פתח דבר
נזדמנתי לבורמה לרגל עיסוקיי. אמרתי לעצמי: הגע בעצמך, מאות מיליונים בני אדם מאמינים בדת זו הבודהיסטית ועוסקים ב"התבודדות" או מוטב לומר "התבוננות". מה פשר התבוננות זו? מה מטרתה? ולאן פניה? וכיצד היא נעשית?
הלכתי למנזר ושהיתי בו שלושה ימים.
הרבה חששתי אם להעלות על הכתב את המוצאות אותי באותו המנזר. מאורעות אינם מתגבשים, רק חוויות הרגשות, התפעלויות, הרהורים. הם כל כך מיוחדים במינם ושונים מכל מה שעבר עליי עד אז, שהם נראים מגוחכים למי שלא התנסה בהם. שמתי את נפשי בכפי והעליתים על נייר. אלה הדברים אינם בדויים מן הלב. כולם אמת ואין בהם הגזמות. המאמין – יאמין, והכופר – יכפור.
יום חמישי 14.12.1961
בשעה 08:00 בבוקר הגעתי אל המרכז. חבר ישראלי אשר ליווני, נפרד ממני. ספק בגיחוך ספק בלעג רחמני. באוזניי עוד צלצלו איחוליהם הטובים של ידידיי הבורמנים: "מי ייתן ותראה את האור!", "אני מאחל לך שתראה את האור!"
על איזה אור הם מדברים?
ארבעה הקבילו את פניי: או-בה-קין, המדריך והמורה, המוציא והמביא, והמכוּנה הסאיָה ועל פיו יישק כל דבר; או-בה-פו המזכיר; או-בה-שיין אשר על הכספים ואו-טינט-יי – הסגן. כולם עמדו בניחותא, קידמוני בברכה חמה ובלבביות. סבר פניהם נאה ועיניהם שוקטות ורוגעות וכאילו מצוות: "בן אדם, לאט לך, מה לך רץ?" תיק "אל על" שנשאתי היה קטן במידותיו והפתיע את מארחיי.
סקרתי את הסביבה. כיפה מוזהבת נוצצת בראש פגודה עגולה, שהזדקרה מתוך גן פורח. שלוש קומות לה, זו מעל זו, וכל אחת עשויה תאים תאים. תרנגולות קרקרו, ציפורים צייצו, מישהו דפק בפטישו – והכול טובל בירק. מסביב כמה בתים קטנים למגורים. נטלוני והביאוני לאחד מהם והראוני את חדרי. ארבעת מארחיי התיישבו בחדרי.
פתח או-בה-קין דבריו בחיוך ובסבר טוב. "ראה, כמה וכמה מעלות להתבודדות", אמר. "אין ההתבודדות – הינזרות. אדרבה, הרבה תפקידים מוטלים עליי מטעם הרשות והריני ממלאם לשביעות רצון הממונים עליי. שעה אחת לפני צאתי למלאכתי הריני עוסק בהגות[1] ושעה אחת לאחר העבודה". חדר ההמתנה במשרדו הפך לחדר הגות. הפקידים למדו אצלו ואף הם משתתפים בדבר. הוא מצליח וטוב לו. ובחיוך תמים אמר: "לפעמים באמצע העבודה, אנו מתפנים לשעה והוגים". חשבתי בליבי: צא וחשוב מה היה מתארע אצלנו, על כוס תה שפקידי מדינה לוגמים בהפסקתם רעשה כל הארץ; לו הסתגרו חבורות-חבורות ועסקו בהגות, היו נטרפים בזעם. או-בה-קין ממשיך ומסביר כי קשור הוא בכל נימי נפשו למקום זה ומבלה בו כל עיתותיו הפנויות. מדי פעם בא אל ביתו, לראות את אשתו וששת ילדיו, שוהה קמעה וחוזר ללון כאן. צדקת היא אשתו. וכשעומס העבודה מעיק עליו ביותר, הריהו פורש לכמה דקות, הוגה ומתרענן כליל.
סגנו, או-בה-פו, הוא סגנו בעבודתו ומזכיר כללי של המוסד. הסגן, המזכיר והגזבר אינם מתחלפים. עובדים בחברותא שלא על מנת לקבל פרס, ואין ביניהם קנאה ולא שנאה ולא תחרות. יושבים בשלווה ונותנים יד איש לרעהו.
או-בה-פו מצליח בקושי לפלוש לתוך שטף דיבורו של הסאיה ומסביר לי מעלותיה של ההתרכזות: "דומה עליך כאילו אתה חופשי מכול, ואינך תלוי בשום דבר מן הסובב אותך: מוחך מצטלל; שלווה שוכנת בתוכך ואז רואה אתה את האמת בבהירות ובזָכות". הבינותי כל מילה לחוד אך לא את כל המילים יחדיו. מה החידה הזאת? ומה פשר הדיבורים האלה? ומה השלווה הזאת בעיניהם? שוב פתח המורה במילים וכמעט נקעה נפשי. לבסוף, קמנו על רגלינו והמורה הובילני לדיוטא[2] העליונה של הפגודה. בשעה תשע נכנסנו לתוך תא. או-בה-קין סגר אחרינו את הדלת. אני יושב למרגלותיו והוא במרכז העיגול. זה מול זה. אפלולית שוררת בתא. שקט מוחלט. הוא מקבץ ידיו, רוכן מעט ולוחש לעצמו תפילתו.
אחר שנפנה מתפילתו, הסב פניו אליי ואמר: בחמישה דברים אתה חייב מעתה. מקווה אני כי לא יקשה עליך למלאם. ואלה הם: לא תשקר, לא תגנוב, לא תרצח כל חי, לא תגלה ערווה אסורה ולא תשתה כל סם".
אני עונה: "מתחייב אני". الشيخ المريد[3].
מספר לי על אנשים שונים שביקרו אצלו ועברו את ההגות וכתבו לו שלמי תודה. אישה אחת, אישה של פרופסור פלוני מאוניברסיטה פלונית, אף המירה דתה. "אל תיבהל", מחייך, "אין אנו מעבירים אנשים על דתם, חלילה".
"דע, חברי, כי עליך לרוקן עצמך מכל מחשבה ושיקול והרהור וסברה והגות. ועליך לרכז עצמך וכל כולך בדבר אחד: נשימתך ונשיפתך. כי זוהי פעולתו של כל אדם בכל שעה ובכל זמן כל עוד נשמה באפו. והוא עושה זאת בדרך הטבע, בהיותו ער או מנמנם, בהקיץ ובמשכבו, אלא שמעתה עליך לנשום ולנשוף ביודעין, בכוונה תחילה. נושם ונושף, נושם ונושף. תן דעתך על מה שפיך עושה, על כל נשימה ונשיפה. לא לכוון רגליך למורה, ולהישמע לו. ועוד דע שמחשבותינו סוררות והרהורינו קשים ומתעופפים כגיצים, ויש לאלפם ולרסנם לבל ישוטטו אנה ואנה. ולא תקל המלאכה. דרכו של אדם שמהרהר הוא בכמה וכמה דברים, ואין דעתו פנויה מהם אפילו שעה אחת. גרש והרחק ממך כל מחשבה והרהר רק בדבר אחד: נשימתך ונשיפתך. נשום ונשוף בתחילה בחוזקה וברעש ובקול גדול. אחר כך בדרך הטבעית והרגילה ואל יהא הדבר קל בעיניך: כזבובים וכדבורים יעוטו עליך מחשבות זרות. הרהורי אישה ובית. עסק וידידים. גרש וחזור וגרש עד אשר ייעלמו".
"אסוף רגליך, נוח לך ועשה כאשר ציוויתיך"!
לרגעים נדמה שאיני עוסק אלא בכך, אולם נראה שלא לגמרי (מה עושה בן-גוריון ברגע זה? צריך למסור לו את המברק על הדיון בעניין הפליטים באו"ם, חבריי לנסיעה, ואיני זוכר עוד מה). כעבור דקות אחדות נשימתי חוזרת לקצבהּ הרגיל ואף מואטת. מין ערפול מטשטש מוחי, ספק נים ולא נים, כמין עילפון קטן, ואיני חושב ואיני מהרהר בדבר, לא בדברים שמחוצה לי ולא באשר נצטוויתי לעשות. לרגע אני מתנער ושב להרהר בנשימה ובנשיפה. כמה זמן עבר? שעה – שלוש שעות – שתי דקות – עשר שניות – אין לי מושג. קול מטלטל אותי, אני מגניב מבטי לשעון (עשר דקות חלפו!).
"כיוון שנושם ונושף אתה בנחיריך, רכז מחשבותיך סביבם, או מוטב אל בסיס האף. חוש כיצד נכנס האוויר, חוש כיצד יוצא הוא. חוש בקצה חוטמך, מעל שפתך העליונה. אין למקום זה כל חשיבות. זוהי רק דרך להסיח דעתך מכל דבר אחר ולרכזה למקום אחד ויחיד. זהו שלב התחלתי. לאחר מכן, לכשתתקדם – יעבור מרכז ההגות למקום אחר. עכשיו, משום הכבוד, רק אבקשך אל תפשוט רגליך כלפי מורך (בחיוך מתנצל), אלא לצדדים. שב כאשר נוח לך. לכשתתייגע ממצב זה, עבור למצב אחר ובלבד שתוכל להתרכז. אחזור אליך אחר הצהריים, וכיוון שמחר חג בודהיסטי הוא לנו, אשהה כאן כל היום ואתפנה לך לכשתרצה".
נוטל עצמו הסאיה מן הרצפה, נועל דלתו בפניי. והריני לבדי בתוך תאי הקטון.
[1] הכוונה למדיטציה.
[2] לדיוטא העליונה: לקומה העליונה.
[3] בערבית: מורה ותלמיד.
את השפה הערבית ספג נבון בילדותו בירושלים, שבה גדל בשכנות טובה עם תושביה הערבים. בימי מלחמת העצמאות הוא שימש מפקד המחלקה הערבית בש"י (שירות הידיעות) של ארגון "ההגנה". באוניברסיטה העברית בירושלים למד פדגוגיה, איסלאם ושפה וספרות ערבית, שלט ברזי השפה והכיר מקרוב את תרבות דובריה. הוא רחש כבוד רב לשפה והשתמש בה ככלי לגישור על פני פערים בין יהודים לערבים וראה בה אמצעי חשוב מאין כמוהו לקידום השלום. גולת הכותרת של נסיעתו למצרים כנשיא מדינת ישראל הייתה הנאום שנשא בפרלמנט המצרי בערבית רהוטה. בעקבות נאומו זה הכריז נשיא מצרים, אנואר סאדאת: "כבשת את לב העם המצרי". גם את נאומיו בעברית וכן את שיחות החולין שלו נהג נבון לתבל בפתגמים ואמרות בערבית על ניביה השונים. כך גם עשה ביומנו זה.