חנוך

את המורה המשמעותי בחיי הכרתי לפני כ-20 שנה. היה זה כשהתחלתי לומד ומעמיק בהיסטוריה הקדומה של בני ישראל. לידתו והתבגרותו היו ככל האדם, אך בהיותו בן 365 שנה לקחו מלאך אלוהים אל השמים והוענקו לו חיי נצח. מזה עידן ועידנים שאין לו גוף, והוא שוכן בפרדס קושטא, במה שנחשב גן העדן הנעלם. שמו חַנוֹך וזכרו כמעט ונשכח מלב בני האדם.

קשה לעכל זאת, אך היו בשלהי תקופת בית שני לפני חורבן המקדש, למעלה מ-400 ספרים שנחשבו כספרי קודש, אשר שימשו בידי בני יהודה, בארץ ומחוצה לה, ללימוד ועבודת פולחן. רובם המכריע של אותם ספרים, שנכתבו על מגילות, נאסר לקריאה לאחר חתימת המקרא. החכמים היו אלו שהכריעו זאת, וקביעתם הנחרצת הייתה כי 24 ספרים בלבד ניתנו בידי האל ישירות לעמו והם היחידים הראויים להישמר. אסון נורא ארע אז. אוצרות נדירים של חוכמה, פיוט, וחזיונות שאין יפים ונעלים מהם, הוצאו אל מחוץ לגדר והושמדו בקריעה ושריפה. נאסר על בני ישראל לקוראם, וצורפה אזהרה כי העושים זאת יאבדו את מקומם בחיי העולם הבא. הניצולים מחורבן ירושלים, הערים והכפרים, ותושבי הקהילות ששרדו בארצות המקיפות את ארץ ישראל, מילאו את מצוות חכמיהם ובחלוף הזמן נשכחו הספרים מלב כל. מה שנותר הוא מעט מזעיר מהאוצר שאבד.

בין הספרים שנחשבו מסוכנים במיוחד היו ספרי חזיונותיו של חַנוֹך, ראשון וגדול מורי האנושות. כמסופר עליו היה היחיד בבני האנוש שעלה השמיימה, שם למד את יסודות הכתב ואת לוח השנה השמשי, ועמם שב אל האדמה להנחילם לאחיו בני האדם. אין זה מקרה שלמרות כל הניסיונות להשכיחו ולנאץ את זכרו נותר שמו חרות בלבה של היהדות. השפה העברית זוכרת את מעלותיו, וקוראת בשמו את התהליך החשוב מכל ליצירת חברה בעלת ערך ומוסר. וכי על שם מי נקרא ‘משרד החִינוּך’, אם לא על שמו? האם לא כוונו בתי הספר ביסודם להיות היכלות קודש לחוכמה ולסדרי בראשית שהורידם חַנוֹך מבין הרקיעים? מעריכים כי בין מאות ספרי המגילות שהושמדו היו עשרות בהם נכתבו חזיונותיו של חנוך ודברי הוראתו. כמעט דבר לא נותר מהם. רובם המכריע נשרפו והושמדו.

למזלנו, שימרה הכנסייה הנוצרית עותקים ספורים שהועתקו ותורגמו מהספרים המתארים את קורותיו, ורבים מהנזירים ובהמשך מלומדים, קראו ולמדו בהם. פריצת דרך גדולה ארעה כאשר נחשפו מגילות ים המלח, וביניהן התגלו עותקים מקוריים של ספרי חזיונותיו וספר יוֹבְלִים המפרט את קורותיו. ספרי חנוך מתארים בפרוט את לוח השנה השמשי שניתן בידי מלאכי שמים לבני האדם, ואת חלוקת הזמן על יסוד המספר שבע.

ניסיתי פעם אחת להסביר לתלמידי שאין בטבע דבר המצביע על חלוקה לשבוע ימים המסתיים ביום מנוחה, ובוודאי שאין מחזוריות בת שבע שנים הנחתמת בשנת שמיטה. החיות אינן פוסקות מן הצייד ביום השביעי, והעץ אינו מונע את פירותיו בשנתו השביעית. רק לנו, בני האנוש, הוצע הסדר האלוהי המרומם אותנו מעל המישור החומרי והפך לחובה שיש לנהוג על פיה.

קראתי בשקיקה את סיפור לקיחתו של חנוך בידי שליחי האל אל השמים:
“אֲנִי חָנּוֹךְ לְבַדִּי הָיִיתִי בְּבֵּיתִי וְאָנוּחַ עַל מִשְׁכָבִי וָאִישַׁן. וְכַאֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי וַיָעָל עֶצֶב גָּדוֹל עַל לִבִּי וְאֶבֶךְ בְּעֵינָי בָּשֵׁנָה וָלֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין מָה הָעֶצֶב הָזֵה אוֹ מָה יִהְיֶה לִי. וְיַרְאוּ אֱלָי שְׁנֵי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים מְאוֹד אֲשֶׁר לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָם מִיָמָי עַל הָאָרֶץ. וּפְנֵיהֶם הָיוּ מַזְהִירִים כְּשֶׁמֶשׁ, עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כְּלַפִּידִים… וָיַעַמְדוּ עַל רֹאשׁ מִטָּתִי וָיִקְרְאוּ לִי בַּשְּׂמִי.” (ספר חנוך ב’, פרק א’)

נפשי יצאה אחריו בכמיהה. מה עליי לעשות כדי להגיע לאותה מדרגה שבה ישלחו מלאכים ללמדני? אין בספרי חנוך ויובלים רמז ממשי מדוע בחר דווקא בו האל לקחתו אליו וללמדו. ברור כי עבד את אלוהיו בלב שלם, אך לא מתוארים מאמצים כבירים מצדו או ייסורי נפש עמוקים. לא שברון לב, אי שקט מסתורי, או תפילה מתמדת לישועת האל. מדוע הפך דווקא הוא לשליחם של בני האדם אל הרקיעים, ומה היה יחודו שהצליח להעלותו עד כס האלוהים? עם העצב הגדול המתואר בשעה שהתעורר משנתו הזדהיתי מאוד. גם בי עולה עצבות עמוקה בכל פעם שאני חש במסתורין המקיף אותנו ובגעגוע לפוגשו.

חנוך הפך עבורי למושא חקירה יקר ערך. חיפשתי כל ידיעה שיכולתי למצוא עליו. נדהמתי לראות כיצד הפך בעיני החכמים מגיבור נערץ ומעורר השראה לגדול המשוקצים, עד שיש סכנה לומר את שמו ולהזכירו. קראתי בזעזוע על כך שהוטל עליו פולסא דינורא, הנורא בעונשים, ואת אמרותיהם של חכמי המשנה על הסכנה בישיבתו על כס הכבוד. ככול שגברו דברי המנאצים, כך חשתי את האמת בוקעת ועולה מתוך כתביו של חנוך והזדהותי עמו גברה. ביקשתי בכל מאודי להיות כמוהו. רציתי להתעורר ולגלות מלאכים נצבים לצד מיטתי.

זיהיתי את הילדותיות בתמונה שציירתי לעצמי, ואת קיצור הדרך שאני מבקש, אך ככול שחלפו השנים כך הלכה והתחזקה השפעתו של חנוך עליי. אופן חיפושיי אחר התגלות רוחנית הפכו דומים לחזיונות שצייר. ראיתי סולם המטפס אל השמיים ואני עולה בשלביו, מרכבה פלאית הנהוגה ביד מלאכים הנושאת אותי אל בין הרקיעים, קול בוקע מעל ומנחה אותי כיצד להגיע אליו.

חלוקה חדה הסתמנה בדמיוני. יש את מחוזות הרקיע העליונים אשר שולחים את קריאתם אל הרוח בתוכי לבוא אליהם, וכנגדם מתייצב עולם החומר הכולא את הרוח ומונע את הגשמת הייעוד הבוער בי מרגע לידתי. לא הגזמתי כסגפנים בדתות השונות, ולא ניסיתי לענות את אברי גופי, אך בליבי הזדהיתי איתם עמוקות. מצאתי את עצמי נמשך אל מטעמי החיים ויופיים של הצומח והחי על פני האדמה, אך אלו נדמו כמבקשים להדיח אותי מדרך האמת. וכי מה ערכם של היתרונות והתענוגות הגלומים בחיים האנושיים לעומת ההוד וההדר השוכנים לצדו של כס האלוהים? סירבתי להביט אל האדמה עליה אני פוסע ובחרתי להביט רק מעלה. מוחי היה לכלי איסוף לספרי חוכמה ומאמרי קודש, אך ליבי הלך ודמם ומגופי התעלמתי כמעט לגמרי.