובדה שבשעת ההיכרות ביניהם היא הביטה בפניו וחשה כאילו שהיא כבר מכירה אותו. בשבוע שלאחר מכן מצאה בכל פעם תירוצים ללכת אל חברתה ושמחה כשפטר היה שם. בהדרגה הרגישה לין שהיא נמשכת אליו יותר ויותר, ושהיא אינה מאושרת אם הוא לא נמצא בקרבתה. באותן פגישות ראשונות היא לא השוותה ביודעין את פטר לשום אדם שהכירה, ודאי לא להוריה או לאחותה, היא רק חשבה שהוא אדם נפלא, מושך ואיש שיחה נעים.

השאלה האם אתם נמשכים מבחינה רומנטית למישהו תלויה במידה רבה במידת ההתאמה של האדם הזה ל”אימגו” שלכם | תמונה: freepic

במהלך הטיפול בפטר ובלין נוכחתי באיזו מידה התאים פטר ל״אימגו” של לין. הוא היה חברותי ובטוח בעצמו, תכונות שאפיינו הן את אביה והן את אחותה של לין. אבל הוא היה גם אדם ביקורתי, כמו אימה. הוא לא הפסיק להעיר ללין שעליה לרזות, להשתחרר מהמעצורים שלה, להיות עליזה יותר בבית – בייחוד במיטה – ולעמוד על שלה במקום העבודה. ואולם, הדמיון להורים בלט במיוחד באטימות שלו כלפי רגשותיה של לין, ממש כמו אביה. לעתים קרובות לין הייתה שוקעת בדיכאון, ופטר היה מייעץ לה כך: “דברי פחות ועשי יותר. נמאס לי לשמוע על הבעיות שלך”. עצה זו עלתה בקנה אחד עם גישתו כלפי תחושותיו שלו: כאשר הוא עצמו היה מדוכא הוא נהג להסתיר את רגשותיו באמצעות פעילות קדחתנית.

עוד סיבה למשיכתה של לין אל פטר הייתה הנינוחות הגופנית שלו. כאשר הבטתי בשניהם, הייתי נזכר בדבריו של אחד ממוריי: “אם תרצה לדעת לאיזה טיפוס המטופל שלך נשוי, תאר לעצמך את היפוכו. לין נהגה לשבת כשידיה שלובות ורגליה מסוכלות. פטר לעומתה ישב בכיסאו בחירות מוחלטת. לפעמים היה חולץ את נעליו ויושב ישיבה מזרחית ובפעמים אחרות הוא היה מנדנד אחת מרגליו ופושט אותה אל מעבר לידית הכורסא. לין לבשה בגדים מחויטים ומכופתרים עד הכפתור העליון, לפעמים הופיעה בחליפת אשת עסקים וצעיף משי קשור בקפידה מסביב לצווארה. פטר לעומתה לבש מכנסי קורדורוי רחבים, חולצות בעלות צווארון פתוח ונעליים קלות ללא גרביים.

עכשיו אנחנו מבינים במידת מה מדוע לין נמשכה לפטר. אבל מדוע פטר נמשך ללין? טבעה הרגשני היה אחת הסיבות לכך. למרות שלהוריו של פטר הייתה דעה טובה על גופו, הם לא ראו בעין יפה את רגשותיו. בזמן ששהה במחיצתה של לין הוא הרגיש שהוא מחובר לרגשותיו המודחקים. היא עזרה לו להתחבר מחדש אל האני האבוד שלו. מלבד זאת, היו לה כמה תכונות אופי שהזכירו לו את הוריו. חוש ההומור שלה הזכיר לו את אימו, ואילו הביטול העצמי והתלות בזולת הזכירו לו את אביו. מכיוון שלין התאימה לדימוי של פטר ופטר התאים לדימוי של לין, וכיוון שהיו להם הרבה תכונות משלימות, הם “התאהבו” זה בזו. כאשר אני מדבר על הגורמים הבלתי מודעים לבחירת בן זוג, שואלים אותי לעיתים קרובות איך יכול אדם לדעת על זולתו כל־כך הרבה וכל־כך מהר? יש אמנם תכונות מסויימות שמתגלות מיד, כמו המיניות של פטר או חוש ההומור של לין, אבל הרי יש תכונות אחרות שאינן גלויות לעין.

אנחנו מסוגלים להעריך תכונות אופי במהירות, כיוון שאנחנו מסתמכים על מה שפרויד כינה: “התפיסה הבלתי־מודעת”. בעזרת האינטואיציה אנחנו לומדים על בני אדם הרבה יותר מכפי שאנו מתארים לעצמנו. כשאנו פוגשים אנשים זרים מיד אנו רושמים במוחנו איך הם מתנועעים, האם הם יוצרים קשר עין, אילו בגדים הם לובשים, איזו תסרוקת הם בחרו להם, מהן הבעותיהם האופייניות, האם הם נוטים לצחוק או לחייך, האם הם מסוגלים להקשיב, באיזה קצב הם מדברים, כמה זמן חולף עד שהם מגיבים לשאלות – כל האיפיונים הללו נרשמים במוחנו תוך מספר דקות, יחד עם עוד מאה איפיונים אחרים.

עצם ההתבוננות בבני אדם מאפשרת לנו לקלוט כמויות מידע עצומות. כל בוקר בזמן שאני הולך לעבודה אני בוחן אוטומטית את האנשים שהולכים במדרכות של מנהטן. אני עושה הערכות מהירות: את האיש הזה הייתי רוצה להכיר, ואילו באיש האחר אין לי כל עניין. מתברר לי שאני חש משיכה או דחייה כלפי אנשים על סמך מבט שטחי בלבד. כשאני הולך למסיבה, די לי במבט אחד סביב החדר כדי לגלות את האנשים שאני מעוניין לפגוש. גם אנשים אחרים מספרים על התנסויות דומות. נהג משאית אחד סיפר לי פעם שהוא מסוגל לקבוע אם הוא רוצה להסיע טרמפיסט כלשהו אפילו כשהוא נוסע במהירות של 100 קמ”ש. “ולעיתים רחוקות אני טועה”, הוא הוסיף.

כושר ההתבוננות שלנו מתחדד במיוחד כאשר אנחנו מחפשים לנו בני זוג, כיוון שאנו מעוניינים באדם שיספק את הצרכים הבלתי מודעים הבסיסיים שלנו. לגבי כל מועמד אנחנו עורכים חקירה נמרצת: האם האדם הזה יתמוך בי ויעזור לי להשיב אליי את האני האבוד שלי? כאשר אנו פוגשים מישהו שעל־פי התרשמותנו עשוי לספק את הצרכים האלה, המוח העתיק מגלה מיד עניין. בכל המפגשים שלאחר מכן, המוח התת־מודע עומד על המשמר ומחפש סימנים שיאשרו לנו שזה אכן בן הזוג המושלם. אם לאחר מכן מתברר שהאדם הזה אכן דומה ל”אימגו” שלנו, ההתעניינות שלנו הולכת וגוברת. ומאידך, אם מתברר שהוא לא דומה, ההתעניינות בו פוחתת ואנו משתדלים לסיים את הקשר הזה או להפחית מחשיבותו.

זה היה התהליך הנפשי שבו לין ופטר היו נתונים כאשר הם נפגשו באותו יום בביתה של הידידה המשותפת, למרות שהם לא ידעו זאת. מכיוון שפטר נראה מתאים לדימוי של לין, היא יצאה מגדרה כדי לראותו שוב. ומכיוון שלין התאימה במידה סבירה לדימוי של פטר, גם הוא הגיב בהתעניינות. לא היה זה עוד מקרה של אהבה חד־סטרית. אחרי כמה שבועות כל אחד מהם צבר נתונים על האחר במידה כזאת שהספיקה לו להרגיש שהוא מאוהב.

לא כל אחד מוצא לו בן זוג שמתאים כל־כך לדימוי שלו. לפעמים רק תכונה מובהקת אחת או שתיים נמצאות מתאימות, ואז המשיכה הראשונית רופפת. פעמים רבות קשר מעין זה הוא פחות לוהט ופחות בעייתי מקשרים העומדים בסימן של התאמה רבה. לוהט פחות בגלל שהמוח העתיק עדיין מחפש את “האובייקט המספק”. ובעייתי פחות, כי הוא לא גורם באותה מידה לחזרה על מאבקי הילדות. כשבני זוג שאין אצלם התאמה רבה ל”אימגו” מסיימים את הקשר, במקרים רבים הם עושים זאת בגלל חוסר עניין ולאו דווקא בגלל סבל. “לא היה בינינו הרבה”, הם אומרים, או: “הרגשתי חוסר מנוחה. ידעתי שאפשר למצוא משהו יותר טוב”.

הצגנו את ההשקפה על החיפוש הבלתי מודע אחר האדם שיתאים לדימוי שלנו. המניע שלנו לחיפוש הזה הוא הצורך הדחוף לרפא את פצעי ילדותנו. אנחנו גם רואים באור חדש את הקונפליקט של הנישואים: אם הסיבה העיקרית לבחירת בני זוגנו היא דמיונם להורינו (או למי שטיפל בנו), הרי שאי אפשר למנוע מהם מלזרות מלח על פצעים כואבים מאוד.

הקטע לקוח מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס, הוצאת אחיאסף.

ספרים על מערכות יחסים

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *