תפקידנו כהורים הוא לראות את הילד שלנו כמחונן, ולזכור שלכל ילד יש את אותו הפוטנציאל | תמונה: freepik

כל ילד הוא מחונן

עלינו לשנות את כל ההסתכלות שלנו על ילדים. עלינו להפסיק לחלק אותם לילדים מחוננים וילדים מפגרים, לילדים מוצלחים וילדים נכשלים. עלינו לראות כל ילד בתור מי שהוא, ולהצליח להבין שכל ילד הוא מחונן: כל ילד מחונן בכישרון, כל ילד ניחן בפוטנציאל, ועלינו, המחנכים וההורים, מוטל התפקיד לעזור להם להאיר את הפוטנציאל שלהם.

פעם התראיינתי לכתבה במסגרת המגזין של עיתון מעריב. הכתבה עסקה בנושא של ילדים מחוננים, ונשאלתי מה דעתי על ילדים מחוננים? כיצד מפתחים ילדים מחוננים? מהי מצויינות?

תשובתי הייתה, שעלינו לשנות לטעמי את כל ההסתכלות שלנו על ילדים. עלינו להפסיק לחלק אותם לילדים מחוננים וילדים מפגרים, לילדים מוצלחים וילדים נכשלים. עלינו לראות כל ילד בתור מי שהוא, ולהצליח להבין שכל ילד הוא מחונן.

כל ילד מחונן בכישרון, כל ילד ניחן בפוטנציאל, ועלינו, המחנכים וההורים, מוטל התפקיד לעזור להם להאיר את הפוטנציאל שלהם.

לפני כמה שנים, שמעתי הרצאה של איש חינוך בריטי, שסיפר סיפור מאוד מרגש. הוא סיפר, שבאחת הפעמים הגיעה אליו לקליניקה אמא עם ילדה בת תשע, שנשלחה מבית הספר לבחינה האם עליה לקבל ריטלין, מכיוון שיש חשש לבעיות קשב וריכוז. לאחר זמן מה בקליניקה, הוא אמר לילדה שעליו לצאת לדבר רגע עם אמא שלה בחוץ.

לפני שהם יצאו מהחדר, אותו איש חינוך הפעיל מוסיקה בחדר. בחדר הייתה מראה דו צדדית. מחוץ לחדר, הוא התקרב עם האם לחלון, והראה לה שהילדה רוקדת ומאושרת. הוא אמר לה בפשטות – “הבת שלך לא צריכה ריטלין, וגם אין לה בעיות קשב וריכוז. היא פשוט רקדנית. אני ממליץ לך להוציא אותה מבית הספר הזה, ולהעביר אותה לבית ספר לאומניות”. אותה ילדה גדלה להיות אחת הרקדניות המצליחות בדורנו, וכוריאוגרפית של מחזות זמר רבים, ביניהם Cats שכולנו מכירים.

המוסדות הפורמליים, עדיין בוחנים את ילדינו בראייה אקדמאית. הם שואלים מהי האינטלגינציה שלהם, ומסתכלים רק על האינטליגנציה השכלית שלהם, לא על זו הרגשית ולא על היכולות המוטוריות. הילדים נדרשים לשבת שעות ארוכות ליד שולחן וללמוד. אך תפקידנו כהורים הוא לראות את הילד שלנו כמחונן, ולזכור שלכל ילד יש את אותו הפוטנציאל. ההבדל בין ילד שמממש אותו לבין ילד שלא, אינם הגנטיקה או הפוטנציאל, אלא התנאים הסביבתיים שבתוכם הוא חי.

זה נכון שנקודת הפתיחה אינה שווה. תינוק אחד כבר למן ההתחלה מראה סימנים של התפתחות מהירה ומבריקה, ותינוק אחר מראה עיכובים התפתחותיים. אך הפוטנציאל של שניהם זהה, ופעמים רבות אף רואים שבמהלך החיים הילדים שזוהו כמחוננים אינם מצליחים ודווקא הילדים שאובחנו כבעייתים מצליחים יותר (כמו אלברט איינשטיין לדוגמא).

מבחינתי, לא חשוב מה הבנות שלי יודעות לעשות ומה לא. הן תמיד מוצלחות, והמקום שבו הן נמצאות הוא רק אינדיקציה עבורי למיקום שלהן, ולכן לצורך שלהן. לא מעניין אותי אם הבת של השכנה כבר יודעת לקרוא או לכתוב, ואם היא משיגה את הבנות שלי או נמצאת מאחוריהן. הדבר החשוב עבורי הוא לאפשר להן להתפתח באופן מאוזן, להמשיך לחוות חוויות של הצלחה על מנת לבנות את הביטחון שלהן בעצמן. ילדים שמתעכבים בהתפתחות, לדוגמא בזחילה, בהליכה, בדיבור, בקריאה, בכתיבה, יכולים להשיג את היכולת בהמשך הדרך. אך הנזק הרגשי שיכול לקרות להם אם הם ירגישו שאנחנו לא מאמינים בהם, שאנחנו חושבים שהם כישלון, אם נלחיץ אותם להצליח מיד, יכול ללוות אותם במשך כל חייהם, ללא קשר להצלחה שלהם.

ישנם אנשי הצלחה רבים, שלמרות הצלחתם האובייקטיבית לכאורה, ממשיכים לחוש לא מוצלחים רק בגלל שבילדות שלהם לא בנו עבורם את התנאים ולא הדגישו עבורם את הסביבה ליצירת ובניית הביטחון שלהם בעצמם. לכן, מחונן איננו ילד שטוב מאחרים ומצויין איננו ילד שיכול לפתור משוואות בחשבון בגיל שלוש. אלא, מצויין הוא ילד שמתפתח באופן מאוזן מבחינה פיזית-רגשית-שכלית, וכל ילד הוא מחונן.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.