הדמייה לבית ספר The House of Curiosity בעיר אימפרונטה באיטליה | הדמייה: משה כץ אדריכל

ביתו הרוחני של נווד יוצר

אני נודד כל חיי. נדודים חיצוניים בין מדינות, יבשות, ערים ודירות. האמנות דורשת נוודות. היצירה דורשת חופש תנועה, ובניגוד למה שקראתי וחקרתי - עבורי ובאופן חסר ערעור - היצירה היא מימד, עולם נפרד שקיים ללא קשר אלינו. מימד עצמאי שקיים והיה קיים לפנינו ויהיה קיים אחרינו, ואין לו שום תלות בנו אלא להיפך. על חייו של יוצר, על מקורות ההשראה ליצירה ועל שלושת התנאים ההכרחיים (אך לא היחידים) בפעולת היצירה.

אני נודד כל חיי. נדודים חיצוניים בין מדינות, יבשות, ערים ודירות. נדודים פנימיים בין צורות האופי והאישיות שמשתנות עם הזמן, בין תנועת הנפש שבתוכי, שאותה אני מנסה לפענח מאז ומתמיד. נדודים אינטלקטואליים בין עולמות ידע שמושכים אותי אליהם, כמו שירת סירנות שאני לא עומד בפניה, וכנגד כל הגיון בריא, אני פשוט עוזב הכל, קופץ מהסירה ושוחה אל אי חדש של חוויות וגילויים. זה ריגוש ממכר, ומי שחווה זאת פעם אחת, יודע כמה קשה להתנגד בפעם הבאה שזה תופס אותך בהפתעה בדיוק ברגע שהתחלת לבנות לעצמך מקום יציב בעולם, והקול הזה, הו הקול הזה, לחש שמגיע בכל יום עם השקיעה בים: “אתה נווד! אתה נווד! אתה נווד!…”  לא לחינם בחרתי במקצוע שבו אני עוסק שהוא גם דרך חיי. אני מחפש בכלים שלמדתי את משמעות הבית. לא זה שעשוי מקירות וחדרים, אלא את הדי אן איי, את מה שנמצא מתחת או מעבר, את הכוחות שפועלים ומשפיעים עלינו כשאנחנו מתעסקים בשאלה החשובה ביותר לאדם – שאלת הבית.

האמנות דורשת נוודות. היצירה דורשת חופש תנועה, ובניגוד למה שקראתי וחקרתי – עבורי ובאופן חסר ערעור – היצירה היא מימד, עולם נפרד שקיים ללא קשר אלינו. מימד עצמאי שקיים והיה קיים לפנינו ויהיה קיים אחרינו, ואין לו שום תלות בנו אלא להיפך. במימד הזה, במקום של כל האפשרויות של החיים, בחלל הפוטנציאלים האינסופיים, שם, אינסוף נקודות אור בוהקות נעות בסנכרון כלהקת ציפורים, לפעמים, מתאחדות וצומחות, לפעמים מתחברות או נפרדות לעוד מיליוני נקודות חדשות. התנועה שם היא סדר כאוטי מושלם. משהו שם נמצא באי נוחות מתמדת, מין אמוק של רצון או תשוקה להתנקז אל המציאות. והכל שם מחפש כל הזמן מישהו או משהו שדרכו הם יכולים לעבור. הנקודות האלה זזות במהירות אינסופית, מתגבשות לצורות משתנות ללא הרף עד שהן מוצאות את הנתיב הנכון, הנתיב המוכן, פתח כזה, ודרכו הן עוברות ומתחפשות לשפה, לסימן, לתחושה, לידיעה ברורה, ואנחנו, המתווך שלהם אל העולם, נותנים להם ביטוי ממשי. זוהי האנרגיה היצירתית הפועלת דרכנו שחוצה אותנו ומפעילה אותנו כדי שנהדהד לעולם ולסביבה את הכוח והעוצמה שלה. זהו התפקיד היחידי שיש לנו. לתווך בין מימד היצירה אל העולם הממשי, דרך שפה, סמלים בתנועה, שמתקשרים את מה שמבקש להגיע אל העולם ולהשפיע עליו, דרכנו. זה אומר שאנחנו לא ההתחלה והסוף של הדברים, יש כאן צורך לקבל את המשניות שלנו בתהליך הזה. כמו שליח פיצה של החיים, אחת לכמה זמן אנחנו מתבקשים להעביר את המסר החוצה, והלאה. ברגע ההוא, של חיבור וסנכרון מושלם עם אותו המימד, אנחנו סוף סוף מחוברים למקור שלנו, מחוברים לבית!

גם ביס במאפין של ארוחת הבוקר יכול להתחיל תהליך יצירתי | צילום: משה כץ אדריכל

העיסוק הרוחני הגבוה ביותר הוא היצירה!

גם ברגעים אלו ממש, כשהעט נוגעת בדף הלבן, בחיבור האותנטי היחיד שבין הרוח, הלב והיד, מימד היצירה עושה בי כבשלו, וזאת בגלל שבחרתי לוותר על השליטה והגדרות העצמי, פירקתי הכול לרסיסי אבק  קטנטנים, הכול מלבד המודעות וההכרה שאני קיים ופועל בתנועה, ותנועת המילים היא האנרגיה שמובילה את דעותיי, רישומיי ותמונות נפשי אל העולם דרך המילה הכתובה. במקרה אחר זה קורה דרך רישום, דרך תכנון החלל, דרך תמונות ודגמים שהופכים לממש, כאילו רצה החלום שצמח מן המקום הכי אמיתי, ובדרך לא דרך, בנים לא נים, עשה את מהלכיו ממני ואל המרחב. כדי לעסוק ביצירה על האדם להתחבר למקור, לבאר של כל הדברים הקיימים, לתת לאנרגיה הזו לחצות אותו, להפעיל אותו, תוך כדי שחרור הגדרות. עליו לפעול בהקשבה פנימית עמוקה דרך המנגנון האנושי החכם ביותר שנקרא אינסטינקט. זהו המקלט, האנטנה, הרדיו שדרכו אנחנו קולטים את האמת שנאמרת ללא מילים. אמת זו, עבור היוצר, משמשת אותו לפעולה בעולם. היא מהדהדת בתוכו, צומחת, פוגעת באחר ובכך משפיעה בעצמה על הסביבה.

כדי לעסוק ביצירה על האדם להתחבר למקור, לבאר של כל הדברים הקיימים, לתת לאנרגיה הזו לחצות אותו, להפעיל אותו, תוך כדי שחרור הגדרות.

יצירה שצומחת מן המימד הזה, נוגעת בנימי אהבה עמוקים. לא אלו המוכרים כדוגמת זוגיות או אהבת אם לבנה, אלא אהבה במובן של שייכות קיומית. של הבית הקיומי הראשוני, ההכרה הברורה במקומנו בחיים. אנרגיית היצירה עונה לנו על השאלה החשובה של חיינו – מה זה בית? וזאת משום שאנו חשים בשלב מסוים בחיים את הזרות, את חוסר השייכות לטבע, לחברה, ליקום האינסופי וחוקיו הלא ברורים, אפילו לבני עמנו או לקרובים לנו ביותר. הזרות היא חלק מהותי מחיינו, ואותה אנרגיית יצירה, כאשר היא פועלת בנו, מביאה עימה את הזיכרון של תחושת הבית האמיתי, את הזיכרון שהוא קיים, לא כמקום אלא כחוויה פנימית.

כאשר אנחנו מתחברים למימד היצירה, אנחנו מתחברים לבית המקורי שלנו, וכאשר מגיעים הביתה, בפעם הראשונה, אין ברירה אלא לחזור לשם שוב ושוב. זו התחושה היחידה שלא ניתן בלעדיה. זו כמיהה שאין לה תחליף או מענה, מלבד היצירה עצמה. ולנווד כמוני ושכמותי, שחש את תחושת הזרות וחוסר השייכות הקיומית מסיבה מוצדקת, כאילו שלא באנו מפה, כאילו שהגענו כתיירים זמניים למקום חדש עם זיכרון מטושטש של המקור שלנו. היצירה היא הבית שאליו נרצה להגיע. בחיבור אל המימד הזה אנחנו נזכרים בכך שהגענו משם. 

אנשים כמוני מוצאים את עצמם הרבה בים, במקרה שלי לפחות פעמיים ביום. אחרים במדבר או בחיפוש אחר מרחבים אינסופיים, שיש בהם הכוח להתנתק, מקום שמזכיר להם את התנועה שמתקיימת במימד היצירה. גלים, טיפות אינסופיות בתנועה מסונכרנת עוצמתית, עוצמה אנרגטית שמקרבת אל מה שמתקיים שם, באותו המימד, ואנחנו עומדים שם במעין המתנה כזו, מתנקים בקלות, פושטים בקלות את השכבות כדי לאפשר ליצירה לחצות אותנו שוב עם אנרגייה וידע מקוריים ויחודיים.

החיבור נוצר כאשר אנחנו שמים את מודעות הזמן בצד, כאשר אנחנו שמים את עצמנו בצד, כאשר אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו משניים בתהליך, ומקבלים על עצמנו את תפקיד הכלי לעשייה האינסטינקטיבית שפועל מתוך הקשבה לקולות, לקצב הנסתר הפנימי שקובע את מעשינו. ברגע הזה “אני” עם כל הביוגרפיה שלי לא קיימים. ברגע הזה כאשר אני יוצר, אני מעל לזמן, ברגע הזה מתרחש דיאלוג, אני יכול לשאול כל שאלה, והיא תענה מיד, וכל תשובה תהיה לחוויית אמת חסרת ערעור. כאשר הפעולה היצירתית מתרחשת דרכנו היא מביאה עימה סימני פליאה ותדהמה של פאזל שמחבר את חלקיו לכדי תמונה שלפתע נגלית, לפעמים מדובר בידע או הבנה מורכבים עד כדי הפתעה שזה צמח בתוכנו. זה לא צמח בתוכנו! זה חצה אותנו. בחיבור למימד היצירתי, אנחנו מודעים ומקבלים את האמת שאין דבר שמתחיל ומסתיים בנו, אנחנו לא המקור והיעד של הדברים אלא רק מתווכים, שליחי פיצה של היקום להעביר לעולם טעמים חדשים ומפתיעים.

בחיבור למימד היצירתי, אנחנו מודעים ומקבלים את האמת שאין דבר שמתחיל ומסתיים בנו, אנחנו לא המקור והיעד של הדברים אלא רק מתווכים, שליחי פיצה של היקום להעביר לעולם טעמים חדשים ומפתיעים.

סקיצות למחקר לגשר Ponte da Verrazzano בפירנצה | משה כץ אדריכל
הדמייה לגשר Ponte da Verrazzano בפירנצה | משה כץ אדריכל

בחיבורנו אל המימד הזה באופן חוזר ורציף, אנחנו מגלים לאותו המימד: “ראה! אני צינור פתוח ומוכן לקבל כל דבר שתרצה, כל מסר שתבקש להעביר לעולם”. למימד הזה אין התלבטויות, ולפעמים הוא מביא מתנות בקצב מסחרר, לפעמים מעבר למצופה. אז מצא לו “פראייר” כמו שאמר מאיר אריאל, המילים מרחפות באוויר ומצאו להן פראייר שמוכן לקבל אותן, ונחתו המילים על המשורר ויצאו דרכו. כך כתבו מוצרט, סלוואדור דאלי ומיכאלאנג’לו בכתביהם ועוד יוצרים מופלאים לאורך ההתפתחות האנושית, בהדגישם כמה הם היו לכלי בידי אנרגיה שהעבירה דרכם את הדברים לעולם.

החיבור אל מימד היצירה מייצר תנועה. אחת שהאנרגיה עוברת עם המסרים והרצונות של הפוטנציאלים להתממש דרכנו, נוצרת תנועת חיים שמקבלת את ביטויה דרך סימן ושפה, בכלים שאנחנו מתקשרים עם העולם, אם במילים ואם באובייקטים.

3 תנאים הכרחיים אך לא יחידים קיימים בחיבור ובפעולה ממימד היצירה:

התנאי הראשון: לקבל את המציאות כהמלצה. כאחת האפשרויות הבלתי גמורות שניתנות לשינוי. דרך משקפיים אלו, העולם נראה על כל הפוטנציאלים שלו, ומחובתו של היוצר לראות בחיוב את היופי האפשרי בכל מקום ובכל אחד. 

התנאי השני: ילדותיות וסקרנות. כנגד המציאות חייב היוצר לשמור בקנאות על הילד שבו, ולכך יש מחיר כבד בחיים הבוגרים. המציאות על כל מורכבותה תגיע בעוצמה ותאיים על התמימות הילדותית עד כדי פחד מוות מאיבוד הזהות, איבוד העצמי, יהיה מדובר במשבר פנימי אמיתי שאין לו פתרון אחר מלבד העמידה האיתנה עד חלוף זעם. האדם היוצר שישמור על הילד שבתוכו יהנה ממתנות נדירות שמימד היצירה יספק לו על בסיס יומיומי בדמות חוויות אקסטטיות, התעלות נפשית ואושר עמוק שלא יתואר, אך המחיר לכך זהה בהתאם ולכך אין פתרון, החיים יביאו איתם ניסיונות ושיעורים שתפקידם לבדוק עד כמה היוצר מוכן ורוצה את מקומו בעולם ככזה. הסקרנות היא התנועה הפנימית שמנסה, בודקת, מתרגלת, מחפשת ומבקשת לגלות את העולמות – הפנימיים והחיצוניים, כאילו היו יבשות חדשות והסקרנות רוצה שנהיה להרפתקנים נצחיים, לאנשים שמסכימים שלעולם לא ידעו הכל, ובכך תישמר צניעות ופליאה אל מול אי הידיעה כדבר חיובי בחיינו. “מזל שאני לא יודע הכל אחרת לא היה לי מה לגלות”.

התנאי השלישי: החופש או האהבה לַטעות. אין טעויות! זהו מושג חברתי נרכש במערכות החינוך מתוך רצון לשלוט בתוצרים סופיים ולייצר אחידות. עבור היוצר, הטעות היא החבר הטוב, המאהבת, או זקן הכפר החכם (או במקרה שלי – דרדסבא) שמגלה לנו את הדרך הנכונה. הטעות היא עולם חדש של אפשרויות, המדרגה הנדרשת לקראת הגילוי הקרוב, היא חלק בלתי נפרד מהדרך שאין לה תחליף. האהבה לַטעות מכילה בתוכה את הניסוי והמשחק ההכרחיים עם העולם, כדי להרגיש את הסוד הקיומי – שיש לנו האפשרות לפסל במציאות של עצמנו כבחימר ולעשות בה כרצוננו. הטעות מאפשרת זרימת פעולות ללא הפרעה, ללא הפסקה, מושג הטעות לא קיים אצל היוצר, זו מילה נשכחת שאין לה ביטוי. בדיוק כפי שלא הייתה בילדותנו רגע לפני שהכתיבו לנו את הטוב והרע – השיפוטיות, את הנכון ולא נכון של האופן להיות ולחיות. לפני כל זה פשוט היינו, וזה הספיק, וזה היה מופלא! היוצר חווה את חייו בדיוק כך.

המציאות היא רק המלצה – עם ההבנה הזו אני מתעורר בבוקר ומרגיש חובה לראות את היופי בעולם כל כך מורכב. זה כמו מילת קסם אל מול שער סודי ענק, וברגע שאמרתי את זה באמונה שלמה, השער נפתח, ואת מה שנגלה לעיניים, את מה שהנפש מקבלת במתנה ברגע ההוא, היא הדבר הכי חשוב לנווד כמוני – זו הידיעה הברורה שאתה תמיד בבית! 

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.